בתו של האדמו"ר רבי אהרן (השני) מקארלין בעל 'בית אהרן' חלתה פעם במחלה קשה והרופאים כמעט התייאשו מחייה. והנה נזדמן לביתו של הרבי מקארלין הרה"ק רבי משה מקוברין, הזמינו רבי אהרן כדרכו בקודש לסעוד על שולחנו, ובתוך הסעודה הזכיר לפני הצדיק האורח את בתו החולה הזקוקה לרחמי שמים.
השיב רבי משה למארחו: שנינו במסכת בבא בתרא, רבי שמעון בן יוחי אומר אבן טובה הייתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא. נשאלת השאלה מה טיבה של אבן טובה זו, שבזכותה ריפא אברהם אבינו כל החולים שבעולם? והסביר: לדידי אין הכוונה כאן ל"אבן טובה" גשמית שאפשר למששה בידיים, אלא ל"אבן טובה" רוחנית, למידה הטובה המיוחדת שניחן בה אברהם, הלא היא מצות הכנסת אורחים, והיא-היא הסגולה הבדוקה לרפא כל חולי וכל מדווה.
המשיך הצדיק מקוברין ואמר: בשעה זו מארח אותנו רבי אהרן, אבי הבת החולנית, והאבן הטובה – היא מידת הכנסת אורחים – תלויה עתה בצווארו. תסתכל אפוא הנערה החולה אל אביה ובעזרת ה' תתרפא…
רבי אהרן עשה כמצוות אורחו הדגול, ובאורח פלא חל באותו יום שינוי לטובה במצבה של הבת, ולא עברו ימים מרובים עד שנרפאה כליל ממחלתה.
*
מעשה דומה אירע כאשר הגאון רבי חיים מבריסק היה עדיין ילד, חלה פעם מאד וכל הרופאים אמרו נואש לחייו. באותם הימים היה הרה"ק רבי משה מקוברין בעיר והתאכסן אצל אביו של ר' חיים – ר' יאשע בער. נכנס אליו ר' יאשע בער ומירר בבכי רב ובתחנונים לרפואת הילד.
אמר רבי משה: 'והוא עומד עליהם', אמרו רז"ל שבזכות הכנסת אורחים של אברהם אבינו היתה אבן טובה תלויה בצוארו וכל המביט בה היה מתרפא. וכיון שכתוב "עומד" לשון הוה, הרי העניין הוא גם עתה – בזכות הכנסת אורחים של בעל הבית יתרפא הילד.
*
כך גם אירע, כשפעם בא לפני הרה"ק רבי נח מלכוביץ זצ"ל חולה מסוכן, ורבי נח הזמינו לסעודתו. בתוך הסעודה אמר את מחז"ל (ב"ב ט"ו) אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אאע"ה תלאה הקב"ה בגלגל חמה. "אבן טובה זו שהיתה תלויה בצוארו של אאע"ה" – אמר – "מדת הכנסת אורחים היא. וזוהי סגולת המצווה, שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא. ומכיוון שאנו עוסקים עתה במצווה זו, יסתכל נא החולה עלינו ויתרפא". וכן היה. (תורת אבות עמוד רנ"ג).
*
הרה"ח ר' ברוך מרדכי טשארני מוורשה, מחסידי סלונים, היה מופלג במצות הכנסת אורחים. ביתו פתוח לכל, וכל נצרך הרגיש שם כבביתו, אוכל ממה שיש בבית, ישן שם, ונוהג כרצונו. פעם הגיע עני, אכל וישן שם במשך כמה שבועות. בעה"ב התנהג עמו כשווה בין שווים, עד שהעני היה סבור שגם הוא אחד העניים המתארחים.
יום אחד שאלו העני: אתה נמצא פה כבר זמן רב, ומסתמא מכיר בהלכות הבית. האם בעה"ב לא יכעס שאני מתארח בביתו זמן כה רב? השיב ר' ברוך מרדכי בפשטות: "גם אני איני יודע, אני נמצא פה זמן רב, אוכל וישן על חשבון בעל הבית, ובינתיים אף אחד לא העיר לי מאומה, חושבני שלא יכעס גם עליך" (שמעתי מנכדו הרה"ח ר' שלמה קופלוביץ).
אירע פעם שאשתו של אותו חסיד חלתה, ובאותו זמן התארח בביתם הרה"צ ר' אברהם וינברג זצ"ל (לימים האדמו"ר בעל 'ברכת אברהם' מסלונים), כאשר היה בדרכו לנסוע אל דודו הרבי מסלונים בעל 'דברי שמואל'). ביקשה ממנו בעלת הבית שיזכיר אותה לפני הרבי לרפואה.
