"וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב', י"א)
פרש רש"י: "וירא בסבלותם" – 'נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם'. מה הכוונה "נתן עיניו וליבו"?
לפני למעלה משלושים, שנה דיבר בישיבתנו הגאון האמיתי רבי חיים קריסוירטה זצ"ל, אב"ד אנטורפן שבבלגיה.
רבי חיים היה גאון עצום, בעל ידע ובקיאות עצומה בתלמוד הבבלי והירושלמי. הוא ידע את כל הש"ס בעל פה, ישר והפוך, כפי שיודע אדם את פרק "אשרי יושבי ביתך"… לא רק ידע בעלמא היה לו, אלא גם עמקות נפלאה עד מאד.
פעם אחת זכיתי לנסוע עמו ברכב. בדרך למדתי את פרוש הר"ן על מסכת חולין. "תקרא בקול כדי שגם אני אשמע", אמר לי הרב, וכשהתחלתי לקרוא הוא המשיך ואמר את דברי הר"ן בעל פה! נהגו לומר במליצה, שאת נוסח שבע הברכות שאומרים בסעודת חתן וכלה, ידע רבי חיים מתוך דברי הגמרא במסכת כתובות (ח ע"א), ולכן הוא לא היה צריך אף פעם סידור…
בנוסף לכל ידיעותיו ושליטתו העצומה בכל מכמני התורה, היה איש מעש, והשתדל בכל כוחו ונשמתו להרבות בצדקות ומעשים טובים, מתוך מסירות נפש. במהלך חייו חלה, והוצרך לעבור טיפול מסובך מאוד. אחוזי הריפוי שלו היו אפסיים ממש. באותה שעה קיבל על עצמו בקבלה גמורה ושלימה, שאם יחלים ויחזור להתהלך כאדם בריא, הוא ישתדל בכל כוחו לאסוף מיליוני דולרים בכל שנה, על מנת לחתן בחורי ישיבה יתומים, כדי שיוכלו להמשיך לעסוק בתורה בישוב הדעת. ואכן, כשזכה והבריא החל לעסוק בכך, ומידי שנה חיתן עשרות יתומים ויתומות, ותמך בהם תמיכה של ממש.
.הוא אהב מאוד את ישיבתנו, וכל ענין התשובה היה קרוב ביותר לליבו
כאשר בא לדבר בישיבתנו, והביא את דברי הגמרא במסכת חגיגה (ד ע"ב) "רב הונא כי מטי להאי קרא: 'יראה יראה' בכי. אמר: 'עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו, דכתיב: 'כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי"
רב הונא כשהיה קורא פסוק זה , היה בוכה.
מהו הפסוק שגרם לרב הונא לבכות?
התורה אמרה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך במקום אשר יבחר" (שמות כ"ג, כ"ג). אמר על כך רב הונא: עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו? ואומר הקב"ה: "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי".
הענין כולו לא מובן. מצד אחד אומר הקב"ה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך", אם כן איך הוא אומר מצד שני "מי בקש זאת מידכם רמס חצרי"?
את הדברים המתוקים שאמר על כך רבי חיים זצ"ל, צריכים 'ללעוס' ולא רק 'לבלוע'… ממש כמו ויטמינים שלא מספיק לבלוע אותם, אלא צריך ללעוס, ועל ידי הלעיסה הם מתעכלים בגוף באופן הראוי, ומביאים לרפואה ולחיזוק…
בכי מיוחד
אמר רבי חיים: "גם אנחנו בוכים הרבה פעמים. רואים איזה רעיון בספר מוסר, קוראים פסוק מעורר, ומתחילים לבכות. אם כן למה חשוב לגמרא, לספר על הבכי של רב הונא? מה החידוש בבכי הזה?
"אלא, שאפשר לבכות ואפשר לבכות. הבכי שלנו לא משנה בנו מאומה, בעוד שאצל רב הונא הבכי יצר שינוי פנימי.
"מהו ההבדל בין הבכי שלנו לבכי שלו?
"הבכי שלנו אינו בא מן הראש, הוא בא מן הלב. לאדם יש התעוררות רגשית, איזשהו כאב לב, והוא מתחיל לבכות. לא הראש בוכה פה, אלא הלב. לדמעות כאלו, המגיעות מן הגוף, אין את ערך הדמעות של רב הונא.
"אצל חז"ל הראש והלב הלכו תמיד ביחד. מעולם לא היתה חציצה בין הראש לבין הלב.
"כשמספרת הגמרא שרב הונא בכה- היו אלו דמעות מן הראש. לא מתוך סנטימנטים וגילויי התרגשות, אלא מתוך התבוננות עמוקה מאוד, שאין לנו מושג אודותיה".
רחמים שאינם מן הלב- כי אם מן הראש
אין לנו מושג בגדלות הדורות הראשונים! הגמרא (עבודה זרה י ע"ב), מספרת שהקטן שבחכמי הגמרא היה מחיה מתים.
