אוהד אטינגר
"מהרגע הראשון בו החזקתי מצלמה ביד, החלטתי שאני רוצה לצלם בעיקר תרבויות", מספר הצלם גיל בנסיטי. "היתה לי משיכה עצומה לצלם תמונות לא שגרתיות בחיי היום יום של תל אביב. משהו אחר. "טיילתי במשך שנה במזרח הרחוק, ולא הפסקתי לצלם את חיי הכפר, את הערים הצפופות, את הטקסים, החתונות, וגם את חיי היום יום במקומות זרים ומנוכרים לנו.
"אבל אי אפשר לטייל כל החיים בחו"ל… אחרי שנה חזרתי לארץ, והרגשתי חלל בלב שלי, פתאום נהיה לי ריק. חיפשתי משהו מעניין, משהו לא שגרתי, ולא מצאתי אותו בסביבה שבה גדלתי ושאותה אני מכיר מגיל אפס. "ואז החלטתי לנסות. נסעתי לבני ברק. היא כל כך קרובה אלינו, אבל התרבות שלה שונה לחלוטין. פתאום גיליתי עולם חדש, אני כבר לא צריך להגיע עד הודו כדי לראות סגנון חיים שונה. יש לי אותו פה, ממש מעבר לכביש.
"בהמשך נסעתי גם לירושלים, למדתי להכיר את ההבדלים, מאה שערים זאת שכונה אחת, גאולה זאת שכונה אחרת, ובני ברק זאת עיר עם תרבות שונה לגמרי. במבט שטחי זה נראה אותו דבר, אבל מי שקצת מתעמק מוצא הבדלי תרבות בכל מקום. "לשמחתי, זכיתי להכיר גם חברים מהמגזר החרדי. הם פתחו לי את העיניים, למדתי לראות את המגזר החרדי בעיניים אחרות, הרבה יותר מקבלות ומכילות. פחות ביקורת ורצון לראותם אותם דומים לחינוך שאני קיבלתי.
"היום, כשאני מצלם את התרבות החרדית, זה לא אותו הדבר כמו שצילמתי את התרבות במזרח הרחוק. אני מרגיש מחובר אליה, מקושר אליה. זאת התרבות שלי! של העם שלי! "נכון שאנחנו קצת התרחקנו עם השנים, אבל כשאני מסתובב בבני ברק, אני מרגיש בבית, אני מרגיש כמו מישהו שחזר לבית הישן שלו. הוא כבר נמצא בבית אחר, אבל יש געגועים לבית הישן. קראתי לתערוכה שלי "שחור לבן ומה שביניהם" במטרה להראות את הצבעוניות במגזר שכולנו התרגלנו לראות בגוון אחד
"יש נוסטלגיה תרבותית עמוקה שאופפת כל יהודי באשר הוא. צריך רק להסיר את הקליפות והמוסכמות, את הדעות המוקדמות, פשוט להשקיף, להתבונן וליהנות! "ליהנות מהיכולת לעבור את הכביש וברגע אחד להישאב אל תוך ההיסטוריה שלנו, להגיש את השורשים של העם שלנו, כשהם פעילים וממשיכים להצמיח אילנות עושי פרי".