"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם" (במדבר ד', כ"ב)
עלינו להבין, מה באה התורה להשמיענו באומרה "גם הם לבית אבותם"? וכי יעלה על הדעת שלא לפקוד את בני גרשון, הרי כל השבטים נפקדו ומדוע שלא יפקדו את בני גרשון?
ונראה לבאר, כי "בני גרשון" הם רמז לאלו שנטו מן הדרך, התגרשו מהתורה והמצוות, וגורשו מעל שולחן אביהם שבשמים.
מצווה אותנו התורה: "נשא את ראש בני גרשון" – אל תדחה ותרחיק אותם, אדרבה, "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן", תרומם ותקרב אותם אל אביהם שבשמים.
ואם תרצה לדעת על מה ולמה? – על כך מוסיף הכתוב: "גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם". גם אם הם עצמם אינם הולכים בדרך הישר, הרי הם חוטרים מגזע היחס. אבותיהם ואבות אבותיהם צדיקים היו, כולם בני אברהם יצחק ויעקב.
הנס הגדול ביותר – להסתופף בחצרות ה'
בישיבת אור החיים נערך כנס לקראת חג מתן תורה, והגיעו אליו בחורי חמד יקרים מכל קצוות הארץ. אחד מאברכי הישיבה, מלא וגדוש בתורה והלכה, סיפר לנוכחים את סיפורו האישי:
הוא התחנך במקומות רחוקים מתורה, בלי שום סממן יהודי, ואף על פי כן חש תמיד שהאמונה נטועה בלבו, למרות שלא ידע כיצד ליישם זאת בחיי היומיום. הוא שירת כקצין בצבא. במהלך מלחמת לבנון השניה אירעו לו ניסים גדולים וראה במוחש את השגחתו הפרטית של ה'.
ואז הגיע המפנה הגדול. "כשנכנסתי בשערי אור החיים", סיפר האברך, "התגלה לנגד עיני מחזה מפעים: בית המדרש היה מלא במאות תלמידי ישיבה שלמדו בשאון רב. איזו עוצמה! נהמת התורה שעלתה מבית המדרש היתה חזקה יותר ממאה טנקים שועטים בקרב"…
"בחסדי שמים" – המשיך וסיפר – "נכנסתי ללמוד בישיבה וזכיתי להתעלות בתורה. אני מרגיש שכל רגע שאני בישיבה הוא נס גדול יותר מכל הניסים שהיו לי בצבא… אני מרגיש שה' נותן לי יד בכל צעד ושעל".
הנס הגדול ביותר הוא הזכות הגדולה להיות מיושבי בית המדרש. יש כאלה שנולדו לתוך המסלול הזה, זהו מהלך טבעי עבורם. אך ישנם כאלה שהגיעו ממרחק. הם לא זכו לקבל מילדותם חינוך דתי, ובוודאי לא חינוך תורני, אלא שבשלב מסוים הם השליכו מאחורי גוום את כל הבלי העולם הזה ובחרו להסתופף בחצרות בית ה'. ועל כך אמר דוד המלך (תהילים פד, יא) "כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלוקי".
המעלה הגדולה של זכות אבות
אם נשאל את עצמנו, איך אותם אברכים יקרים זוכים להגיע לדרגות כאלו? – אין ספק שזו זכות אבות. אבות אבותיהם היו בוודאי צדיקים גדולים. מי יודע, אולי הם נכדים של הרמב"ם, של מרן הבית יוסף, של האר"י הקדוש.
אבות אבותיהם הקדושים משקיפים עליהם מגן עדן וממליצים טוב עליהם. הם מאירים את נשמתם ומציתים את ניצוצות הקדושה החבויים בהם.
רק כך אפשר להסביר מקרים כמו המקרה של אותו קיבוצניק חילוני גמור שהגיע לישיבתנו, זכה לחזור בתשובה ונהיה עובד ה' גדול. לאחר בירורים על מקורות משפחתו, הופתענו לגלות שהוא נכד של הצדיק הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל.
פגשתי יהודי שאף הוא מצאצאי רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א, וסיפרתי לו שבישיבתנו לומד נכד של רבי אלימלך, שהיה קיבוצניק חילוני וכיום הוא שוקד על התורה ועל העבודה.
זה שקיבוצניק חילוני נהיה אברך ירא שמים – זה לא היה חידוש עבורו. החידוש היה שצאצאו של הצדיק רבי אלימלך לומד בישיבתנו… "באמת?", היה קשה לו להאמין, הרי הצדיק רבי אלימלך היה אשכנזי…
אמרתי לו: "הישיבה שלנו היא קיבוץ גלויות של האור החיים הקדוש, הוא מקבץ אותנו באור הנפלא שלו!"
"אני חייב לפגוש אותו" אמר, ואכן הגיע לישיבה וראה לנגד עיניו תלמיד חכם וחסיד, זקנו יורד על פי מידותיו, ויראת שמים טהורה נסוכה על פניו.
זכות הצדיק רבי אלימלך עמדה לו!
נינו של אבי הישיבות
פעם אחת הייתי בבית חולים כדי לבקר אדם מסוים ופגשתי מישהו אחר, חילוני גמור, שהתברר לי שהוא דור שביעי, בן אחר בן, לגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, אבי הישיבות, שכולנו נחשבים כתלמידיו, ובישיבות מוזכר שמו בסילודין.
אמרתי לו: "תשמע, באתי לבקר מישהו אחר, אבל כנראה שהביקור לא נועד עבורו, ומשמים שלחוני הנה כדי לבקר אותך…". וברוך ה' הוא קיבל עליו עול תורה ויראת שמים. אשתו אף היא שהתה בבית החולים ודיברתי גם איתה. שניהם התלהבו ונקשרו אלינו בעבותות אהבה וידידות, ותוך זמן לא רב נהפכו להיות שומרי שבת, טהרה וכשרות.
ברבות הימים זכינו אף לקרב נין ונכד למרן הבעל שם טוב זיע"א, שהיה רחוק משמירת תורה ומצוות וקיבל עליו עול מלכות שמים שלימה!
נשמת היהודי חצובה מתחת כסא הכבוד. אבותיו ואבות אבותיו משקיפים עליו מלמעלה, הם דואגים לו ולנשמתו. גם מי שהתרחק מהם ונהיה בבחינת 'בני גרשון' – מצוה עלינו לשאת את ראשו, לרוממו ולקרבו אל צור מחצבתו, אל אבינו שבשמים.
(מתוך הספר החדש – "משכני אחריך" – במדבר ח"א עמוד ס"ז ואילך, עיי"ש)
מדהים!