"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" (כה, כ-)
נאמרה כאן הבטחה עצומה לשומרי שביעית, שבשנה הששית שדותיהם יצמיחו כמות תבואה עבור שלוש שנים!
זכורני שלרבי סלמאן מוצפי זצ"ל, אביו של רבי בן ציון מוצפי שליט"א, היה שדה קטן ליד הבית, שבו זרע בכל שנה חיטה, לשם אפית המצות בפסח. בכל שנה הוציא לו השדה שבעה קילוגרם חטה, ואלו בשנה הששית הוציא השדה עשרים ואחד קילוגרם של חיטה! בדיוק פי שלושה!
והנה, על הבטחה זו של התורה, הקשה רבי אלימלך מליז'ענסק זצ"ל, בספרו "נועם אלימלך" (תחילת הפרשה), בשם אחיו, רבי זושא זצ"ל, קושיה נפלאה –
מדוע נותנת התורה את ההבטחה בצורת קושיה של בני אדם – "וכי תאמרו מה נאכל", ואז "וצויתי את ברכתי"? מפני מה היא לא נותנת מראש את ההבטחה של "וצויתי את ברכתי", וממילא לא יהיה מקום לשאול "מה נאכל"?
טמון כאן – אמר רבי זושא – רעיון נפלא:
הקדוש ברוך הוא הטביע בטבע העולם את השפע של השנה הששית, כך שיספיק לשלש שנים. אך כל זאת בתנאי שתהיה לבני אדם אמונה בו.
כשאדם בא ושואל: 'מה יהיה?' – שאלתו סוגרת את השפע! הכל נסתם!
איך אפשר שתהיה לך שאלה על הקדוש ברוך הוא? הלא הוא זה שברא אותך ומחיה אותך בכל רגע, הוא זן ומפרנס אותך, והוא זה שנתן לך את הציווי לשבות בשנת השמיטה! איך אפשר שיהיה לך צל של ספק ושל שאלה על הנהגתו וצוויו?אם אתה שואל – הנך חוסם את הטבע שהטביע הקדוש ברוך הוא בעולם וסותם אותו!
אבל סוף סוף הרי מדובר בבן של הקב"ה, והקב"ה אינו יכול להשאירו ללא כלום. לכן מבטיח הבורא יתברך, שגם אם יקרה שישאלו "מה נאכל?" ובדרך הטבע יחסם השפע, הוא ידאג לברכה מיוחדת – "וצוויתי את ברכתי לכם", ויוריד שפע חדש לעולם.
השפע הזה לא יהיה בטבע הבריאה – אלא מעל לטבע!
דבריו של רבי זושא עמקים מני ים. הם מלמדים אותנו, שגם כשאדם שואל – הקדוש ברוך הוא לא עוזב אותו! ה' לא אומר לו: אתה רוצה להאמין? – תאמין, לא רוצה להאמין ושואל שאלות? – אעזוב אותך ותנסה להסתדר בעצמך…
לא ולא. הוא תמיד נשאר אתנו!
הבוטח בה' חסד יסובבנו – הבוטח זוכה להנהגה מיוחדת
בעיר חאלב היה יהודי עשיר מאד ושמו פיצ'וטו. שרים ורוזנים היו באים לבקש ממנו הלוואות, כשרצו לקנות שטחי אדמה גדולים ולבנות להם טירות ובתי פאר. יום אחד הגיע אליו שר נכבד ותקיף, ואמר שהוא זקוק לסכום גדול של כסף כהלוואה לחודש.
פיצ'וטו ידע שאין הרבה סיכויים לקבל ממנו בחזרה את הכסף שילווה לו, ואין אפשרות לתבוע ממנו מחמת מעמדו הרם ותקיפותו.
אמר פיצ'וטו לשר: "כבוד השר, אני מלוה כסף רק עם ערבים, ובפרט כשמדובר בסכום גדול כזה".
השיב השר בתוקף: "מנין אקח לך ערבים? אין לי ערבים, ולא אביא".
אמר פיצ'וטו, "אם אינך רוצה להביא ערבים, אעשה את הקדוש ברוך הוא ערב על הלוואתך".
