הרב ישראל ליוש
ביום כ"ד בכסליו חל יום היא"צ של מרן הגאון הגדול רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל ראש ישיבות 'ארחות תורה' ובעל ה'אילת השחר'.
רבי אהרן לייב נולד בשנת תרע"ה להוריו הר"ר נח צבי ומרת גיטל, שהתגוררו בשכונת לרב העיר 'בריסק' הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל.
חבריו ל'תלמוד תורה' העידו כי כבר בצעירותו כונה כ'עילוי מבריסק', ובהיותו אך כבן שתים עשרה התקבל לישיבת 'תורת חסד', והתקרב מאוד לראש הישיבה הגאון רבי משה סוקולבסקי זצ"ל, בעל ה'אמרי משה'.
היה מקורב מאוד לדיין העיר הגאון רבי שמחה זיסל ריגר זצ"ל, לרב מבריסק זי"ע ולבניו הגאונים: רבי יוסף דב זצ"ל ולהבחל"ח רבי משולם דוד שליט"א.
בשנת תרצ"ז עזב את 'בריסק' מאימת הגיוס לצבא הפולני, ועבר ל'שווייץ' כתלמיד ישיבת 'עץ חיים' במונטרה, מצויד במכתבי המלצה מהגרי"ז סולובייציק זצ"ל ומהגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, יחד עם ידידו הגאון רבי משה סולובייציק זצ"ל, נכד הגר"ח זי"ע.
בשנת תש"ד נשא לאשה את מרת תמר למשפחת קורנפלד, בחתונה צנועה עפ"י בקשתו, כיון שמימון החתונה היה מכספי צדקה.
בשנת תש"ה עלה לארץ ישראל, בתחילה התיישב בפתח תקווה, ולמד חברותא עם הגאון רבי חיים שאול קרליץ זצ"ל בבית המדרש לתורת ארץ ישראל. לאחמ"כ נתמנה, עפ"י הוראת מרן ה'חזון איש' זי"ע, לראש ישיבת 'חפץ חיים' בכפר סבא.
בשנת תשט"ו מונה על ידי הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל לראש הישיבה לצעירים, ובשנת תשכ"ה מונה במקביל לראש הכולל.
בשנת תשל"ח הקים את ישיבת 'גאון יעקב', ובשנת תשנ"ח ייסד את ישיבת 'ארחות תורה', ובשנת תשע"ד יזם את הקמת ישיבת 'תורה בתפארתה'.
בעשרות השנים האחרונות נשא על שכמו את משא עולם התורה, הן בהקמת רשתות כוללים לאברכים והן בהנהגת והכוונת עניני הציבור, בשבתו על כס נשיאות 'מועצת גדולי התורה'.
תורתו מודפסת בעשרות ספרי 'אילת השחר' על הש"ס ועל התורה, וספרי 'ימלא פי תהילתך' על עניני מחשבה ומוסר.
נטמן בבית החיים בבני ברק, ועפ"י צוואתו לא נכתב על מצבתו כי אם שמו, שם אביו ותאריך הפטירה, ללא כל תארים נוספים.
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (לז א)
רש"י בפרשת שמות (ב טו) מבאר ש'וישב יעקב' היינו שנתעכב שם. ותמה הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל שהרי לשון 'עיכוב' שייך במי שדעתו להתעכב במקום זמן קצר, ולהמשיך למקום אחר, אבל יעקב הרי היה בדעתו להשתקע שם בקביעות, וא"כ למה כתוב 'וישב' שהוא לשון 'התעכבות'.
אלא, מבאר הרב שטיינמן, כל שהותם של הצדיקים בעולם הזה אינו אלא 'עיכוב', כי הרי כאן הם בפרוזדור בדרכם לעולם הבא. בעולם הזה הם מרגישים כאורחים, לעומת העולם הבא, עולם הנצח.
***
כמה נאים הדברים למי שאמרם. רבי אהרן לייב ההביל העולם הזה ותאוותיו בכל ליבו, יעידו ע"כ קירות ביתו והרהיטים שנבנו מקרשים ומארגזים שנמצאו ברחוב… אין מילה בסולם ה'פשטות' שיכולה לתאר זאת.
לא פעם הציעו לו לסייד את קירות ביתו, הוא סירב ואמר: "מה זה יוסיף לי לעולם הבא…?"
פעם סיפרו לו שאישיות חשובה בממשלה השתומם מביתו העלוב, אחר שביקר אצלו, אמר: "זה עלוב…? אם יגידו לי שיש לי כזו דירה בגן עדן, ארקוד משמחה…" וחזר ע"ז כמה פעמים.
