הרב ישראל ליוש
כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי… (לב ד)
מפורסמים דברי רש"י: 'גרתי' בגימטריה תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים.
בספר 'שערי דרך' – שיחותיו של מו"ר הגאון רבי מנחם פריימן זצ"ל, תמה שתי תמיהות על דברי רש"י, האחת, הכיצד יעקב מעיד על עצמו שקיים את כל תרי"ג המצוות, הרי חלקן כלל לא היו שייכים בו, שהרי יש מצוות שרק כהן מצווה בהן, ואחרות נצטוו ללוי או לנזיר. כמו"כ יש מצוות התלויות בכניסה לארץ ישראל, או בבית המקדש, וא"כ איך קיים יעקב את כולן.
ועוד יש להבין, מדוע נקט רש"י הלשון תרי"ג מצוות 'שמרתי', 'שמירה' מתאימה במצוות 'לא תעשה', עליהן אנו מוזהרים לשמור ולא לעבור, אבל במצוות עשה נכון יותר לכתוב: תרי"ג מצוות 'קיימתי'.
כדי ליישב תמיהות אלו, הבה נעיין בפסוקים המתארים את כמיהתו של משה רבינו להיכנס לארץ ישראל. משה רבינו מבקש מהקב"ה: 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון'. הקב"ה לא נענה לבקשתו, ואומר לו: 'רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' , אבל בזאת עדיין לא תמה שיחתם בענין, הקב"ה מצווה עליו: 'עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה', וכאן הבן שואל: מדוע רצה הקב"ה שמשה רבינו יעלה ויראה את הארץ שהוא כ"כ משתוקק להיכנס אליה, אם בלאו הכי הוא לא מתכוון למלא את מבוקשו. הא למה זה דומה, לאדם שיבקש מחבירו דבר מה, ולא רק שהחבר יסרב לתת לו את החפץ המבוקש, הוא עוד יראה לו אותו וינופף לו בו מול עיניו לאמור: 'הנה החפץ אשר תחפוץ… ולא תשיגהו…'.
אלא, הגמרא במסכת סוטה דף י"ד ע"א אומרת: דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך, אלא כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי, אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם.
אם כן, מבואר שתשוקתו של משה רבינו לקיום המצוות, היא זו שהניאה אותו להתחנן לפני הקב"ה להיכנס לארץ, ולכן הראה לו הקב"ה את הארץ כדי שתגדל תשוקתו, עד כדי שהיא תוכל להיחשב כאילו כבר קיים את המצוות שכ"כ השתוקק לקיימן.
בזאת נבין את דברי רש"י. יעקב, אכן לא קיים בפועל את המצוות שלא היו נוגעים בו, אבל תשוקתו העזה לקיימן, והביקוש אחריהן, הן שהועילו לו להיחשב כאילו קיים את כולן.
עפי"ז יתבאר גם הלשון תרי"ג מצוות 'שמרתי', שהרי עה"פ 'ואביו שמר את הדבר', פירש"י: 'היה ממתין ומצפה מתי יבוא'. א"כ, יעקב אכן לא קיים את כל המצוות בפועל, אבל הוא המתין וציפה, איך יוכל לקיימן.
***
שפופים ומדוכאים לאחר יום עבודה מפרך, מעונים תחת גלקסי הנאצים ימ"ש, ישבו שני יהודים בצריפם ושוחחו אודות היום הקשה שעברו, וביכו את מה שמצפה להם מחר. לפתע פנה האחד לחבירו ואמר לו: 'היום ערב פסח, כדאי שנעשה כל מאמץ לאפות כזית מצה, כדי שנוכל לקיים מחר מצות אכילת מצה'. 'אבל איך נשיג קמח' – שאל אותו בן שיחו, 'ואף אם נשיג כבר קמח, איך נאפה ממנו מצות, מבלי שניתפס ע"י הגרמנים ימ"ש' – הוסיף להקשות עליו.