"מצוין", אמר השר הגוי בלעג. "אלוקים יהיה ערב שלי".
נתן פיצ'וטו לשר הגוי חבילת שטרות עטופה היטב, והגוי יצא לדרכו.
באמצע הדרך התעייף השר, ונכנס לנוח מעט בשדה של כרובים. את חבילת השטרות הניח בין עליו הפתוחים של כרוב, שצמח בסמוך למקום מושבו. שום גנב לא יחפש בין עלי כרוב, אמר לעצמו, ונרדם בשלוה.
לאחר כשעתיים התעורר השר, וקם בכוחות מחודשים להמשיך בדרכו. הוא ניגש לקחת את הכסף שהניח בכרוב, ולא מצאו. בדק כרוב אחרי כרוב, אבל הכסף נעלם ואיננו.
חשב השר שמישהו הבחין בכסף וגנב אותו.
סר וזעף הלך לביתו, ללא סכום הכסף הגדול.
ומה קרה בינתיים?
בעל השדה אסף את יבול הכרובים משדהו. כרוב אחד גדול משך את תשומת לבו, והוא החליט למכור אותו לפיצ'וטו היהודי העשיר, כדי שהטבחית שלו תכין מזה "מחשי", תבשיל של כרוב עם ארז ובשר.
הטבחית של משפחת פיצ'וטו קיבלה את הכרוב הגדול, וחתכה אותו כדי להכין ממנו את התבשיל, ופתאום מצאה בפנים צרור כסף. מיד קראה לבעלת הבית, ובעלת הבית הזעיקה את בעלה.
הביט פיצ'וטו בכרוב, וראה את חבילת השטרות שלו, שנותרה עטופה בדיוק כפי שנתן אותה לשר הגוי. לקח השטרות והטמינם במגירה.
חודש ימים לאחר מכן בא השר אל ביתו של פיצ'וטו, ואמר: "עכשיו אמנם זמן הפירעון של ההלוואה שלקחתי, אבל כל הכסף שהלווית לי נעלם. לא נהניתי ממנו כלל ולא אחזיר את ההלואה".
אמר לו פיצ'וטו: "כבר החזיר לי הערב את ההלואה".
גיחך השר בלעג, אך מיד נפקחו עיניו בהשתוממות גדולה, כאשר פיצ'וטו הראה לו את חבילת השטרות העטופה.
"אינני מבין, איך הוחזר לך הכסף הזה??" תמה השר.
"אמרתי לך", השיב פיצ'וטו, "הערב החזיר לי את הכסף. הקדוש ברוך הוא היה הערב, והוא שלח אלי את כל הכסף".
"ובאיזו דרך שלח הערב את הכסף? "הוסיף השר הנפעם לשאול.
סיפר לו פיצ'וטו, "הכסף הושב לי באפן מוזר מאד, ואף אני איני מבין. בעל שדה בא ומכר לי כרוב, ובתוך הכרוב היתה חבילת השטרות שלי!".
הבין השר, שיד ה' היתה כאן.
הוא סיפר לפיצ'וטו איך שכב לנוח בשדה, והניח את הכסף בתוך כרוב, אך לא מצאו לאחר מכן. השר גם הודה, שבעת קבלת ההלוואה לא ממש התכוון להחזירה בבוא העת…
אמר לו פיצ'וטו: "ידעתי, שעל הערב שלי יכול אני לסמוך ללא פקפוק, בכל לבי"…
בזכות האמונה של אותו יהודי, שהייתה חזקה ואמיתית, נמנע ממנו הפסד גדול.
אם תהיה לנו אמונה חזקה בבורא העולם, ישמר עלינו הבורא יתברך, ונזכה לשפע טובה וברכה.
גם זו לטובה!
אדם צריך לבטח בקב"ה, ולדעת ש"כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד" (ברכות ס ע"ב). כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – לטובה הוא עושה, גם אם לא תמיד רואים זאת מיד.
ליהודי אחד בניו יורק היתה חנות לממכר יינות ומשקאות חריפים. החנות הניבה רווחים יפים, והוא כלכל את בני ביתו בנחת ובכבוד.
