"הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" (בראשית ג', י"ב)
בצעירותי, כשלמדתי בחיפה בישיבת "תפארת ישראל", זכינו לשמוע שיחות מפי ראש הישיבה רבי מאיר רובמן זצ"ל. באחת משיחותיו לימד אותנו עומק ביסוד הגדול של הכרת הטוב המובא בספרים הקדושים:
חיוב הכרת הטוב אינו דוקא להחזיק טובה לאותו אדם שהיטיב לנו. אמנם יש ענין להחזיר לו טובה, חובת הכרת הטוב היא עבור האדם בעצמו, שהוא לא ירגיש כפוי טובה!
ענין הכרת הטוב אינו מבחינת תגמול למי שעשה לי טובה, אלא שאני בעצמי ארגיש שהדבר הזה עשה לי טובה, וכדי שתהיה לי ההרגשה שמישהו עשה לי טובה, אין זה מן הראוי שלא אחזיר לו טובה, או שאזיק לו.
מידת הכרת הטוב נובעת מענוה
מהו המקור למידה זו של הכרת הטוב? מנין מגיע לאדם הרצון להכיר טובה למי שהיטיב עמו?
ביאר ראש הישיבה, הרב רובמן זצ"ל, כי מדת הכרת הטוב נובעת מהכרת שפלות עצמו. האדם העניו, המרגיש שאינו בר מעלה על פני מיטיבו, אינו חש שחברו חייב לו, ומתוך כך אינו מבין: במה זכיתי לקבל את הטובה? הרי אין מגיע לי כלום! אם כן, אני חייב להיטיב עמו כנגד זה! והוא משתדל בכל הזדמנות להכיר טובה ולגמול טוב עם מי שעשה לו את הטובה.
ככל שאדם עניו יותר, הוא מרגיש יותר חובה להכיר טובה אפלו על טובה קטנה שנעשתה עבורו. גם לאחר שנים רבות חש הוא, שהוא חייב את נפשו ממש לעושה הטובה!
לעומת זאת, בעל גאוה מרגיש תמיד שעל כולם לתת לו ולכבד אותו. המחשבה שלו היא: 'מגיע לי!' ואם קיבל ממישהו טובה, הוא אינו מבין מדוע עליו להכיר לו טובה על כך: 'מה הטובה שעשה לי? מי הוא בכלל, שאני צריך להכיר לו טובה?' מחשבות אלה נובעות מגאוה עצמית, ומונעות ממנו להשיב טובה על טובה.
דוגמא קיצונית ראינו אצל המן הרשע, הגאוותן המפורסם, שכל מחשבתו היתה: 'מגיע לי!'
גם לאחר שאחשוורוש גידלו מעל כל השרים ונתן לו זכויות מיוחדות, לא הרגיש חייב כלל, אלא להפך. כאשר דיבר עמו המלך על פרס מיוחד המגיע לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, לא היה לו כל ספק כי מדובר בו עצמו – "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני?" הרי מגיע לי, מגיע לי יותר! אהבת עצמו והגדלת ערכו בעיניו, הביאוהו לחשוב כאילו מגיע לו כל כבוד שנתנו לו, ומדוע עליו להכיר טובה על כך?
כך עלול להיראות לבסוף מי שאינו עובד על עצמו וחושב תמיד שמגיע לו לקבל מבני משפחתו, מחבריו ומעל הכל – מהקב"ה! אולם מי שמכיר בערכו ויודע שאף אחד אינו חייב לו, מתרגל להודות על כל מה שמקבל, גם מאדם פשוט, קל וחומר מבורא העולם.
הכרת הטוב לראש הישיבה
ניתן ללמוד רבות מהכרת הטוב של גדולי ישראל בכל הדורות, שכל מה שעשו עבורם נחשב בעיניהם טובה גדולה, ומשום כך הרגישו חובה עצומה להשיב טובה.
להלן דבריו של משגיח ישיבת פוניבז', רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שהכרת הטוב שלו מעידה על גודל ענוותנותו.
יום אחד נגש רבי יחזקאל זצ"ל לרבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, שהיה אחד מגדולי מגידי השעור של ישיבת פוניבז', ושאלו: "רבי שמואל, היודע אתה כי היום הוא יום הזכרון של ראש הישיבה, הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, האם שלחת לו איזו 'חבילה' קטנה?"
המשיך רבי יחזקאל וסיפר: "מיום פטירתו של ראש הישיבה, לפני למעלה מעשור, בכל יום אני מחפש לשלח לו איזו 'חבילה', איזו מצוה או משנה שנלמדה לזכותו, וכל כך למה? מפני שהוא עשה אותי משגיח פה וזיכה אותי בזכות כה גדולה, ועל כך אני חייב לשלם לו. ובמה אשלם לו? בכל יום אני משתדל באיזה דבר של שבירת הרצונות שלי, לכבודו של ראש הישיבה בעולם העליון. אני חושב להגיב – ואיני מגיב, רוצה להנות מאיזה דבר – ואיני נהנה! לכבודו, וכך שובר אני את הרצון שלי".