אם כך חכמינו בגמרא, על אחת כמה וכמה משה רבינו, שכשרש"י אומר ש"נתן עיניו וליבו", משמע שהוא קישר את הראש אל הלב.
בודאי שיצא אל אחיו וראה בסבלותם, אבל הוא לא סתם התרגש וכאב את הצרות שהם עוברים- הוא בכה עליהם מן הראש!
פעם בא עני אל הגר"א. נתן לו הגר"א מטבע גדול. לאחר מכן חזר ונתן לו עוד מטבע גדול.
שאלוהו: "רבינו, מפני מה הלכת וחזרת? למה לא נתת לו בבת אחת את שתי המטבעות?"
הוא ביאר: "בתחילה כשראיתי אותו היתה לו התרגשות. הלב שלי כאב עליו, ונתתי לו את המטבע כדי להשתיק את רגשותיי, ולא רק מתוך מחשבה שהקב"ה מצווה עלי לתת. אחר כך חזרתי ואמרתי: כעת רגשותיי שקטים. עכשיו אתן לו מטבע כי ה' יתברך צווה לתת!"…
על פי זה הוא פרש את הפסוק: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" (דברים ט"ו, י')- למה חזרה התורה 'נתון תתן' פעמיים? בפעם הראשונה זה נובע מ'לא ירע לבבך', הלב שלך ירגש ויסער מן הצער שראית אותו, ואתה נותן כדי להשתיק את רגשותיך. בפעם השנייה שאתה נותן לו, זוהי כבר הנתינה שה' יתברך חפץ בה. אתה עושה משום שה' יתברך מצווה אותך לתת, ואז אתה מקיים את המצוה בשלמות, מן הראש ולא סתם מהלב.
כשמשה יצא אל אחיו וראה בסבלותם, הוא קישר את הראש ביחד עם הלב. הוא לא סתם חש רגשות הלב, אלא שילב בהן את הדעת האמיתית, וזו היתה גדלותו של משה רבינו!
הרבה בני אדם מתרגשים, אבל אחר כך- היה כלא היה. לא נשאר מן ההתרגשות מאומה. החכמה האמיתית היא, שלאחר שאדם מתרגש- יעביר זאת לפסים מעשיים. לפעמים אומרים הספד ויש בכיות נוראות, ומה אחר כך? ניגשים לקיוסק, קונים גלידה ואוכלים… הכל נשכח. לא נשאר כלום.
זו הכוונה בדברי רבותינו: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת" (אבות ג, ט). החכמה אינה מתקיימת כשאין הדברים באים לכלל מעשה. הקב"ה מבקש מאיתנו שינוי במעשים.
לכל לב מפתח שונה
הגמרא (חגיגה שם) מספרת על כמה וכמה אמוראים שבכו- רב הונא בכה מן הפסוק: "יראה יראה", רבי יוחנן מ"והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר" (מלאכי ג', ה'). לשניהם הפסוק גרם לשינוי.
הקשה הרב קריסוירטה: למה רבי יחנן לא בכה בפסוק: "יראה כל זכורך", אלא דווקא בפסוק: "והיית עד?" הרי גם הוא ראה את הפסוק הזה!
אלא, שלכל נשמה יש את המפתח שפותח את הלב שלה. המפתח לליבו של רבי יוחנן היה: "והייתי עד ממהר", ושל רב הונא "יראה כל זכורך". לכל אחד יש את הפסוק שפותח את הלב שלו.
חכמת המשגיח היא להכיר את האדם שלפניו, ולהבין איך לפתוח את ליבו. הוא צריך שיהיה לו צרור מפתחות- לפתוח לכל אחד ואחד את הלב לעבודת הבורא יתברך.
צריך סיעתא דשמייא, שכשעומדים ומדברים לציבור, כל אחד ואחד יקבל את הניצוץ שידליק אותו. זה לענין חשק התורה, זה לענין שמירת הפה, זה לשמירת העיניים וזה להתייחסות לזולת. הכל תלוי בסיעתא דשמייא. מן השמים יכולים לעזור לאדם ולזכות אותו שיהיו לו מפתחות שפותחים כל לב.
מפתח "אפס" יכול לפתוח כל דלת. לכאורה, הוא אפס מאופס, ובכל זאת אפס שזוכה לסיעתא דשמייא- יכול לפתוח את כל הדלתות ואת כל הלבבות. אך כל זה רק בתנאי אחד- שלא יתעקם… אם הוא עקום, לא יצליח לפתוח אפילו לא דלת אחת!
דמעות של חי ודמעות של מת
השל"ה הקדוש אומר, שכשם שיש בתורה פשט, רמז, דרש וסוד- כך יש בכל הלכה והלכה פשט, רמז, דרש וסוד.
