נגולל ונתאר מעט את האוירה המיוחדת ששררה בזמני חג ומועד במחיצתו של רבנו:
יש בה בתורה כח מיוחד, כח המושפע מטובו הגדול של מקדש ישראל והזמנים, כדי להשרות אוירה עילאית, אויר פסגות בקרב עמליה ולומדיה בשקידה.
מי שנכנס לבית רבנו והתקרב לד' אמותיו באחד מימי חגי ומועדי ישראל, היה מרגיש עצמו נכנס אל חיקה של אוירה נפלאה, אווירת אותו חג שררה בחלל האוויר, אוירה מתוקה, משכרת חושים, שקשה היה שלא להתמכר אליה, ואף קשה שלא להזכר בה בזמני חולין.
מי שנעדר חושים רוחניים, יכול לתמוה ולומר: מה נשתנה? הלא המראה החיצוני אותו מראה הוא. המחזה הקבוע של גדול הדור היושב בחדרו, עיניו תקועות בתוך הגמרא, קיים היה בין ביום של חולין ובין בחגי ומועדי ישראל.
ברם, עם מציאות קשה להתווכח! אלו היו פני הדברים. כל מי שקרב אל הבית בימי אלול והימים הנוראים, הרגיש את חרדת הדין שוררת במלוא עוזה. בסוכות נראה הבית כולו כמי ששרוי עתה ב"שיפוצים". עיקר הבית וכובד משקלו עבר אל הסוכה. הסוכה הפכה בשבעת ימי החג לדירת קבע, ואילו הבית קיבל מין מעמד של דירה לשעבר.
בחנוכה היה אפשר למשש את אווירת החנוכה בידיים. בפורים שררה אווירת השמחה. וכך בכל מועד ומועד.
הייתה זו הרגשה מיוחדת שעליה מעידים וחוזרים ומעידים אלו שנקלעו אל הבית בימים הללו. קשה להגדיר בדפוסי ביטוי את האווירה המיוחדת והמתוקה ששררה, אוירת השמחה. וכך בכל מועד ומועד.
יש בו בכוח לימוד התורה הקדושה ועמלה בשקידה כדי להשרות בכל חג אווירת אותו חג במלוא עוזה!
הגאון רבי משה אלישיב מתאר בפנינו:
זאת זוכר אני מימי ילדות המוקדמים, את אוירת החג המופלאה ששררה בבית לפני החג המשמש ובא. כך היה גם לפני סוכות וחנוכה ופורים. מי שהשרה את אוירה המופלאה כמותה לא מצאתי באף מקום נוסף, היה אבא.
נוהג היה ללמוד לפני כל חג את המסכתות וההלכות הקשורים לחג, לפני סוכות היה הניגון של מסכת סוכה מהדהד בחלל הבית, לפני חג הפסח היה לומד את הלכות הפסח וגם את הלכות חלה.
וכשהיה קול מסכת פסחים מהדהד בחלל הבית בשעות לפנות הבוקר, מיד הייתה אוירת הפסח מתפשטת בחלל הבית, גם בזמן שברחוב העיר ובבתים אחרים לא ניסרה האוירה, היתה אוירת הפסח שוררת במלוא עוזה. וכשהיה לומד בקולו בניגון את המשנה ברורה הלכות סוכה, היינו יכולים כולם למשש את אוירת חג הסוכות בבית, קשה לתאר ולהגדיר בדיוק את ההרגשה הזאת אבל כך הייתה המציאות".
ללמוד זה קשה
אגב אורחא, יש בנותן טעם ענין לספר את אשר התרחש בבית המדרש "תפארת בחורים" ביום שמחת תורה.
ציבור המתפללים היה נתון בעיצומה של סערת הריקודים לכבודה של תורה בהקפות של שמחת תורה. אחד מחשובי המתפללים שעמד ורקד ליד רבנו לכבוד התורה, נתבקש לקחת לידו ספר תורה גדול וכבד במשקלו ולרקוד עמו בהקפה.
חשש אותו אדם להחזיק את הספר הגדול והכבד. ירא היה פן לא יעמדו לו כוחותיו. התבטא בפני הגבאי כשהדברים הגיעו לאזני רבנו: "זה קשה!" הפטיר רבנו כלפיו: "זה נקרא קשה? וכי החזקת ספר תורה גדול זה דבר קשה? ללמוד תורה- הרבה יותר קשה!".
