אתה רואה אותם בימים בבתי הכנסת של השכונה – מתפללים מעומקא-דליבא! אתה רואה אותם בערבים בבתי המדרשות של השכונה – מרביצים "שטייגען" כדת! אתה רואה אותם ברחוב, צועדים מעודנים – לא מעדנות! – כל-כולם מרוכזים במטרה! ואלה הם – איך לא – בחורי ה"רישום". אלפי תלמידי כיתות ח' שמתעתדים לעלות לישיבה-קטנה…
הרב יוסף כהן משתף אותנו בסיפור המרגש הבא, בו היה מעורב. זה התרחש בבני-ברק. שני חברים מאותה כיתה ח', סימנו להם כמטרה להתקבל לישיבה מאוד מאוד נחשקת בעיר. אך דא עקא: בכל שנה ושנה מקבלת הישיבה מאותו תלמוד-תורה ילד אחד ויחיד בלבד. חוק בל יעבור!
כידוע מתכננות הישיבות את הרישום לטווח הארוך, ולא רק לשנה הנוכחית בלבד. התכנון הזה כולל הסכמים שונים ומורכבים עם תלמודי-תורה בדבר מספר התלמידים שיתקבלו, סוגם ואיכותם. [אגב, קורה לפעמים שילד מצוין לא יצליח להתקבל לישיבה בה חפץ, משום שלמקום בו למד אין הסכם-מעוגן עם ישיבה זו. וגם קורה להיפך, ילד בינוני עשוי להתקבל לישיבה מצוינת, משום שבדיוק באותה שנה חסר תלמיד למילוי "המשבצת" הפנויה. והוא שודרג ברגע האחרון מבינוני למצוין].
במקרה שלנו התמודדו שני תלמידים יקרים ומצוינים, על משבצת אחת ויחידה. הם דווקא היו חברים מצוינים, גם למדו ב"חברותא", אבל כל אחד מהם קיווה שהוא יצליח לתפוס את המשבצת.
*
"כל אחד מהם קיווה שהוא יצליח לתפוס את המשבצת", אמרנו? לא מדויק! לפחות לא בכל מה שנוגע להורי הילדים. אצלם: "כל אחד קיווה שהשני יצליח לתפוס את המשבצת!" לא, אף אחד מהם לא התייאש מרצונו העצמי שבנו-יקירו יצליח להתקבל לאותה ישיבה, אך בראש ובראשונה העמיד את הרצון של חברו. האבא הראשון התפלל על הבן של השני שיזכה להתקבל – למרות שזה נוגד וסותר לחלוטין את רצונו העצמי. והגדיל לעשות האבא השני שנדב צדקה להצלחת בן חברו – למרות שהוא כמובן גם נדב צדקה להצלחת בנו!…
יחד עם התפילות והצדקות נקטו גם שני ההורים בהשתדלות, כלומר הפעלת לחץ – כמקובל לפעמים במחוזותינו ובמחוזות כל עמך בית ישראל.
עד כאן התייחסנו להורים. אך בדבר הילדים עצמם? מסתבר שהתפוחים לא נפלו רחוק מן העץ. אחד ההורים שאל את הבן: אבל הרי רק אחד יכול להתקבל? והילד השיב: אז שיקבלו את החבר!
ערב המבחן הגיע. אחד משני האבות לקח את שני הילדים וערך להם חזרה מהירה על החומר. מתוך השתדלות ששניהם ישחו בחומר – בן חבירו כמו בנו שלו…
*
תכל'ס. יכולים אנשים להסתובב בארץ ולחשוב שהם מנהיגים את העולם. לחתום על הסכמים כאלה ואחרים. אבל בשמים ישב הקב"ה וראה: ראה את ההתמסרות הייחודית של ההורים זה לזה! ראה את "החפץ בטובתו של חבירו" הנדירה של הילדים זה לזה! ראה את המידות-טובות שגם במקום ובשעה של פסגת-לחץ המשיכו לזהור!
המעשים הטובים הללו עלו כריח-ניחוח השמימה, והקב"ה הכניס לראש הישיבה מחשבה בראש: השנה נסטה באופן חד-פעמי מההסכם, ונקבל מתלמוד תורה פלוני שני תלמידים במקום אחד. הלוא שניהם מצוינים ממש!
מעולם. מעולם! לא התרחש נס כזה שהישיבה הסכימה לקבל שני תלמידים במקום אחד. זה לא פשוט עבורם. זה משבש את מפת התכנון, וזה גם עשוי להזמין לחץ צפוי בשנה הבאה. לאמור: "שנה שעברה קיבלתם שניים, תראו איזה מצוינים! תראו איזה נחת הם מביאים לכם! גם השנה יש לנו שניים, תאמינו לנו – מצוינים ממש! ממש!…"
אז אין דרך אחרת להגדיר זאת, אלא שזו המחשבה ששתל הקב"ה בראשו של ראש הישיבה, בזכות ההקרבה הנדירה זה לזה שגילו הבחורים הצעירים עם הוריהם היקרים!
('איש לרעהו' שלח תשע"ט)