על פי עקרון זה נעמיק באחת מן ההלכות שבגמרא-
הגמרא (חולין פז ע"ב) אומרת: "כל משקה המת טהורין חוץ מדמו". הדם טמא, כי הדם הוא הנפש, כלומר- כגופו של מת ממש, אבל משקה אחר היוצא ממנו- טהור.
בכלל משקה נכללות גם דמעות עיניו שנחשבות משקה, שנאמר (תהלים פ', ו'): "ותשקמו בדמעות שליש", ודינן כשאר שבעת המשקים שמקבלים טומאה. הקשו התוספות: מדוע הדמעה אינה מקבלת טומאה מגופו של מת? והלוא כאשר היא יוצאת מן המת יש רגע שבו היא נוגעת בו, ועליה לקבל טומאה ככל משקה שמקבל טומאה על ידי נגיעה.
מפרש הרב מבריסק זצ"ל דבר נפלא: לדמעות ישנה חשיבות של משקה, רק בתנאי שהן יוצאות מאדם חי, אבל כשהן יוצאות מן המת, אין להן חשיבות של משקה, ולכן הן אינן מקבלות טומאה.
דמעה שיוצאת מאדם חי, שליבו ומוחו חיים- לדמעה כזו יש חשיבות גדולה, אבל דמעה שיוצאת מאדם מת, אין לה משמעות של דמעה.
כשרב הונא בוכה, או כשרבי יוחנן בוכה- הדמעות שלהם באות מתוך חיות. הלב והמוח שלהם קשורים זה בזה, והם מביאים את הדמעה.
"מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה" (ירמיה ח', כ"ג)- הדמעות הולכות דרך העין, אבל הן צריכות לנבוע מן הראש המחובר ללב.
רגלים שאין להם חיבור לראש וללב
הקב"ה אומר לעם ישראל: "מי בקש… מידכם רמוס חצרי". בקשתי מכם לעלות לרגל- אבל עם מה אתם באים? הרגליים שלכם באות לקיים: "שלוש פעמים בשנה יראה". אני בקשתי 'יראה'- כדרך שבאים להראות לפני ה' יתברך, אבל אתם שולחים את הרגליים.
הרגליים הגיעו- ואיפה האדם עצמו?? מי בקש… מידכם רמוס חצרי ברגליים? אני רוצה לראות אתכם!
כשאני אומר: 'שמעון בא אלי', אני מתכוון שהוא עצמו הגיע, אבל אם אומר: 'הרגלים של שמעון רמסו את החצר שלי', איני מתכוון לומר שהוא בא אלי. הרגלים שלו רק רמסו את החצר.
אל תשאירו את הלב ואת המוח בחוץ- בואו אלי ביחד איתם! בואו עם הלב ועם הראש! אני מחכה לכם, ולא לרגליים שלכם!…
את דבריו סיפר רבי חיים בפן אישי, וכך סיפר:
כשעמדתי בכותל המערבי, והתפללתי לפני שריד בית קדשנו ותפארתנו, חשבתי לעצמי: כמה היה מוכן סבא שלי מוורשא לתת כדי לזכות להגיע לכאן… מה היתה סבתא שלי נותנת כדי שתהיה לה אפשרות לבוא לכאן… ידוע, מה שאמר רבי יהודה הלוי: "יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב, לך נכספה נפשי מפאתי מערב, המון רחמי נכמר כי אזכרה קדם כבודך אשר גלה, ונווך אשר חרב… וטעם רגביך לפי מדבש יערב"…
"טעם רגביך" – אומר רבי יהודה הלוי – טעם הבוץ של ירושלים עיר הקודש, ערב לי מדבש!
זכורני שבהיותי ילד, היו מגיעים לביתנו חכמים מארץ ישראל לעשות מגביות, ואמי מתפעלת ואומרת: "זה שליח מארץ ישראל!". הייתי ילד קטן, ואני זוכר את עצמי לוקח את הבוץ שהיה דבוק בנעלים שלהם, ואומר לעצמי: "זה ודאי של ארץ ישראל"… הייתי לוקח ושם אותו בתוך המרק שלי ואוכל…
אי… ארץ ישראל!… זכיתי לאכול את ארץ ישראל!…
כשהגיע לארץ ישראל הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן, הקפיד תמיד לירוק בתוך מטפחת. חלילה לו לירוק על אדמת ארץ הקודש!
אני אף זוכר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בנו כשהגענו לארץ ישראל. הייתי רק בן אחת עשרה כשהגענו ארצה. כשירדנו מן האניה בנמל חיפה, השתטחנו על האדמה והתחלנו לבכות. לא אשכח זאת…
כך באים לארץ ישראל- וכך היא הדרך הראויה לבוא לבית המקדש. לא הרגליים באות, אלא האדם מגיע!
(מתוך הספר 'משכני אחריך')