***
ראש ישיבה נכבד, שנתקל בשאלת פיקוח נפש רוחנית בעניין אחד מתלמידיו, עשה דרכו לבית רבינו בשעות אחר הצהרים- שעות ה"סדר" שבהן היה יושב סגור ומסוגר בחדרו מבלי שיורשה איש להטרידו מלימודו.
בפרוזדור פגש את בת רבנו, הרבנית אויערבאך ע"ה, ששירתה את רבנו נאמנה בכל כוחותיה ובאותה שעה הייתה לבדה עמו בבית. הוא הציג את השאלה הדחופה בפניה, והרבנית ע"ה החווירה. הזעקה שבשאלה לא הותירה מקום לספק, האיש חייב להיכנס פנימה אל החדר ולהציגה בפני רבנו מרוב דחיפותה ונחיצותה.
"חבל שהגעת עכשיו, אך לפני דקות מספר הגיעה שעת ה'סדר' והרב שקע בלימודו. אם היית מקדים מעט הייתי מכניסה אותך מיד, אך עתה אין לי דרך איך לסייע לך. אתן לך להיכנס לפנים החדר, תשב על ידו, וברגע שהרב יפסיק לרגע אחד מתלמודו, לאיזה צורך, תציג את שאלתך".
התיישב אותו ראש ישיבה נכבד ליד רבנו, השקוע כליל בתלמודו מבלי להפסיק אף לא לרגע אחד.
אחוז התפעלות, גמע בשקיקה את המחזה הנורא שלא ראה מעודו. במשך ימי חייו זכה לראות מתמידים השקועים בתלמודם, ברם, התעמקות שכזו לא זכה לראות מעודו.
אם לא די בכך, כשהגיעה שעת קבלת הקהל ראה את רבנו 'מתעורר', מביט בשעון וכאילו תמה לעצמו: הלא זה עתה התיישבתי ללמוד, איך עבר הזמן כל כך מהר?
אגב אורחא, בת רבנו, הרבנית אויערבאך ע"ה שהיתה משרתת את רבנו נאמנה מאז פטירת אשתו הרבנית ע"ה, כשנדרשה לתאר את השתקעותו של רבנו בתורה עד שאינו חש בסובב- מציאות שהייתה רגילה לראות מדי יום ביומו משנות ילדותה המוקמות עד יומה האחרון- הייתה משתמשת במטבע לשון זה: "מ'קען עם לייגן א 'פאדעשווע' אויפן טיש און ס'וועט עם נישט שטערן" (אפשר להניח סוליית נעל על שולחנו מבלי שהדבר יפריע ללימודו).
ואתא שונרא..
שעת לפנות בוקר. המרבד השחור הפרוש על גבי הרקיע עורך הכנות ראשוניות לפינוי מקומו בעבור ניצני אור ראשונים שיחלו להפציע בעוד זמן קצר מהמזרח. שר החלומות עובד אף הוא בחריצות יתר בשעה השביעית של הלילה, טווה הוא בכישרון על-טבעי את קוריו המחשבתיים על פני כל דרי העולם, ובבית הצנוע שבסמטת חנן ב"מאה שערים" משתנים להם סדרי בראשית. קו הרקיע משנה את גווניו יחד עם שר החלומות, וביצועיו אינם תופסים שום מקום של כבוד בבית זה. קול התורה מהדהד במתיקות שאין כמוה בחלל החדר, ומשם ממשיך הוא להאיר על פני חללו של עולם עד שמי רום.
נכד אחד נשאר בכל לילה לשמור על הסב הגדול, לדאוג לכל צרכיו לעמוד לימינו ולשרתו. בעבור רבנו, ה"סדר" הקבוע לפנות בוקר היה הזמן המענג ביותר במשך היום כולו. בין השעה שתיים וחצי לפנות בוקר לבין זמן התפילה – היה גן העדן הפרטי שלו. העולם הזה, על כל הררי טרדותיו המאיימים לפלוש אל החדר פנימה ולהטריד את מנוחת הדעת מללמוד ולעסוק בתורה, שרוי בשינה עמוקה. עתה הוא זמן הסולת, הזמן המעולה לשקוע בכל הכוחות בעומק התורה.
איש אינו מפריע ואינו מעז להיכנס אל החדר פנימה.
לפתע תקפה בהלה את הנכד.
הוא עצמו אינו יודע עד עצם היום הזה, מדוע הטריח עצמו אותו חתול במעלה המדרגות, זיהה את הסדק הצר שבדלת, שנפתחה כנראה בשוגג, ופלש פנימה.