'אמש' – סיפר לו החבר – 'החלו צבאות ארה"ב להרוס מבנים ומפעלים של הגרמנים. בין המבנים ההרוסים ישנו גם מפעל לייצור קמח, ובין ההריסות פזורים שם בוודאי כמה גרגירי חיטה, מהם נוכל לייצר קמח ולאפות מצות לקיום מצות החג הקרב ובא, אנא ממך' – הפציר בו החבר – 'גש לשם, הבא את הגרגירים, ונאפה מהם מצות'.
'הפצרותיו היו כה כנות ובוקעות מעומק הלב, שלא עמדתי בהן' – סיפר החבר – 'ועל אף הסכנה הגדולה שהייתה כרוכה במעשים אלו, תוך הסתכנות שאתפס ע"י הנאצים שעדיין הסתובבו במחנה, גנבתי את גרגירי החיטה, טחנתי אותם באבנים, יצקתי על הקמח מעט מים, ואת מעט הבצק שנוצר מהבלילה, שטחתי ע"ג מתכת שחיממתי באש, וכך, לאחר עמל רב, ופחד מוות, היו תחת ידי שני כזיתים של מצה'.
'לא נמצאו המילים שיכולות לתאר את שמחתי הרבה מהמצות הללו. בצהלה וברינה רצתי לכיוון המחנה, כשאוצרי היקר – המצות, טמונות היטיב תחת בגדיי'.
והנה בשערי המחנה הבחין בי חייל גרמני, הוא תפס בחוזקה בידי, והמצות היקרות, פרי עמלי ויגיע מוראי, נפלו על הארץ, וכשהבחין בהם החייל, דרך עליהם ורמס אותן ברגלו. מלבד כל זאת הוא לא חסך ממני את שבטו, ובחמת זעם הפלה בי את מכותיו, והשאיר אותי שם ליד פירורי המצות כשאני חבול ומוכה.
לא אמרתי נואש, ולאחר שהנאצי ימ"ש התרחק מהמקום, אספתי את שברי המצה ושבתי אל הצריף. עתה נותר מכל שללי רק כזית מצה אחת.
חברי הפציר בי מאוד שאוותר לו על כזית המצה, וטען שזה מגיע לו, כי הרי רק בזכותו יש לי את ה'כזית מצה', שהרי הוא זה שידע שערב פסח היום, והפציר בי לצאת למבצע המסוכן וגילה לי על הימצאותם של גרגירי החיטה ליד המפעל ההרוס.
מנגד, טענתי לעומתו: הרי אני סיכנתי את עצמי במסירות נפש, בגניבת החיטים, בטחינתם, ובאפייתם, ולקיתי עבורן מכות נפלאות שכמעט שלחו אותי לעולם שכולו טוב, ולכן אך טבעי הוא כי אני יזכה ליהנות מיגיע כפיי, ולקיים את המצוה.
אך גם הפעם תחנוניו של חברי ודמעותיו הרותחות, גרמו לי להסכים לתת לו את היהלום הנדיר ביותר בעולם – כזית המצה, אך לא לפני שערכנו 'הסכם', שכיון שהוא יודע את סדר ההגדה בעל פה, כתמורה למצה שקיבל ממני, הוא יערוך עימי את הסדר ויאמר יחד איתי את ההגדה מילה במילה. כמו"כ, נכתב עוד בהסכם, ששכר המצוה של אכילת המצה יהיה על שמי.
ליל התקדש חג, התרגשות גדולה אפפה אותנו, התכנסנו בהיחבא בפינת אחד הצריפים, והחלנו באמירת ההגדה, הוא אומר את אשר בזיכרונו ואני אחריו, מילה במילה. זמן אכילת המצה הגיע, וכפי ההסכם, הוא אכל את המצה, ואילו אני שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי למסור את נפשי עבור המצוה, בליבי שחזרתי את הפעולות המסוכנות שעשיתי למען המצוה, גופי כאוב עדיין מהמכות שספגתי עבורה, וכל אלו הפכו כעת – בשעת אכילת המצה של חברי – לסיבות לשמחה ולתענוג גדול. גם הידיעה כי שכר המצוה נזקף לזכותי, נסך בי אושר גדול.