כאשר ה'דברי שמואל' נכנס לשולחן בליל ש"ק, הזכיר את שמה לרפואה שלימה, ואמר: המשנה באבות אומרת 'ויהיו עניים בני ביתך', על אשה זו אפשר לומר שאין העניים בני ביתה, אלא היא גרה אצל העניים (שהרי ביתם מופקר לכל). אפשר אם כן להמשיך את דברי המשנה: 'אל תרבה שיחה עם האשה' – היינו שעל אשה כזו אין צורך להאריך בתפילה, היא תהיה בריאה". וכך הוי.
*
הכנסת אורחים של הרה"ק רבי שלומ'קה מזוועהיל היתה מופלאה. את דלת הבית בו התגורר, הקיים עד עצם היום הזה בשכונת 'בית ישראל', מעולם לא היו נועלים, ולו מהסיבה הפשוטה שלא הותקן בה כלל מנעול…
הרבי זי"ע מעולם לא הרגיש שהוא 'בעל הבית', בכלל לא הכיר שיש משהו בעולם הזה ששייך לו, כל מי שחפץ היה בכך יכול היה להיכנס לביתו, לשבת ולאכול כאוות נפשו מתוך מה שהיה שם. גם נשים באו. כל מי שרצתה, יכולה היתה לבוא ולשבת בבית. אפילו אשה שזרקו אותה מביתה באה עם צרורותיה ועם ילדיה והתגוררה שם.
סועדים רבים הסבו לשולחנו. סיפר נכדו הרה"ח ר' שמואל מרדכי מינץ ז"ל: אני זוכר את הרבנית שואלת בערב שבת בשנינות עדינה: "א פערטל אויף אכט, אדער א פערטל אויף צעהן?" – כשהכוונה לכמה צריכים לחלק את רבע העוף, האם רבע יספק לשמונה סועדים או לעשרה…
עוד סיפר רבי שמואל מרדכי: בימי ילדותי התלוויתי פעמים רבות בשבת בבוקר לאבי [הרה"ח ר' מתתיהו ז"ל] כשהיה הולך לסבא הרבי מזוועהיל לומר לו גוט שבת. הסבא ישב בשולחן והסבתא גיטל אמרה לרבי: "האנשים שיושבים כאן אצלך בשולחן ואוכלים, יש להם יותר כסף ממך"… במו אזני שמעתי שהרבי התכופף אז ולחש על אזני אבי: "הכנסת אורחים איננה קשורה לעניים דווקא. היא נוהגת בעשירים כמו בעניים".
בחורים שלמדו בישיבות בירושלים היו אוכלים רשמית על שולחנו. סיפר הרה"ח ר' אברהם רוזנווסר ז"ל: אני הייתי ישן ומתארח אצל הרה"ק ר' שלומ'קה. פעם תחב לידי מטבע שאקנה חבילת סוכר ואביא במתנה לרבנית. כאשר הבאתי לה את 'התשורה', שמחה ואמרה: "כולם אוכלים ונהנים פה, ואף אחד לא חושב שמן הראוי להביא משהו, מלבד בחור בר דעת זה!"…
*
סיפר הרה"ח ר' משה לודמיר שליט"א: "בדידי הוי עובדא, בשנת תשי"ז שהה הרבי ה'בית ישראל' זצ"ל בצפת. נסעתי לשם, ולא מצאתי לעצמי אכסניא. הייתי רעב מטורח הדרך, המשב"ק ראי"ר הביא לי מבית הרבי סעודה שלמה, חלה דגים וכל טוב. לא רציתי לקבל, ואמרתי לו: לא תגנוב נאמר גם בבית הרבי, מי נתן לך רשות לתת?
"אמר לי, אם כן אני חייב לגלות לך. 'הרבי אמר לי פעם: דע, שעניין הכנסת אורחים אינו פשוט כל כך. אין זה מן הדברים הקלים לקחת ארוחה שלמה שהוכנה בעבורך ובעבור בני הבית, ולהגיש הכל לאורח זר שבאקראי לגמרי בא בצל קורתך… העצה לכך, וכן אצלי בבית, שאני מפקיר הכל בעבור האורחים. כל יהודי שיבוא רשאי לקחת מן המטבח אוכל ומשקה שימצא, ולתת לכל מי שירצה… הכל למען העניים והאורחים, מופקר כביתו של יואב בן צרויה (ראה סנהדרין מט, א: 'מה מדבר מופקר לכל, אף ביתו של יואב מופקר לכל'). אני מפקיר הכל, והנך יכול לחלק הכל לאורחים'.
"והוסיף הרבי ואמר לי: "אם תתרגל בביתי להכניס אורחים, תוכל אח"כ גם בביתך להכניס אורחים כראוי" (מובא ב'יגדיל תורה' וירא).
(מתוך מאמרו של הרה"ג רבי אברהם מרדכי יוסף מרקסון שליט"א בגיליון 'אספקלריא')
1/272