יום אחד הגיע גוי עשיר, קנה בנין גדול בסמוך לחנותו של היהודי, ופתח שם חנות מפארת לממכר משקאות חריפים. בחנות החדשה היה מבחר גדול, והמחירים היו זולים. קונים רבים עזבו את חנותו של היהודי ועברו לקנות בחנות החדשה.
חנותו של היהודי צברה כל חדש עוד ועוד הפסדים. הוא המשיך להחזיק אותה ולשלם את דמי השכירות, על אף שהתקשה בכך מאד, בתקוה שיבואו ימים טובים יותר.
יום אחד, בעודו יושב בחנות הריקה מקונים ומתפלל בלב נשבר, נכנס לחנות אדם לבוש בגדים יקרים, והודיע לו שעליו לפנות את השטח תוך פרק זמן קצר.
"מה פירוש?" מחה הסוחר. "אני שוכר את החנות הזאת כבר שנים לא מעטות. איזו זכות יש לך לסלקני מכאן?".
"אני קניתי את החנות הזאת, וגם את שאר החנויות בבניין הזה", אמר הגוי. "ומיד בתום תקופת השכירות עליך לעזוב".
הסוחר היה שבור לחלוטין. לפני כן הוא חשב שהמצב גרוע, כעת התברר לו שיכול להיות יותר גרוע…
החליט הסוחר לשוב לביתו, שם יוכל לתת פורקן לכאבו ולצערו.
הדרך מחנותו לביתו עברה בסמוך לחנות החדשה, אבל מאז שנפתחה החנות ההיא הלך הסוחר בדרך עוקפת, כדי לא לראות את ההצלחה הגדולה של החנות. קשה היה לו לראות את כל הקונים, שפעם היו הלקוחות שלו, נכנסים לחנות ויוצאים עם שקיות עמוסות.
באותו יום, שבו הגיעו מים לא עד נפש אלא עד מעל נפש, הוא צעד מבלי משים במסלול הישן, העובר ליד החנות הגדולה והמפוארת שפתח הגוי.
שלא מרצונו נשלחו עיניו אל החנות, והוא ראה מודעה גדולה – "החנות למכירה".
מה זה? למה? הרי החנות מצליחה כל כך, ולמה רוצה הבעלים למכור אותה פתאום?
אכנס לשאל אותו, אמר לעצמו. אין לי הרבה מה להפסיד, שהרי את החנות הוותיקה שלי אני ממילא צריך לעזב.
"החנות אכן למכירה", אמר לו הגוי, "יש באמת הרבה קונים, והרווחים יפים מאד, אלא שסיבות אישיות מאלצות אותי לעזוב".
"אני מעונין בעיקרון לקנות", אמר הסוחר, "האם נוכל לשבת ולשוחח באפן רציני?".
"נוכל בהחלט, תבוא מחר בבקר בשעה עשר. כיון שבשעה אחת עשרה קבעתי פגישה עם אדם אחר שמתענין ברכישה זו".
בשעה עשר ישב הסוחר היהודי עם הגוי, וחתמו בשעה טובה ומוצלחת על הסכם מכירה.
בשעה אחת-עשרה הגיע האדם האחר שהתענין בחנות, ובעל החנות הודיע לו, שהחנות כבר נמכרה.
כעת, במבט אמיתי, יכול היה הסוחר להבין, שכל הצער הגדול שלו היה בטעות. הוא הצטער מאד על החנות היפה והגדולה שנפתחה בסמוך אליו, ועל הצלחתה הגדולה, וכמעט שנשבר לרסיסים כשהוצרך לעזוב את מקום השכירות הוותיק שלו. ומה התברר למפרע? הכל היה לטובתו. כל הדאגות והחשובים שלו היו בטעות. הקדוש ברוך הוא רצה לתת לו דבר יותר מצלח ויותר מברך.
כלום יכול האדם קטן הדעת להשיג ולהבין את הנהגתו המופלאה של ה' יתברך בעולם?!
תקבל את הנהגתו יתברך, דע, שהכל לטובה.