לאחר שהתעשת הנכד מן הבהלה הפתאומית, ניסה לגרש את החתול, רדף אחריו בפרוזדור הבית, ניסה להדפו בחזרה אל ביתו מקדמת דנא – פח הזבל הגדוש שברחוב. אך ללא הועיל.
החתול ברח מכאן, התחמק לשם, התחבא ורגע לאחר מכן יצא בבטחה, בהפגנתיות, כמו ידע האי שונרא את אשר לפניו. ובכל אותה מהומה זוטא שהתרחשה בפרוזדור הבית, המשיך קול התורה להדהד: קושיית הגמרא, התירוץ , ההו"א, המסקנא.
ואז העז החתול פניו כנמר ונכנס אל החדר פנימה.
הנכד איבד את עשתונותיו לגמרי. לא היה לו שום מושג מה הוא אומר לעשות בסיטואציה משונה כזאת. הוא לא ידע אם לקחת מקל ולגרש בקול רעש גדול את השונרא שהעז להיכנס ולהפריע את גדול הדור מלימודו, חפץ לעשות כן, אולם שם לב שרבינו יושב שקוע בלימודו וכלל אינו יודע על קיומו של הטרדן שפלש אל החדר. אם יעורר רעש ומהומה אולי יהיה "הוא" המפריע. מתוך איבוד עשתונות גמור, עמד בפתח החדר, דומם ונדהם:
צעד לו החתול צעד אחר צעד, עד שהגיע למרגלות רבנו. הסתובב לאיטו מתחת לכיסא, ערך הקפות סביב רגליו.
לבו של הנכד פעם בפחד. מה יהיה כאן? מי יודע מה הוא מסוגל לעולל לרבנו? אולי תתקוף אותו בהלה העלולה להזיק לבריאותו בגילו המופלג.
אולם לגודל הפתעתו, רבנו לא שם לב לכלום. שקוע היה בגמרא אשר לפניו. אינו חש ואינו מרגיש בשונרא שהתמקם למרגלותיו.
מסתבר שחתול זה גמר אומר לעשות מה שלא העז שום בן אנוש לעשות: להפריע את גדול הדור מלימודו. אם סבר אותו שונרא שיצליח בכך, נוכל לצרף גם אותו לרשימת הטרדנים הגדולה שניסו להזיז את רבנו מסדריו הקבועים כבמסמרות… החתול סיים להקיף את הכיסא ועלה על הכיסא הסמוך.
הנכד כבר היה קרוב להתקף לב, ואילו רבינו אינו רואה ולא כלום. לא הסתפק החתול בעזותו, טיפס על השולחן ורבץ מרחק של נגיעה מן הגמרא.
ראשו של הנכד הסתחרר לגמרי מפחד ומתימהון גם יחד. מה יקרה אם החתול יקפוץ וסבא יבהל פתאום? הלא בגילו המופלג, כל תזוזה לא מתוכננת מהווה סכנה עבורו, קל וחומר אם ייתקף בהלה.
אולם… דבר לא קרה. רבנו היה שקוע כל כך בתלמודו, עד שלא ראה שמולו עומד בעל חי בגודל טבעי. התקרב החתול עוד יותר ונגע נגיעה קלה בגמרא.
לראשונה מתחילת ההתרחשות הרים רבנו את עיניו וראה את אשר לפניו.
לא נבהל. גם בזמנים קשים ביותר לא איבד לרגע את יישוב הדעת ואת מנוחת הנפש המפורסמת שלו.
הרים את ידיו עשה תנועת סילוק ברח השונרא אל מחוץ לבית, הרחק כמטווחי קשת.
גם הוא לא הצליח להפריעו לרבינו בלימודו, ולו לרגע אחד.
את הפרק המופלא בהליכות החיים שלמד, עד היכן מגיעות ההתעמקות בתורה ומנוחת הנפש – זאת לא ישכח לעולם.
אגב, בזמנו, לפני שנים רבות, בטרם סגרו את המרפסת בבית רבנו, ישב פעם רבנו ביום קיצי ולמד במרפסת. אחד מבני הבית ניגש למרפסת להביא בעבורו שתייה, ומחזה מופלא נגלה לעיניו, רבנו אוחז בגמרא בידו ולומד, ועל השולחן יושב חתול. מרוב שקיעותו של רבנו בלימוד, לא שם לב לחתול היושב על השולחן!
(קטעים מתוך הספר גדולה שמושה)
2/637