פעם רצה לעשות טובה עם סייד שדר בשכנותם, וקראו לו שיסייד את ההול. אח"כ פרצה אש ממנורת הנפט והקיר התלכלך מהפיח, אמר רבי אהרן לייב שזה קרה בגלל שצבעו את הקיר…
נכדו הגר"ג הוניגסברג שליט"א מספר בספרו 'צדיק כתמר יפרח': בבית רבי אהרן לייב, היו מתייחסים לכל נושא ה'אכילה' כמו שאר צרכי הגוף ההכרחיים. מעולם ענין ה'אכילה' לא היה נושא בבית, עד כדי כך שבנו הגאון רבי שרגא שליט"א מספר שאחר נישואיו הזמינה אותו חמותו אחר תפילת שחרית בשבת, שיעלה לביתה לשמוע קידוש ולאכול קוגל, והדבר היה נראה לו מוזר, ולא הבין איך יתכן שקוראים לו לאכול קוגל…?
וכשחזר רבי אהרן לייב מהישיבה, ומאיזה סיבה שהיא לא היה מוכן האוכל על השולחן, לא שאל מאומה בענין זה והתיישב תיכף ללמוד.
הרבנית ע"ה אמרה, ואף רבי אהרן לייב התבטא פעם כך, שיותר קל לו לצום מלאכול…!
מאכלו הדל שכבר אכל, היה פשוט ביותר, והקפיד מאוד שלא ימתיקו אותו בדבש או בסוכר, וכמה פעמים התבטא שיש עניני חיבוט הקבר ממי שהיה לו תאוות אכילה, אבל כשאוכלים מאכל שאין בו הנאה, נפטרים מזה…
וכשאחד מנכדיו שסעד עמו פעם בליל שבת, ניסה לשכנעו שיאכל עוד, לבריאותו, אמר: "מה אתה רוצה שיהיה לתולעים מה לאכול…?!"
ה'עולם הבא' היה תמיד לנגד עיניו, פעם אמרה לו הרבנית ע"ה שרוצה להוסיף במטבח חתיכת שיש, אמר לה: "תדעי לך! כל דבר שתעשי פה בעולם הזה, זה יוריד לנו מהעולם הבא…"
פעם כשישב בסעודת שבת במקומו, מול ארון הספרים, הרים את ידיו ואמר: "מה יהיה שם בעולם האמת…? הנה יש לי כמה שסי"ם, רמב"ם, טור ושו"ע, מה נענה להם ע"כ שביישנו אותם ולא למדנו בהם כדבעי…?"
♦♦♦
"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף"… (לז ב)
הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן. הפחמי תמה: 'אנה יכנס כל הפשתן הזה?' היה פיקח אחד משיב לו: 'ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו'. כך יעקב, ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר: 'מי יכול לכבוש את כולן? מה כתיב למטה: 'אלה תולדות יעקב יוסף', וכתיב: 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש', ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם. [רש"י ישן]
המשל טעון בירור, שואל הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל, וכי איזו פקחות זו לשרוף את הפשתן, וכי כך פותרים בעיית אכסון? זו הרי לא עצה שפותרת את בעיית הפחמי: 'היכן יכנס כל הפשתן?' כי עפ"י הצעת ה'פקח', הפשתן נשרף ואינו נכנס למקום כל שהוא.
אלא מבאר הרב שטיינמן את המשל: הפחמי והפשתני היו שכנים. לפתע רואה הפחמי שהפשתני בא עם גמלים טעונים פשתן רב, חשש עולה בליבו, הרי בבית המלאכה של הפשתני אין מקום לפשתן כה רב, הוא עלול להיכנס בגבולו ולהרוס את בית המלאכה שלו. מרגיע אותו הפקח: אל לך לחשוש, המפוח שבבית המלאכה שלך מוציא ניצוצות, וניצוץ אחד קטן עלול לשרוף את כל הפשתן הזה, אם כן, הפשתני מעצמו יזהר שלא להיכנס בגבולך…
הנמשל ברור: כשראה יעקב את אלופי עשיו למיניהם, עלה חשש בליבו: כיצד אתמודד עם 'סטרא אחרא' חמורה מעין אלופי עשיו? מרגיעה אותו התורה: אלה תולדות יעקב יוסף… בית יעקב לאש ובית יוסף להבה, הקדושה שבך אש הלהבה שיוצאת ממנה, בכוחה לשרוף את כל היצה"ר של עשיו, כפשתן בפני ניצוץ, אל דאגה, התקדש בקדושתך והסטרא אחרא תחשוש מפניך ולא תיכנס לרשותך. [וכ"ה בשפת אמת].