למחרת, יום הפסח, יצאנו לעבודת משא מפרכת, ואת תפילות החג ערכנו בלחש תוך כדי עבודה, מבלי שעיניהם של הגרמנים יבחינו בכך. בהגיענו ל'הלל', לא יכול היה חברי להתאפק ולנצור בליבו את התרגשותו, ובהתלהבות עצומה בירך בקול גדול: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את ההלל…'
את זאת כבר הגרמנים לא יכלו לפספס… אחד החיילים ירה לעברו, ותוך כדי אמירת ההלל נפל חברי הטוב על קדושת ה' ומסר את נשמתו לבוראו, ה' יקום דמו…
עברו הימים, המלחמה הסתיימה, שרדתי אותה אך בקושי, נשאתי אשה, נולדו לי ילדים, ואף זכיתי לעלות לארץ ישראל. אך הסיפור לא נגמר….
לילה אחד בא אלי חברי בחלום, ומספר לי שאמנם הוא 'קדוש', אך הוא רואה ששכר המצוה של אכילת המצה חסר לו מאוד, וביקש ממני שאמחול לו על שכר המצוה שרשום על שמי. לא ידעתי את נפשי, מה עלי לעשות? מצד אחד, מדוע שאוותר על שכר מצוה שכה טרחתי עליה, אך מנגד הוא נמצא שם למעלה ורואה בחוש כיצד השכר הזה יכול להועיל לו, מה אעשה?
שטחתי את ספקותי בפני הגאון רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל, והוא אמר לי ששאלה כזו יש לשאול את האדמו"ר ממכנובקא זצ"ל המתגורר בסמיכות, 'רק הוא יוכל לומר לך מה עליך לעשות, לך נא אליו ותחזור לספר לי מה ענה לך…'
נכנסתי אל הקודש פנימה, הרציתי לפניו את סיפורי ואת ספקותיי, והרבי ענה לי: 'עליך לוותר ולמחול לחבריך על שכר המצוה'. משהבחין האדמו"ר בסערת רוחי מתשובתו החד משמעית, הסביר לי: 'אמנם עפ"י ההסכם השכר הוא שלך, אך ידידך נגדע באיבו ולא זכה יותר לקיים אף מצוה אחת, ואילו אתה זכית לשרוד את גיא הצלמוות, שיקמת את ביתך והקמת דורות ישרים, זכית מאז עוד לאכול הרבה כזיתים, ולעשות עוד הרבה מצוות ששכרך עליהם בשמים רב מאוד, לכן מן היושר הוא שתוותר לו על שכר מצוה אחת, האחרונה שזכה לקיים בחייו, גש כעת לבית הכנסת' – סיים האדמו"ר את דבריו – 'פתח את ארון הקודש, תיזכר בפעולות הרבות והמסוכנות שעשית למען המצוה, העלה בזיכרונך גם את המכות הרבות שספגת עבור המצה, ואמור בפה מלא ובלב שלם הנני מוחל לפלוני בן פלוני על שכר מצות אכילת מצה שאכל בעת ההיא'.
דברי האדמו"ר הרגיעו את נפשי, ובהתרגשות גדולה עשיתי ככל אשר ציווני. בלילה בא אלי שוב ידידי בחלומי והודה לי על מחילתי, ועל השכר הגדול שקיבל עבור המצוה.
בבוקר, התעוררתי מרוגש כולי מהחלום, מיהרתי לבית האדמו"ר לספר לו על דבר המחילה ועל חלום התודה. אך האדמו"ר אמר לי שהוא אינו מתרגש כלל מהחלום, אלא מההבנה מהי ערכה של כל מצוה ומצוה, הבט – אמר האדמו"ר – היהודי הזה הרי עבר במחנות העבודה שבעה מדורי גיהינום, איבד את משפחתו, וכמעט גם את צלם האנוש שלו, ייסורים אלו בוודאי כיפרו לו על כל חטאיו – אם היו. הוא עוד זכה למות מות קדושים תוך כדי אמירת הלל במסירות נפש עילאית, אין ספק כי מקומו אי שם במרומי גן עדן, ועם כל זאת הוא יורד להתחנן על נפשו לשכר של עוד מצוה אחת…, הלא תבין רום ערכה של מצוה אחת!'