בס"ד
זה התרחש לפני כשבוע ימים. יעיד כאלף עדים את העובר עלינו בימים הללו. תרחיש שטומן בחובו מסר מעודד חד ונוקב:
צלצול צורמני בקע ממכשיר הטלפון הביתי וקטע את השקט הבידודי. על הקו נשמע קול תוקפני וסמכותי. "מדברים כאן ממוקד משטרת ניו יורק, אתם שהתקשרתם עכשיו למוקד או שחייגתם ללא מודע בטעות?" אחרי ההלם הראשוני, נשמע מענה מצדו השנית של הקו. "אכן כך כנראה שחייגנו בטעות."
"אההה" נשמע אנחת רווחה מהמפקדה. "שיערנו מראש שמדובר בטעות – עד כה טרם קיבלנו אף לא תלונה אחת". סליחה: לא הבנתי "מה תלונה ואיזה תלונה?" תהה היהודי החסידי בקול. המוקדן מסביר לו פנים ואומר: "בימי מגפת הקורונה בו אנו נמצאים עתה, כשהמגיפה משתוללת בחוצות וכל בתי הספר סגורים. אין לימודים אין עבודה אין מתחמי בילוי, אין קניות אין יוצא ואין בא, כולם כלואים ומסוגרים בבית. מטבע הדברים דברים טובים לא יוצא מזה. וזה רק שאלה של זמן עד שפורץ מריבה אכזרית בתוך הבית פנימה בין הילדים להורים, ואם תמצא לומר בין הילדים עצמם.
הדברים מגיעים לכדי סכנה ממשית. אם לא די לנו בהשתוללות המגיפה הטראגית. נוסף גם זה על צרותנו אלפי קריאות תכופות יומיומיות מבית ומחוץ. כל יום גרוע מחברתה ככל שהבידוד מתעצם כך גובר המריבות באלפי אחוזים. אין תחנה שלא תגברה את המפקדה במאות אחוזים. התחנה היחידה שלא הוסיפה תגבור בימים הללו היא המפקדה שלנו הממוקמת כאן באזור היהודי – אתם הגאווה שלנו – עד כה טרם קיבלנו מאזור שלכם ולו אף לא טלפון אחד! ולכן כשזיהינו חיוג טלפונית מהשכונה היהודית החסיר לבנו פעימה, מה? איך ייתכן? האם גם אצלכם נגמר השקט שמהווה דוגמה למופת. עכשיו כשלא טעיתי יכול אני לשחרר אנחת רווחה גדולה. תמשיכו ככה גם הלאה". נשמע הקול בעת טריקת השפופרת… התרחשות שהייתה לפני שבוע ימים בשכונת בורו פארק שבניו יורק.
מי כעמך ישראל. מובטחני שרש"י יסכים לכלול את זה בכוונת דבריו (בראשית כ"ט ל"ב) ראו מה בין בני לבן חמי – ראו ההבדל בין ראובן לעשו, ובין ישראל לעמים. המבדיל בין קודש לחול.
הוציאנו מעבדות לחירות: עם בני ישראל גם כשהם מדוכאים תחת צרות גופם משוחררים הם לנפשם, גם כשגופם כאוב עלי ארץ, עם כל זה וראשם בשמיים. כשכלואים הם במושבותיהם – משוחררים הם בנפשותיהם. גם מתוך מעמקי צרות וסבל מחוברים הם לבורא ויוצר "ממעמקים קראתיך", יודעים שעבדי ה' הם, ולא עבדי פרעה. שום דבר לא ישבור את רוחם. מתוך אהבתו מקבלים הם גזירתו. לא כן בעבדי פרעה – עבדי גוף ללא נפש, אשר גופם הוא כל מהותם – תוצאותיו בל ישוער – מריבות וגידופים על בסיס יום יומי. לדידם כבולת הגוף כדין כבולת חיים, ומניעת תענוגי הגוף כדין כמניעת חיים.
"ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם":
בעת יציאת בנ"י ממצרים מתוך מ"ט שערי טומאה, זכו בני ישראל שגופם נעשה טפל לנפשם, נפש מלובנת נקייה וטהורה, נפש שהולכת לקבל את התורה עול תורה ומצוות ללא שיעבוד לגוף – חירות נפש שהוא חירות עולם. המדד של בן חורין אמיתי הוא מידת שחרור הנפש מהתלות בגוף, ומתלות בגשמי, שחרור הנפש מלהיטות אחרי תענוגי והבלי עוה"ז. אנו רצים והמה רצים, אבל אנו רצים ומקבלים שכר, והמה רצים לתוך מי ים סוף של עולם תוהו ובוהו. צרות יגון ואנחה.