♦♦♦
"וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל"
הנה עיקר הנס בחנוכה היה הניצחון במלחמה, רבים ביד מעטים וגיבורים ביד חלשים, וכן פך השמן שנמצא חתום בחותמו של כהן גדול והספיק לשמונה ימים. ויש לעיין מדוע, אם כן, נקרא החג ע"ש חנוכת המזבח, שכשחזרו החשמונאים לבית המקדש, היה עליהם לחנוך מחדש את המזבח, אחר שמלכי העכו"ם הקטירו עליו עבודה זרה, הם גנזו את האבנים של המזבח הישן ובנו מזבח חדש.
וביותר, שהרי מצינו חנוכת הבית, כשבונים בית חדש מחילתו ועוד סופו, אבל כשמתקנים פרטים שנתקלקלו, לא מצינו שחגגו חנוכה, ובכל זאת בחג החנוכה, מציינים בשם החג את חניכת המזבח בלבד.
אלא, יישב רבי אהרן לייב, זה בא ללמדנו שברוחניות כאשר יש קלקול קטן או ירידה מועטת, צריך לבנות הכל מחדש. תיקון הקלקול והעליה מהירידה, הם בתנאי שלא ישאר מהם זכר ושארית. אמנם שבע יפול צדיק וקם, אבל הקימה היא רק באופן שהוא כאדם חדש, כחנוכת בית חדש מתחילתו ועוד סופו.
♦♦♦
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד":
זך: בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות, מגרגרו בראש הזית וכו': כתית: הזיתים היה כותש במכתשת ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהא בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה, מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות: [רש"י]
מוסר השכל גדול למד רבי אהרן לייב מדין זה ששמן שאינו כשר למנורה כשר למנחות, כי לכאורה מאי שנא אכילת מזבח מאכילת מנורה, מדוע לאכילת מזבח אפשר להקל בשמן עם שמרים, שאינו זך?
ויש לבאר שהאור טבעו להשפיע לאחרים, שהרי הוא מאיר למרחוק, לכל מקום שהוא נראה, אם מעט ואם הרבה, לכן ההשפעות נקראו 'אורות', משא"כ אכילה משפיעה רק על האוכל בלבד, לכן הקפידו במנורה שהיא מאירה ומשפיעה לאחרים שעליה להאיר משמן זך ונקי, כי בדבר שאינו נוגע רק לעצמו, צריך לנהוג במשנה אחריות וזהירות, ובנקיות מזוקקת שבעתיים.
ומזה יש ללמוד לכל אדם, שהרי בהליכותיו והנהגותיו משפיע הוא לכל סביבתו, ואף מושפע מסביבתו, אם כן, שומה עלינו לזכך הנהגתנו שתהיה זכה וטהורה, ללא שמרים, סטיות וקלקולים, כי כל אחר הרי הוא כמנורה המשפיעה לזולתו.
***
סדרת ספריו על התורה ועל הש"ס, במוסר ובמחשבה, מלבד עדותם על גאונותו העצומה בכל חלקי התורה, היו הם עבורו זיכוי הרבים והרבצת תורה, על ידם הוא השפיע תורה לכל דורש וזיכה את הלומדים בתורתו המופלאת.
זכה אבי מורי שליט"א, ואני נטפלתי עמו לעושי מצווה, לסדר את ספרי רבי אהרן לייב זצ"ל ולהביאם לדפוס.
קשה לתאר במילים, ושבעתיים בכתב, רגשות קודש עזים, ברגעים כה נעלים של הבאת ספר חדש אל הקודש פנימה, אך לתועלת הרבים ובזכותם, לא נרפה ידינו וננסה בכל זאת לכתוב מה שעולה בזיכרון…
זכינו לחזות בפני המלאך מרן ראש הישיבה זצוק"ל ברגעים רבים, בשיחות על עניינים פרטיים, בשיחות התייעצות על עניני הכלל, במבחני תלמידים, בכינוסי ענק ובאירועים שונים, אבל את פניו הלוהטות משמחה ברגעי ההוד כאשר הובא לידו ספר חדש מחידושי תורתו, אי אפשר לשכוח.
פניו האירו כפני חמה, וחיוך של אושר נשפך על שפתיו, הוא אחז בספר בהתרגשות והפך דף אחרי דף, כאילו היה זה תינוק חדש שזה עתה בא לעולם.