ולא רק ביום הזכרון, אלא יום-יום השתדל רבי יחזקאל לשלוח 'פעקאלע' לראש הישיבה בתור הכרת הטוב על שזיכה אותו למעמד כזה – של משגיח.
עד כדי כך! גאון עולם, קדוש עליון, רבי יחזקאל לוינשטיין, שזכה לשמש בקודש כמשגיח בישיבת פוניבז' בזכות עצמו, בזכות תורתו וקדושתו! אך הוא, ברוב ענוותנותו, לא חשב שהתפקיד מגיע לו כלל, והרגיש שהרב מפוניבז' עשה לו טובה גדולה מאד מאד שמינהו למשגיח בישיבה.
אורח טוב – מהו אומר?
הגמרא (ברכות נח ע"א) אומרת: "אורח טוב – מהו אומר? – כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח – לא טרח אלא בשבילי".
האורח הטוב מחשיב כל פרט ופרט מן הטובות שמקבל. הוא מרגיש שכל מה שעושים לו זהו חסד שעושים עמו, ואין חייבים לו כלל. והוא מחשיב כל כך כל דבר, עד שמרגיש שכל הטרחה שטרחו המארחים לפני הסעודה היתה בשבילו.
הרי הם הלכו וקנו בשר, נכון שהם קנו גם בשביל בני הבית, אך האם בשל כך אודה להם רק על החתיכה שלי? ודאי שלא! הוא מרגיש שכל הקניות שקנו היו רק בשבילו, וכל הטרחות, הנקיונות וההכנות לסעודה – הכל נעשה רק עבורו.
ממשיכה הגמרא ומתארת: "אבל אורח רע – מהו אומר? מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחת שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה – לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו".
אורח רע הוא אדם, שהשקפת החיים שלו היא: "מגיע לי", ובתור אחד כזה, כאשר יסעד על שולחן מארחיו תהיה מחשבתו: "מה בסך הכל עשה בשבילי בעל הבית? כוס אחת של יין נתן לי, חתיכה אחת של בשר נתן לי, וכמעט שלא טרח לכבודי, אלא לכבוד בני משפחתו".
כל מה שהוא מקבל נחשב קטן בעיניו, כי הלא גם אחרים מקבלים. הנה יש לו למארח בנים וחתנים. הם ישבו, אכלו ושתו, ואני רק נספח… זהו אורח רע: חושב הוא שמקבל רק דרך אגב, וממילא לא חשובה בעיניו הטרחה שטרחו כדי לארחו, ואינו חש הכרת הטוב. וזה נובע מרב גאוותו שחושב שהיה מתאים שיטפלו בו באופן מיחד…
ומנגד האורח היהיר יושב גם האורח הטוב. הוא ברוב ענוותנותו מחשיב את כל הטובות שקיבל בכל הזמן ומעריך את כל הטרחה כאילו הכל נעשה במיוחד בשבילו. זה תופס במוחו מקום חשוב, ולכן הוא מרגיש חובה גדולה של הכרת הטוב!
זוהי העבודה הנדרשת מאתנו, להחשיב את הטובה כל כך, ולחשוב שכל הטובה נעשתה רק עבורנו, עד שממילא נרגיש חובה להכיר טובה. העובדה, שגם אחרים קיבלו את אותה טובה, או נהנו יחד איתי, לא צריכה לעניין אותי כלל. הם ראויים לקבל את הטובה וזכאים לכך, אבל אני אינני ראוי לכך… מי שמרגיש כך, נכנע לפני מיטיבו, כדברי המדרש שהבאנו לעיל: "מי שהוא פותח פתחו לחברו – נפשו חייב לו".
בטויי הכרת הטוב בבית
בראש ובראשונה עלינו להכיר טובה לבני הבית, וכמובן, חשוב לא פחות לבטא בקול את תודתינו אליהם. כל אדם שאינו הולך בהרגשת "מגיע לי" הנגרמת מגאוה, יהיה מוכן לקבל בתודה את כל מה שטרחו להכין עבורו. אך עליו להכיר על כך טובה ולהודות בפועל לעושה הטובה.
בא יהודי הביתה ורואה שאשתו הכינה לו מרק חם, הוא אוכל, ואפילו נהנה, ומה הוא אומר בלבו? "אם אגיד לה מלה טובה, היא תרגיש את עצמה 'על הגובה', ותחשוב כאילו אני כל כך תאוותן למרק החם שלה"… זהו החשבון שהוא עושה…
ומאיפה כל החשבון נובע? מהגאוה העצמית של האדם, כי אם היתה בו מידת הענוה והשפלות, היה מוכן להרכין את ראשו, מכיר לה טובה ואומר מיד: "כמה טעים המרק, תודה רבה, לא ידעתי שאזכה היום למרק כה מיוחד, בפרט עכשיו כשקר קצת בחוץ"…
מה גורם לו לתת לאשתו מחמאה כזו? ההרגשה שהוא חייב לה! זוהי הכרת הטוב! אם אינך מכיר טובה, זה בשל העובדה שאינך רוצה להרגיש חייב, ולכן אינך אומר כלום. לעומת זאת אדם שמכיר טובה, אין לו כפיות טובה, הוא נכנס לביתו ואומר תודה.