מה העבודה הזאת לכם: בפיוט 'אקדמות' בחג השבועות, מתאר לן הפייטן 'תמהין ושילין לה בעסק אתותא' אומות העולם שואלים את בני ישראל איזה חירות הוא זה עו"ל תורה ומצוות. מאמתי איסורים והגבלות לחירות נחשבים. הלזה גאולה נקרא? "והגבלת את העם סביב" ההולך בדרך התורה מסובב עם הגבלות ואיסורים: איסור חמץ – בל יראה ובל ימצא, איסור מאכלות אסורות, איסור בשר בחלב, נבילה טריפה, שקצים ורמשים, איסור חילול שבת, איסור לשון הרע ורכילות, איסור אינטרנט ותקשורת, אפילו דיבור באמצע תפילה אסורה. וכי לזה חירות יקרא? הכן החירות והיכן החופש? כולו רק מגבלות ואיסורים. גם הבן הרשע שבהגדה שואל ומתמיהה – מה העבודה הזאת לכ"ם: חסר כאן הלכ"ם החלק הגשמי. האם לא היה עדיף להישאר במצרים ששם הותרה הרצועה? ועל זה משיבה כנסת ישראל דווקא ההגבלה הוא השחרור, דווקא הניתוק מהתלות בגשמי הוא החירות עולם, ואתה הגב"ל את ההר וקדשתו. דווקא מתוך ההגבלות זוכים אנו לקדושה וטהרה לא להיות כבולים ומחוברים לעולם הגשמי. מתוך התגברות על תאוות מצרים זוכים אנו לשיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנ"ו. ברוך אתה גאל ישראל.
איש חסיד היה:
מסופר על חד מחסידי קאברין קמאי שכל עולמו היה ד' אמות של הלכה. יושב היה והוגה בתורה ועבודה יומם ולילה דבוק הוא בלב ונפש ביוצרו וקונו. ולא זכר אותו חסיד שביתו ריק מכל, ללא מאכל ומזון. קיים הוא את 'ולא יראה לך חמץ' במשך השנה כולו. עד לאותו היום שאשתו הודיעה לו נחרצות "ללא ברכה מהרבי על פרנסה בל תדרוך כף רגלך בביתנו". כמצווה ועושה, ארז לו החסיד במטפחתו סידור טלית ותפילין וצדה לדרך ממה שלא היה לו, ויצא לדרך רגלי ארוכה. מיד בבואכה קאברונה שם פעמיו להיכל בית המדרש ושקע בתורה ועבודה עד כי שכח לגמרי מטרת ביאתו. אחרי ירח של חודש ימים כשבא לשוב על עקבותיו לחזור לביתו. נכנס לקבל ברכת פרידה מרבו. או אז נזכר את הזהרת אשתו שעליו לבקש ברכת הקודש, אולם דא עקא שלא זכר בדבר מה לבקש ולהתברך. ולכן במקום בקשת ברכה לפרנסה ביקש שיזכה להרגיש טעם ומתיקות בברכת 'ברוך שאמר' כמו שהרבי מרגיש בברכתה… חירות עולם… שחרור אמיתי… דאגה מניין… ההייליגער קוברינער בשמוע מבוקשתו, בירך אותו בברכת 'ברוך משלם שכר טוב ליריאיו'. ומאז זכה אותו חסיד לשני שולחנות גם 'לברוך שאמר' וגם ל'והיה עולם' תורה וגדולה.