'שמחה' היא רגש שקשה לתארו במילים, אבל השמחה הזו – גם בעיני בשר גשמיות כשלנו – נראתה כשמחה של קדושה, שמחה כי הנה תורתו מופצת ברבים והוא זוכה להגדיל תורה ולהאדירה.באחת ההזדמנויות אמר אאמו"ר לראש הישיבה שהזיכוי הרבים בהדפסת ספרים הוא לאין ערוך, שהרי גם כשהמחבר ישן תורתו מופצת, ופניו קרנו מאושר…
יין של שמחה
על עוצמת השמחה והאושר נוכל ללמוד ממנהג שהפך למנהג של קבע כאשר באו ספרים חדשים. באחד הפעמים כשנהרה של שמחה נסוכה על פניו של מרן ראש הישיבה זצ"ל, הציע בזהירות תלמידו הרה"ג יצחק שרייבר שליט"א שנשתה 'לחיים' לרגל הוצאת הספר, ולתדהמת כל בני ביתו, ראש הישיבה הסכים לשתות יין, ולברך ולהתברך בברכת 'לחיים', על אף שידוע כי החמיר על עצמו שלא לשתות יין כלל בימות החול, מלבד ראש חודש או פעמים בסעודת מצוה.
ברכות מלב שמח
ידענו לנצל את הרגעים הקדושים הללו לבקשת ברכה. מתוך שמחה של מצוה, הוא בירך את כל החפץ, בברכות חמות יוצאות דופן, מלב שמח ואוהב, מלב מאושר ונלהב על שזכה לזכות את הרבים בלימוד תורה, פיו היה שופע ברכות לא רגילות לכל המתאספים שהגישו את ידם וביקשו ברכה לכל צרכיהם ולכל אשר על ליבם.
פעם הבאנו לפניו ספר 'ימלא פי תהילתך' חדש, וראש הישיבה לא כל כך חש בטוב באותה עת, ולמרות השמחה מהוצאת הספר, הוא מיעט בדברים עקב חולשתו. אבי שליט"א אמר לראש ישיבה שדוד המלך אומר בתהילים 'ימלא פי תהילתך…' והפסוק הבא אחריו הוא 'אל תשליכנו לעת זקנה…', אורו עיני מרן ראש הישיבה זצוק"ל, וכשחיוך על שפתיו ענה: "אמן!"
'ווען קומט עהר…?'
השמחה ביום שהיה אמור להגיע ספר חדש, כבר ניכרה על פניו משעות הבוקר, בני ביתו ספרו לנו שפעמים רבות ביום כזה הוא היה שואל כבר מהבוקר 'ווען קומט הער?' [מתי הוא בא?] (המדפיס). מלבד השמחה שריגשה את לבו השלו בדרך כלל, הוא אף בירר מבעוד מועד כמה כסף צריך לשלם למדפיס, הרי 'ביומו תתן שכרו', והוא לא ישהה אף אגורה אחת ליום המחרת, ולכן הקפיד להכין את הכסף מראש.
מה עם ה-150 ש"ח למוביל?
נוהג היה מרן רבי אהרן לייב לכתוב על כל ספר חדש את התאריך בו הגיע הספר, ולהוסיף את המילים 'הגיעו הספרים', אך מעולם לא עשה כן לפני ששילם את כל הכסף, ונכח לראות שאנחנו סופרים את הכסף ואכן לא חסר כלום.
באחת הפעמים כאשר נאמן ביתו הרה"ג איסר שוב שליט"א התקשר בשליחותו לברר כמה כסף צריך להכין, אמרנו לו את הסכום, והערנו שהסכום אינו סופי כי יש עוד 150 ש"ח עבור ההובלה שעדיין לא ברור מי אמור לישא בהוצאותיה, הכורך או בעל הספר.
כאשר הגענו לבית מרן ראש הישיבה זצוק"ל, הוא מיהר לברר את הסכום ולהגיש את הכסף, ומיד שאל: 'זה עם ה-150 ש"ח של ההובלה?', אנחנו שכחנו בכלל מהסכום הפעוט הזה, אבל הוא לא שוכח, למרות התרגשותו מעצם הדפסת הספר, השאלה הראשונה שנשאלה: "מה עם ה-150 ש"ח?", 'ביומו תתן שכרו' יותר חשוב מהכל.
'ניין איך בין נישט קין מחמיר!'
