הרה"ג רבי נחמן וילהלם שליט"א
מסופר על מדינה גדולה ועשירה רבת עוצמה, ששלחה כוחות רבים וניהלה מלחמת גרילה במדינה מרוחקת, אך כולם נכשלו במשימה לכבוש את המקום, וחזרו כלעומת שבאו.
התאספו ראשי הצבא לדון ולבדוק את הסיבות לכשלונות הללו. כל אחד אמר הסבר אחר. האחד דיבר על תנאי מזג האוויר השונים, השני על מבנה ההרים והשינויים הטופוגרפיים, סוגי כלי נשק, ועוד סיבות שונות. עד שקם גנרל זקן, ואמר שיש לו תשובה לשאלה הגדולה. לפליאת כל הנוכחים הוציא תרמיל של איש צבא, ושפך את תכולתו על השולחן. היו בו דברי מתיקה, תמונות משפחתיות ועוד.
"זה הפתרון לתעלומת הכשלון" – רעם הזקן – "אם חייל יוצא למלחמה עם ממתקים וכדומה, אין הוא יכול לנצח במלחמה!"…
ענין זה שייך בחודש אלול: רבים יוצאים לדרך, משנים מקום, משתנים, מתרוממים. אך תמיד צריך להיזהר ולבדוק אם נשאר לו באיזה מקום בתחתית התרמיל משהו מהעבר, איזה 'ממתק'…
כל אחד מכיר את הפתגם 'אין דבר העומד בפני הרצון', אז למה אנחנו רוצים הרבה דברים ולא מצליחים לעמוד בזה? הלא אין אחד שלא רוצה להיות תלמיד חכם, עובד ה', מתמיד עצום, שומר פיו ולשונו! כל אחד רוצה להיות, למשל, הגאון רבי חיים קנייבסקי, אך לא עומדים בזה. למה? והרי 'אין דבר העומד בפני הרצון'.
והתשובה פשוטה: לא נאמר 'אין דבר העומד בפני הרצונות' אלא 'אין דבר העומד בפני הרצון', מי שיש לו רצון אחד, מי שממוקד בדבר אחד ומוכן להקריב למענו – הוא משיג את זה.
וזו ההדגשה "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי", דיש להבין לאחר שאומר "אַחַת שָׁאַלְתִּי" מהו חוזר ואומר "אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ", אלא כאמור, צריך להדגיש ולחזור להדגיש שרק "אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ" ולא שום דבר אחר – "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ".
●●●
ואכן פרשיות חודש אלול עוסקות בענין היציאה למלחמה. בפרשה הקודמת כבר הוזכר ענין היציאה למלחמה ודברי הכהן ליוצאים למלחמה. הקריאה מעוררת את הזמן ומתעוררת מן הזמן, והיא נתינת כוח ואורות לתפקיד הימים הללו, בהם כל יהודי יוצא למלחמה נגד יצרו. כמו שכתוב בחובות הלבבות (שער יחוד המעשה פ"ה) וז"ל: "ואמרו על חסיד שפגע באנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל רב אחרי מלחמה חזקה, אמר להם שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעמדו במלחמה הגדולה? אמרו לו ומה היא המלחמה הגדולה, אמר להם מלחמת היצר".
וכן כתוב במסכת אבות "איזהו גיבור –הכובש את יצרו", שיש גיבורים בגוף שאינם יכולים לעמוד בפני פיתוי קל, והרי הם בעצם חלושי אופי ונפש, ועל זה באה המשנה לומר שהגבורה האמיתית היא במלחמת היצר.
הכלל הראשון הוא הלשון "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ", כלומר אל תחכה להתקפת היצר הרע, אלא תהיה אתה היוזם והמוביל! כפי שנוכחנו לאחרונה, שצריך להיות מוביל ולא מובל. ליזום יעדים ולעמוד בהם בעקביות, לא להיגרר אחרי האירועים ולגלות פתאום שבעצם יש מתחתך מנהרות שלא ידעת עליהן, ואז לשנות את היעדים ולהגיב… אלא לצאת למתקפה כללית. לטהר את כל נבכי הנפש, עד כמה שידו משגת.
זה אלול!
לכן נקטה התורה לשון "כי תצא" ולא 'כי תלך' למלחמה, או 'כי תלחם' על אויבך.