שוויה של טבעת היהלום
בחור אחד היה עמל ויגע בתורה, עשה לילות כימים וזכה להצלחה גדולה בלימודו. כאשר הגיע זמנו להינשא, חיפש אשה שתסכים לחיים של "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה" (אבות פ"ו מ"ד), כדי שיוכל להמשיך לעמול בתורה הקדושה.
הקדוש ברוך הוא אכן זימן לו בחורה צדיקה, שרצתה באמת ובתמים לבנות בית של תורה. כל חפצה היה שבעלה ימשיך בלימוד התורה, והיתה מוכנה להסתפק במועט שבמועט.
נישאו השניים בשעה טובה, והיו שמחים ומאשרים.
לאחר זמן אזל המזון מן הבית והם נזקקו לכסף. מכרה האשה הצדיקה את התכשיטים שקיבלה בהיותה כלה, ובכסף שקיבלה תמורתם התכלכלו בדוחק אך בשלוה.
שוב כלה הכסף. אמרה האשה לבעלה: "אמכור את טבעת האירוסין שנתת לי. יש בה יהלום, ומן הסתם נוכל לקבל עבורה סכום הגון".
הצטער הבעל ואמר: "איך אוכל לבקש ממך דבר כזה? הן זהו התכשיט האחרון שנותר לך".
אמרה לו, "זה תכשיט יפה ונפלא, אבל יפה ונפלאה יותר מכל היא התורה שאתה לומד. אני מבקשת ממך, קח את הטבעת הזו לחנות תכשיטים ותמכור אותה".
נכנס הבעל הצעיר לחנות תכשיטים של יהודי ירא שמים. שאלו בעל החנות: "מדוע רוצה אתה למכור את הטבעת?".
אמר לו: "אגיד לך את האמת. אני יושב ועוסק בתורה יומם ולילה, ואשתי הצדיקה מסכימה בשמחה להסתפק במועט. מאחר שלא נותר לנו כסף לקנות אפילו מעט לחם, היא בקשה ממני למכור את הטבעת הזאת. זה התכשיט היחיד שנשאר לה".
בעל החנות הסתכל על הטבעת ואמר, "אני מוכר בעיקר תכשיטי זהב, ולא כל כך מתמצא ביהלומים. הייתי נותן לך אלפיים דולר תמורת הטבעת, אבל אני מציע שתלך לחנות של אחי. הוא מבין היטב ביהלומים, אולי יתן לך יותר".
נכנס האיש לחנות האח ואמר: "שלום עליכם, אחיך שלח אותי אליך. הוא אמר שאולי תרצה לקנות ממני את הטבעת הזאת עם היהלום".
לקח האח זכוכית מגדלת, בדק היטב את היהלום ואמר: "אני מוכן לתת לך עבורו עשרת אלפים דולר".
החתן הצעיר לא ידע שאביו קנה את הטבעת בחמש מאות דולר. היא לא היתה שוה יותר…
האח בעל החנות ניגש לכספת, הוציא עשרת אלפים דולר ונתן לבעל הצעיר. אחר כך הושיט לו את הטבעת ואמר: "את הטבעת הזאת תיתן מתנה לאשתך".
למה? מה קורה פה?
שני האחים היו יראי שמים וגומלי חסדים. מיד כשיצא הבעל מחנותו של האח הראשון, התקשר האיש אל אחיו וסיפר לו על התלמיד חכם הצעיר השקוע בתורה, ועל אשתו שמסתפקת מתוך שמחה במועט שבמועט, וגם מוכנה למכור את הטבעת האחרונה שלה.
הוא אמר לאחיו: "בוא נהיה שותפים במצוה. אני אתן חמשת אלפים דולר, ואתה תתן חמשת אלפים דולר, וגם נחזיר להם את הטבעת".
האח הסכים בשמחה, וכך עשו.
חזר הבעל הצעיר אל אשתו עם הטבעת ועם עשרת אלפים דולר.
"כל הלומד תורה מעוני, סופו לקימה מעשר" (אבות פ"ד מ"ט).
(מתוך הספר 'משכני אחריך')