זכורני מלפני עשרות שנים, שנקלעתי פעם לכינוס של חסידי סלונים, בזמן הנהגתו של כ"ק האדמו"ר בעל ה'ברכת אברהם' מסלונים זי"ע. דקות אחדות לאחר תחילת הכינוס ביקשוני הגבאים לעזוב את המקום כי היה זה כינוס פנימי של החסידות, אך דבר אחד שהספקתי לשמוע מהרבי זי"ע נחרט עמוק בלבי.

"וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת" (ל"ג, י"ז)

אני רוצה לפתוח בסיפור נפלא ששמעתי מאחד ממורי ההוראה בירושלים אודות הגאון רבי נתנאל רייזמן זצ"ל, אביו של הגאון רבי ישראל יצחק רייזמן זצ"ל, דיין בבד"ץ 'העדה החרדית':

רבי נתנאל היה תלמיד חכם מופלג ואוהב תורה. בראשית ימיו התגורר באחד מפרברי העיר ורשה שבפולין, ותקופה ארוכה כמהה נפשו לעלות לארץ ישראל. באותה תקופה המצב בארץ היה נורא ואיום, המחסור והרעב היו בני בית אצל יושבי ארץ הקודש, ותנאי המחיה היו קשים מנשוא.

רבי נתנאל התלבט מאוד, אולם השתוקקותו לחונן את עפרה של הארץ הקדושה גברה על שאר השיקולים, והוא הודיע לחבריו ולידידיו על דבר החלטתו. כשנודע דבר חפצו התעוררה מהומה רבתי בקרב חברי הקהילה. רבים החלו להרהר גם הם ברעיון, ואולי אף להצטרף לרבי נתנאל ומשפחתו ולעלות עמהם יחד לארץ הקודש; אולם לא ניתן היה להתעלם מן השיקולים כבדי המשקל שכנגד.

לבסוף הוחלט על דעת כולם, שרבי נתנאל שכבר גמר אומר בדעתו לעלות לארץ הקודש יעלה עם משפחתו לארץ, ולאחר שהות של כמה חודשים ישלח מכתב לחברי הקהילה ובו יפרט להם על המצב בירושלים ועל קשיי המחיה. על פי מה שיספר יחליטו האחרים האם לעלות לארץ גם הם או שאין הדבר בידם.

רבי נתנאל ומשפחתו נפרדו מידידיהם וקרוביהם, ופתחו בנסיעה הארוכה לארץ הקודש. ואכן, לאחר כמה חודשים נתקבל אצל חברי הקהילה מכתב ששלח רבי נתנאל מארץ ישראל. ההתרגשות היתה גדולה, וכולם נתאספו יחד בשטיבל המרכזי לשמוע את מה שנאמר במכתב.

והנה, כל החששות התבדו: רבי נתנאל כתב בפרוטרוט ובתיאור משכנע כיצד המצב בארץ לא גרוע כמו שמספרים, ושהוא ומשפחתו התאקלמו היטב, וכי טוב להם עד מאוד בירושלים והם שמחים ומאושרים על החלטתם לעלות לארץ ישראל. הנאספים כמעט והתכנעו, אך משפט אחד באמצע המכתב העיב על הרושם הכללי:

רבי נתנאל בספרו על הרחבות שישנה בירושלים, כתב: "הבית שלי מכיל חלונות גדולות יותר משלושה מטרים גובה" – היכר מובהק לבית מפואר באותם ימים… התיאור כבר היה נשמע מעט מוגזם. גם במקום מגוריהם בפולין לא היו בתים כה גדולים…

החליטו החברים שלא להחליט עדיין על פי המכתב, וחלף זאת ישלחו שליח נאמן לירושלים, שייסע רק כדי לבדוק האם אכן כך הם פני הדברים. אם אכן ימצא שהסיפור אמת הוא, והדרים בירושלים נהנים מרחבות גדולה ומיישוב הדעת, יעלו רבים מבני הקהילה לארץ הקודש.

יצא השליח לדרכו, היטלטל תקופת־מה בדרכים, והגיע בסופו של דבר לירושלים.  הוא שם פעמיו לעיר העתיקה ושאל את העוברים והשבים: "היכן גר רבי נתנאל רייזמן?".