אלא כאמור: מלחמת היצר בחודש זה, אינה 'מלחמת הגנה' אלא 'מלחמת התקפה' יזומה, למגר את האויב כליל ולטהר את קיני ומרתפי היצרים מן השורש.
היציאה למלחמת היצר בחודש אלול, מחייבת ניתוק מוחלט מכל העבר, כלשון חז"ל (כתובות ט:) "היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו". ולכן לקראת צאתם למלחמה נאמר בפרשה הקודמת (דברים כ', ה'): "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וגו' וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ וגו' יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ".
באלול יש התעוררות גדולה בכל העולם, אך היצר הרע אינו נרדם לגמרי. הוא נבהל לרגע, נעלם ליומיים שלוש, וחוזר עם שיטות חדשות. בעוד שעד כה עבד עם פיתויים ישירים ועקיפים, עכשיו הוא מנסה לכרסם ברוח הקרב של הלוחמים. הוא מזכיר להם את העבר שלהם, ומטפטף להם שדרכם לא תצלח.
כמו שמצינו בסוף הפרשה לגבי עמלק "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ". ובמדרש (תנחומא כי תצא ט): "ר' נחמיה אמר קראך ממש, מה עשה עמלק, ירד לארכיון של מצרים ונטל טימוסיהן של שבטים שהיה שמם חקוק עליהם, וקרא לכל אחד לפי שמו ופרטיו שהיו רשומים במצרים". ויש להבין טעם הדבר שעמלק עשה כן.
מבאר ב'ברכת אברהם': 'ארכיון של מצרים' מרמז על היצרים האפלים והכישלונות של העבר שיש לכל אחד, ועמלק קורא בו תמיד ומזכיר וקורא לו תמיד ממנו. והיינו שלא נותן להתנתק מהעבר. וכענין שפירשו צדיקים את הפסוק (בראשית ל"ט, י"ב): "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ", שהיצר הרע תופס את האדם בבגידותיו, כדי למשוך אותו חזרה אל הרע.
וכנגד זה נאמר בפרשה הקודמת: "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ". ופירשו חז"ל שירא מעבירות שבידו. ויש להבין, שהרי בודאי ראוי לאדם לפחד מהעבירות שנכשל בהן בעבר, ומקרא מפורש הוא (תהלים נ"א, ה'): "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד".
אלא הדיוק הוא מעבירות 'שבידו', כלומר שעיקר החיסרון הוא שהוא מדשדש בעבירות והן עדיין 'בידו'. כי היאוש והעצבות אחר העבירה גרועים יותר מן העבירה. ועצת היצר היא לא לשכוח מן העבירה, אלא להמשיך ולעסוק בה אפילו באמצעות צער וזעזוע, ובלבד שיישארו קשורים אליה.
וכן דייקו צדיקים שלא נאמר 'מי שיש עבירות בידו', אלא 'הירא מעבירות שבידו'. כי הפחד גורם לקשר מסויים עם העבירות, ומוכיח שעדיין לא התנתק מהן כליל, כפי שמביא האוה"ק על זה את לשון הפסוק (ישעיהו ל"ג, י"ד): "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים".
אך באמת צריך לדעת, שכל הפחדות היצר הרע הן דמיון והבל הבלים, כפי שנאמר בצאתם למלחמה (דברים כ', ג'): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם". וברש"י: "ארבע אזהרות כנגד ארבעה דברים שמלכי האומות עושים: מגיפים בתריסיהם כדי להקישם זה לזה, כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול".
אם נבדוק את כל הקולות נמצא שאין בהם שום כח אמיתי, הכל קולות מדומים, הגפת תריסים, צהלת סוסים. וזו גם דרכו של היצר הרע.
וכפי שרואים זאת בתורה בפסוקי שירת הים: (שמות ט"ו, ט') "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל", שזה חלק משיטות הגויים והיצר הרע, שכאשר עדיין המלחמה לא הוכרעה כלל הרי הם נותנים תחושה שהניצחון בצידם, והם יכולים כבר להתחלק בשלל המובטח. אכן על זה נאמר בהמשך "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם", וכפי שאמר בעל 'יסוד העבודה', עם נשיפה אחת של חיזוק (מיט איין בְּלָאז) מתברר שאין מאומה בידו.
"מיט איין בְּלָאז פין תקיעת שופר".