זכורני, שהייתי פעם אצל ראש ישיבה אחד, חסידא קדישא. כאשר נכנסנו לביתו אחרי התפילה בליל שבת, מצאנו שולחן ערוך במיטב הכלים. ראש הישיבה אמר לאשתו הרבנית: "אני אומר לך, בבתי המלון המפוארים ביותר שבהם הייתי, אין כזו עריכה פדנטית ומדוייקת כמו שלך, בכל פעם כשאני רואה את עריכת השולחן שלך, אני מתפעל מחדש – באיזה טוב טעם ודעת את עושה זאת!"
ואומר לכם את האמת, אני בטוח, אין לי צל של ספק, שבכל ליל שבת הוא אומר לה כך!
אם ניכנס גם אנו לביתנו, ונאמר לבני הבית: 'אתם יודעים לערוך שלחן! לא ראיתי בשום מקום עריכת שולחן כזאת!' איזו הרגשה טובה נגרום להם…
בשעה שאדם נכנס לביתו בליל שבת ומברך: "שבת שלום", האין לך שלום יותר גדול מזה?
אבל, אדם שאינו רוצה להחזיק טובה לזולת, אדם שחסר לו בהכרת הטוב, יאמר לעצמו: 'עזוב, אלה דברים קטנים, אני צריך לשים את הראש שלי בהם? מתאים יותר להתפעל מתוספות, ממהרש"א, ולא מדברים כאלה'.
אבל אין זה נכון! החזון איש אומר, וזה מיוסד על דברי רבותינו: כל מגמתה של האשה למצוא חן בעיני בעלה, וממילא כל מה שהיא עושה, ובעלה יאמר לה שזה מצא חן בעיניו, היא תהנה מכך הנאה הכי גדולה: מצאתי חן בעיני בעלי!
הדבר הגרוע ביותר בבית הוא מציאת חסרונות באשה! אוי ואבוי כשזה המצב!
הכרת הטוב לכל מי
שהתכוון להיטיב
רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ראש ישיבת "באר יעקב", סיפר על רבי יצחק אלחנן סיפור, שממנו ניכרת שוב רגישותו הרבה לכבוד הזולת.
אירע פעם שאחד מהבחורים בקהילה נחטף. בני המשפחה היו מודאגים מאד, וכל העיר היתה כמרקחה. מה לא עשה הרב כדי למצוא אותו; דיבר עם מי שנוגע בדבר, השתדל אצל השלטונות, ונתן את כל לבו ממש כדי לאתר את החוטפים ולהחזיר את הבחור לביתו בריא ושלם. גם הפרנסים עמלו רבות, אבל הרב עמל ביותר, והיה בוכה ומתפלל על כך במשך שבוע ימים. כעבור שבוע, לאחר מאמצים כבירים, אותרו החוטפים, ברוך ה', והבחור הובא בריא ושלם בחזרה לעיר.
מששב הבחור לעיר, רץ אחד מבני הקהילה אל הרב ובישר לו: "ברוך ה', הבחור חזר, והוא שלם ובריא, הרב אינו צריך לדאוג!" מיד חיבקו הרב, ושמח שמחה גדולה, הודה לו הרב מאד ואמר: "תזכה למצוות, בשורה טובה תדשן עצם".
עוד זה מדבר, וזה בא, ויאמר הבא: "הרב היה מודאג כל כך, אני רוצה לבשר לרב שהבחור חזר!" הוא לא ידע שמישהו אחר כבר בשרו… אך הרב קיבל אף אותו בסבר פנים יפות, והודה לו על שטרח לבוא ולבשר לו.
אחריו הגיע אדם נוסף לבשר לרב על הישועה, עוד ועוד אנשים נכנסו אל הרב בשמחה, וכל אחד שהגיע, לא יכול היה להבין מהרב כלל, שהרב כבר שמע ויודע! הרב התייחס לכל אחד כאילו הוא הראשון שבא לבשר לו את הבשורה הטובה!
ומדוע? הרב רצה לתת לכל אחד ואחד את ההרגשה הטובה… והכיר טובה לכל אחד על שרצה להיטיב עמו ולבשר לו.
כמה עלינו להתחזק בכבוד הזולת, וגם אם מישהו משמיע לנו אמרה או שמועה שכבר שמענו, נאזין לו בשמחה ובכבוד, ולא נפטיר לעומתו: "אה זה? שמעתי, מה אתה מחדש לי חידושים"…
העניו מכיר בטובתו של הקב"ה
מידות טובות הן תנאי לעליה בעבודת ה', עם מידות טובות אפשר להגיע לדרגות גבוהות בתורה וביראת שמים. הסברנו שהשפל ברוחו, בעל מידת הענוה יכול להגיע למידת הכרת הטוב. הרגשת הכרת הטוב, שיש לאדם כלפי מי שמיטיב איתו, מביאה אותו להכיר טובה להקב"ה על כל מה שנותן לו.
(קטעים מתוך הספר 'משכני אחריך' שמות)