סוכה וענני הכבוד בצאתי ממצרים: הגמרא (ע"ז ג' ע"א) אומרת שלעתיד לבוא ייאספו כל העמים ויבקשו מאת ה' שייתן גם להם מצוות בכדי שיקבלו עליהם שכר. ייתן להם הקב"ה מצווה קלה של סוכה, מיד כל אחד הולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה כבתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. פלא פלאים, עם בני ישראל במשך אלפי שנות דור מאז יציאת מצרים אחרי בואם אל ארץ נושבת, מקיימים הם בהידור מצוות "בסוכות תשבו שבעת ימים" זכר לאותן ענני הכבוד שהיתה בעת יציאת מצרים. מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בסוכה, לא רק שלא בעטנו בה אלא הוספנו בה הידור זיו ויופי, וכל המרבה בקישוטי סוכה הרי זה משובח. גם בניית הסוכה עצמה מושקעת לפי כל החומרות ללא חשש מעמיד דמעמיד – א בריסק'ר סוכה… צילא דמהימנותא, לעשות רצונך אלוקי חפצתי. ומאידך אמות העולם מזלזלים ועוד בועטין בה. לא מסוגלים הם לקיים אפילו מצווה קלה. איך למה ומדוע? התשובה: כשהגשמי נתפס כעיקר – אז כל מגבלה נהפכת לצרה. וכל קושי נהפכת למצוקה. בהיעדר הגשמי אין לו חיים. סוכה של ד' דפנות עשוי מפסולת גורן ויקב לא נחשבת לו חיים, לא פלא שבועטין הם בה. נשאר לנו רק לדמיין ולעשות חשבון פשוט אם הדברים להם כן בסוכות, מה היה קורה אם היו מקבלים לעשות את חג המצות כי אז היו בועטין האחד על השני. תוך כדי הידור מצווה של עשר מכות מהאחד למשנהו.
יציאת מצרים:
לאור כל האמור, הרי שיש לנו תבונה חדשה במבט על המציאות בעולמנו: 'גלות' 'בידוד' 'מוגבלות' 'רוע ואפילה' 'יצר הרע' 'מצרים' כל זה קיים רק בעולם הגשמי, עולם של גופניות. לא כן בעולם הרוחני של יציאת מצרים עולם שכולו: 'גאולה' 'חירות' 'אורה' 'נפש' 'נשמה' 'תורה' 'מצוות' בן חורין אמיתי. על פי ההסתכלות הנכונה הזאת מתקבלת זה עתה ביטוי נוסף לברכת ההלל בליל פסחים 'הוציאנו מעבדות לחרות. מיגון לשמחה. מאבל ליום טוב. ומאפילה לאור גדול. ומשעבוד לגאולה ונאמר לך שירה הללויה. יהודי המתדבק ביוצרו וקונו 'בתורה' 'בתפילה' או 'בקאפיטל תהילים' ב'נשמת כל חי' אז גם אם חלילה גופו כלוא בבור תחתיות. נפשו משוחררת! אין הוא בתוך הבור גם לא בבידוד! משוטט הוא כעת בעולמות עליונים ובמחוזות אחרים, טפח וטפחיים מעל הקרקע. איי נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוקינו…..
"והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו ושם נעלה ונראה":
במקום הורדת דמעה על הגשמיות, נתפלל ונוריד קודם דמעה על הרוחניות. על צרת השכינה על השפלת הנפש, באין בית המקדש להקרבת הפסח, ועכשיו גם באין בית מקדש מעט לשפוך שיח בתורה ותפילה. על הקול קול יעקב שנפסק בעטיי הנגף. חבלי משיח המשבר נפש וגוף. נתפלל על החולים שיתרפו ועל הבריאים שלא יחלו, ועל פרנסתם שיתברכו. ולבטל מהם ומאתנו כל מיני גזרות קשות ורעות.
"ותעל שעוותם אל האלקים":
מובא בספרים הקדושים (תפארת שלמה. נטע שעשועים. שם משמואל: שמות ב' כ"ג) שעיקר צעקת בני ישראל במצרים הייתה עבור צער השכינה שבכל צרותם לו צר, ועל צרת הגוף המרחיק אותם מה' שאינם יכולים לעבדו כראוי. ובזה זכו וישמע אלוקים את נאקתם. גם אנו נתפוס את אומנת אבותינו בידינו. ובעת ליל הסדר בעת 'ונצעק אל ד' אלוקי אבותינו' נצעק עבור צער השכינה המושפלת עד שאול תחתיה ובכל זה אנו ליה, ועל ידי זה נזכה וישמע ה' את קולינו, ותעל שוועתם אל האלוקים.
רפואה ומצה: מובא בזוהר הקדוש (תצווה קפ"ג ע"ב) שמצה הוא מאכל אמונה ורפואה 'מיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסוותא'. ובעת קיים מצוות אכילת מצה נזכה לרפואה וישועה (עי' זרע קודש ליקוטים פסח). בנוסף נחקוק על לוח לבנו לקיים בהידור 'ולא יראה לך חמ"ץ ולא יראה לך שאו"ר' דהיינו שלא נהיה חמוץ וזויע"ר עצבות ויגון שזהו עצת היצה"ר. אלא אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ושמחת בחגיך והיית אך שמח. וכימי צאתנו מארץ מצרים אראנו נפלאות, אדיר יבנה ביתו בקרוב. אמן.