הנשאלים הפנו אותו לשכונה צפופה, שם בבנין פלוני, לאחר שיורדים עשר מדרגות מתחת לקרקע, גרים רבי נתנאל ומשפחתו במרתף ישן ובדירה קטנה. השליח התקשה במשך זמן־מה למצוא בדיוק את ה'כוך' המדובר, שהיה בינות לכמה וכמה 'כוכים' אחרים… בעודו סובב בסמטאות העיר כבר התחיל להבין לאן מועדות פניו.

סוף סוף הגיע השליח אל הבית, דפק בדלת, וכאשר פתחו לו נגלתה למול עיניו דירה קטנה וצפופה לבלי תיאור, שטיח גדול על הרצפה, כמעט מקיר לקיר, עליו מצטופפים כמה ילדים ומשחקים יחד. אמנם אווירה של שמחה והסתפקות במועט שוררת במקום, אולם ספק אם הבית כולו יחד מגיע לשלושה מטרים; בוודאי שלא החלונות, כפי שתיאר במכתבו לידידיו בוורשה…

"היכן אבא נמצא?", שאל השליח את הילדים. בעליצות הראו לו באצבע על בית המדרש שהיה ממול הבנין, "שם אבא יושב ולומד", אמרו לו. ניגש השליח לבית המדרש, ועם התקרבו נמשך אחר ניגון לימודו המתוק והמוכר של רבי נתנאל.

הוא נכנס אל ההיכל, וכאשר ראהו רבי נתנאל התרגש עד מאוד וקיבל את פניו בשמחה. "נו", היתה שאלתו הראשונה, "הגעתם?", השיב לו השליח במבוכה: "ממש לא… בני הקהילה שלחו אותי כדי לראות האם לא הגזמתם בתיאור החיים בירושלים, ואכן נוכחתי לראות שלא מיניה ולא מקצתיה – במקום חלונות בגובה שלושה מטר ראיתי בית מתחת לאדמה, קטן וצפוף".

חייך רבי נתנאל והשיב: "כלום דובר שקרים אני? כסבור אתה שהמקום שראית – ביתי הוא? לא כן הדבר! שם – זהו חדר השינה שלי, אולי גם חדר האוכל… הבית שלי הוא כאן! בית המדרש הוא ביתי!

"ראה", הוסיף וקרא רבי נתנאל בהתפעלות תוך שהוא מחווה בידיו על קירות וחלונות בית המדרש, "התבונן איך המקום כאן משופץ ומפואר. הבט על החלונות היפים והגבוהים – קח סרט מידה ובדוק: שלושה מטרים גובהם!"…

מעשה נפלא זה תואם להפליא עם הנכתב בסידור 'שער הרחמים' להגאון רבי פנחס – המגיד מפלאצק זצוק"ל, סידור שהיה כידוע חביב ביותר על הגאון מווילנא זצוק"ל, שמביא שם פירוש נאה על מאמר המשנה "יהי ביתך בית ועד לחכמים" (אבות א, ד).

בפשטות מפרשים את כוונת התנא, שעל האדם לראות שביתו יהיה הבית בו מתכנסים החכמים. אך הוא מפרש להיפך. המקום לו אתה קורא בית יהיה המקום של חכמי התורה, דהיינו בית המדרש; ועניינו ממש דומה למעשה שסיפרנו.

הבית העיקרי של היהודי הוא בית המדרש, המקום בו יונקים רוחניות וגדלים בתורה. הבית הפרטי אינו אלא 'חדר שינה', היכי תימצי לחיי העולם הזה המוכרחים על פי טבעינו.

 

מצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא

את הלקח הזה אנו מוצאים בפרשתנו:

התורה מספרת, שכשיעקב אבינו נפרד מעשו הוא הגיע למקום ושמו סוכות, ושם בנה לו בית. את המילים "ויבן לו בית" מפרש ה'תרגום יונתן' בצורה מעניינת: "וּבְנָא לֵיהּ בֵּי מֶדְרָשָׁא".