באחת הפעמים, כפי שכבר הונהג, הובא אל השולחן יין לשתיית 'לחיים' לכבוד הספר החדש, מזגו יין למרן ראש הישיבה זצוק"ל, ואז הוא אמר או בירר: "היום זה בין המצרים, לא…?" נכדו הרה"ג דוד שפירא שליט"א ענה בשאלה: "וכי אסור לשתות יין בבין המצרים?" ראש הישיבה סיכם לעצמו את ההלכה שדוקא בתשעת הימים אסור לשתות יין, אבל היום אין איסור, אך בכל זאת לא שתה. הר"ר דוד המשיך לברר: "דער ראש ישיבה איז א'מחמיר', עהר טרינק נישט, אבער אונז קענען טרינקען?" – [הראש ישיבה הוא 'מחמיר', הוא לא שותה, אבל אנחנו יכולים לשתות?] ושוב ראש הישיבה שתק. אנחנו כנראה הבנו שמותר לנו לשתות ואכן כך עשינו, בירכנו ושתינו, מיד לקח הראש הישיבה את היין שמזגו לפניו ואמר: "ניין! איך בין נישט קין מחמיר!" [לא, אני לא מחמיר!], בירך בורא פרי הגפן ושתה.
לאחר מכן אמר לנו אחד מבני ביתו שברור לו שהראש ישיבה אכן מחמיר לא לשתות יין בימי בין המצרים, שהרי מובאת שיטה כזו בשולחן ערוך, והוא הרי מחמיר כל שיטה יחידאה, אבל כיון שדבריו הובנו כאילו הוא המיוחד ומחמיר על עצמו ואינו שותה, אבל לנו – הפחות חשובים, הוא מתיר לשתות, הוא ויתר על הנהגת החומרה הזו ושתה, העיקר שלא יראה כאילו הוא בדרגה גבוהה מכולם.
נקיות מופלאה בכספי צדקה
כדרכו בקודש ביקשנו ראש הישיבה שאספור את הכסף, האם אכן יש שם 15,000 ש"ח כפי שחייב, ספרנו והנה היה חסר 7,000 ש"ח, כאשר שמע על כך ראש הישיבה תמה: "אתם בטוחים…? הרי הכנתי 15,000 ש"ח…"
לאחר שספרנו שוב ונוכחנו שאכן חסר כסף, הוא הצטער מאוד: "מה יהיה אתם הרי נוסעים לירושלים?" כאמור הוא מאוד הקפיד לשלם את כל הכסף בו ביום, ורק לאחר שאמרנו לו שאני נשאר בבני ברק ויוכל לבוא בערב לקבל את הכסף, הוא נרגע.
בערב מתקשר אלי הרה"ג איסר שוב שליט"א ושואל אותי: "כבר יצאת מב"ב?" עניתי לו שכבר יצאתי והתנצלתי שלא באתי לקחת את הכסף, כי הבנתי שהיו אמורים להתקשר אלי כשהכסף יהיה מוכן, "זה בסדר גמור, טוב שכבר יצאת" – ענה לי הר"ר איסר, והסביר לי שהראש ישיבה אמור לצאת עכשיו לירושלים ובפתח הדלת נזכר שעדיין לא שילמו את ה-7,000 ש"ח ואינו רוצה לצאת מהבית עד שיבואו לקבל את הכסף, ורק אחרי ששמע שבלאו הכי אינני יכול לבוא, הסכים לצאת לירושלים, אבל לא לפני שהבטחתי שאבוא למחרת בצהריים לקבל את הכסף.
וכאן מגיע הסיפור לפסגתו, למחרת כאשר הגעתי לקחת את הכסף, שאלתי: "להיכן באמת נעלמו ה-7,000 ש"ח, הרי הראש ישיבה אמר שהוא הכין מעטפה עם כל הסכום?" הם סיפרו שהתברר שבטעות השתמשו עם חלק מהכסף לצורך אחר, וכשהוחזר הכסף הוא הוכנס בטעות למעטפה של הצדקה, אינני זוכר אם סיפרו שהכסף הוחזר לשם ע"י הראש ישיבה או ע"י מי מבני הבית, מכל מקום גם אחרי שהובהר לראש הישיבה שהכסף נמצא במעטפה של הצדקה, ובודאי אינו שייך לצדקה, הוא לא הסכים להוציא משם את הכסף, הוא חשש אולי אינו זוכר טוב ובאמת הכסף הזה כן שייך לצדקה, וכל הניסיונות לשכנע אותו שיש רגליים לדבר שהכסף הזה שייך לו ולא של הצדקה, לא הועילו, גם כשטענו לפניו שלא היה אמור להיות בצדקה כל כך הרבה כסף, הוא לא הסכים לשמוע ולהוציא את הכסף מהצדקה.
1/72