יונתן בן עוזיאל מגלה לנו מהו הבית שיעקב בנה: בית מדרש! לזה יעקב קורא בית, לא לבית הגשמי בו הוא התגורר.

מוטל עלינו לדעת ולהבין את עומק הדברים.

אמנם במושכל ראשון הדבר נראה לנו רחוק, הרי כל אחד מבין שקורת גג לו ולמשפחתו הוא דבר בסיסי שאי אפשר בלעדיו. אך מוטלת עלינו החובה לזכור ולהבין, שבסופו של דבר, יש את העיקר ויש את הטפל.

זכורני מלפני עשרות שנים, שנקלעתי פעם לכינוס של חסידי סלונים שהתקיימה בעיר טבריה, בזמן הנהגתו של כ"ק אדמו"ר בעל ה'ברכת אברהם' מסלונים זי"ע. דקות אחדות לאחר תחילת הכינוס ביקשוני הגבאים לעזוב את המקום כי היה זה כינוס פנימי של החסידות, אך דבר אחד שהספקתי לשמוע מהרבי זי"ע נחרט עמוק בלבי.

למשתתפים חולקו מיני מאכל ומשקה, והרבי בראותו זאת פתח ואמר: "לא נתאספנו כאן לאכול ולשתות! אנחנו אמנם אוכלים ושותים להשיב את הנפש, אך צריך לזכור את העיקר: נתכנסנו כאן להתחזק ולהתרומם בעבודת ה'!".

פעמים רבות אני נזכר באמירה נוקבת זו של האדמו"ר זי"ע. בכל דבר בחיים צריך להתבונן ולדעת מה העיקר ומה הטפל, ולשנן זאת שוב ושוב.

כשנכנסים לביתם של צדיקים ועובדי ה' ניתן להרגיש בנקל בכל פינה ובכל זווית מהו העיקר ומהו הטפל, רואים בחוש כיצד כל הבית אינו אלא טפל לחלק העבודת ה' שבבית. ממה עושים את עיקר העסק, אם בקניית רהיט חדש או שמא כשאחד הילדים גמר מסכת תלמודית או כשידע היטב את הנלמד בישיבה.

קרובת משפחתו של הגה"צ רבי דוב יפה שליט"א, משגיח ישיבת 'כפר חסידים' סיפרה, כי בילדותה התארחה פעם בשבת במעונו. בעת שהגישו את המרק בליל שבת היא אמרה לרבנית שלא תגיש לה צלחת כי היא אינה אוהבת מרק.

בשעת הסעודה לא הגיב רבי דוב לדברים מאומה, אך לאחר הסעודה ניגש אליה, האיר לה בנועם ובעדינות מיוחדת השמורה עמו, ואמר לה ברוך: "אין אנו אוכלים מחמת שאנו אוהבים, אנו אוכלים משום שאנו זקוקים לכוח לעבודת ה' ותו לא…".

את יסוד הדברים נמצא בלשונו הזהב של רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל, בספרו הנשגב 'מסילת ישרים' (פרק א): "כללו של דבר, האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא שהוא תכליתו".

הבית שלנו צריך לשמש רק אמצעי, הוא נכלל ב'מצבו בעולם הזה'. אך בית המדרש, המקום שקיים עבור 'מצבו בעולם הבא' – הוא העיקר והתכלית.

נוסיף ונאמר עוד, שייתכן שלפי תרגומו של יונתן בן עוזיאל, יעקב אבינו לא בנה לעצמו בית כלל אלא בנה רק בית מדרש. הרי יושב אהלים היה, ולכל משפחתו וקניניו בנה מבני עראי, שכן לעניני העולם הזה אין צורך במבנה של קבע. כך יוצא שבכלל 'מקנהו' הכתוב בהמשך הפסוק – "ולמקנהו עשה סוכות", נכללים גם גופו, משפחתו, רכושו ושאר עניני ותשמישי עולם הזה, שעבורם הכין סוכות עראי.

אי אפשר לזכות לכתרה של תורה אלא כאשר מתייחסים לענייני העולם הזה כארעיים, ולעסק התורה והמצוות – כקבוע!

(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')