המעשה שלפנינו אמנם שייך יותר לפורים, אך המסר המהדהד שלו מתאים בהחלט לכל השנה. מספר הרב אליאב מילר שליט"א יו"ר ארגון 'לב שומע':
יוסי, בחור בן 20, משדר עוצמה חיצונית בולטת. מבפנים יש לו 'נפש של חמאה'. הוא גדל במשפחה חרדית ובשלב מסוים החל להרגיש שלא כל כך 'הולך לו'. הוא מעולם לא היה 'העיפרון הכי מחודד בקלמר', כלשונו, הוא גם מעולם לא ידע להצביע בדיוק מה גורם למה. מה שברור, בבית הוא היה בסדר, גם בישיבה. לא היה מישהו ש'התנכל לו'. הוא הרגיש נמשך באופן טבעי לחברים מהשוליים, תמיד מצא את עצמו מסתובב איתם.
הוא זוכר את הכאב של אבא שלו זועק מהעיניים. אבא היה יוצא לטייל אתו בשכונה, נותן לו מוסר, מבקש ומתחנן שיעזוב את החברים ושיתחיל 'לעשות עם עצמו משהו חיובי'. יוסי מצדו זוכר איך היה מקשיב ומאוד רוצה לעשות מה שאבא רוצה. אמא הייתה שותקת בכאב, כך היא הייתה. תמיד יוסי היה מוחזר לישיבה, אבא שלו היה מבקש שיחזירו אותו.
"אבא היה בן דוד שני של המשגיח", מספר יוסי, "אני לא ביקשתי לחזור, אולי היה משעמם בבית, אבל גם בישיבה היה משעמם, החברים מהשוליים היו ברירת מחדל. לא הבנתי בשביל מה ללכת ובשביל מה לחזור, הייתי קם לשחרית כי אמא הייתה נכנסת לחדר ועומדת לידי בשקט ומביטה בי בכאב, לא יכולתי להמשיך לשכב. כך הייתי סוחב את היום. תבין", הוא אומר, "היא הייתה אישה שברירית".
"הייתה?", שאלתי. "כן, היא נפטרה, הנה אני כבר אספר לך", יוסי ניגב דמעה סוררת.
*
"מעולם לא התפללתי", הוא מצהיר בכאב. "לא, לא שלא עמדתי שמונה עשרה, לפעמים אפילו הייתי מעשרה ראשונים. אבל אין קשר לתפילה ואין קשר לכלום, אין-קשר, אתה מבין", ספק שואל, ספק קובע. ואז התחילו השאלות. למה אנחנו…? מי אמר ש…? כשניסו לענות לו, תמיד היו שאלות חדשות, ואז המשגיח סיפר לו את הסיפור עם רבי חיים מבריסק ותלמידו שירד מהדרך והיו לו שאלות. רבי חיים אמר לו: "על שאלות יש תשובות, על תירוצים אין תשובות". אתה מבין, יוסי? זעק המשגיח, זה הכל תירוצים! הגיע הזמן לתפוס ת'צמך.
"ואז כבה השלטר", אומר יוסי. "גם שאלות אסור לשאול. פשוט הפסקתי ללכת. כשאמא שתקה, אני צעקתי, 'לא אכפת לי, תשתקי כמה שאת רוצה'. ובפנים הרגשתי כאב כאילו נצרב לי הלב, גם להם צרבתי את הלב, הורדתי כל סממן יהודי. אתה מבין, כן?"
*
"זה היה בפורים תשע"ה. כולם שתו. אבא שלי, האחים הגדולים שלי וגם אני החלטתי לטעום. אני לא אשכח את זה כל חיי, ברגע מסוים, אבא תפס אותי שיכור כולו ובבכי עצום חיבק אותי וצעק: 'יוסי, אני אוהב אותך!' אני צעקתי חזרה: 'אבא, גם אני אוהב אותך!' ולראשונה הרגשתי, לא יודע מה בדיוק, אבל הרגשתי כזה מין רגש חם כזה. אני גם צעקתי, 'למה? למה?' ולא הבנתי למה צעקתי 'למה'.
"מה קרה אחר כך? אני רק זוכר שבכיתי, בכיתי ובכיתי ונרדמתי"…
*
"אחרי יומיים פגשתי את אליהו הנביא", הוא קורץ לי, "אתה מבין, לא ממש, אבל קראו לו אליהו, אני הוספתי תוספת משלי… פנחס היה אברך בשכונה סמוכה, אברך מגמגם, רגיש וטוב לב. סתם כך ניגש אלי יום אחרי פורים, טפח לי על השכם ושאל לשלומי. חייכתי אליו והוא ממש כבש אותי. הוא הקשיב לי לכל השאלות, דיברתי יותר משעה, בסוף הוא רק אמר: 'נו טוב, בא נלך לאכול משהו'.
"לקח אותי לבית שלו, הכין לי ארוחה טובה, ופתאום שמתי לב שבכלל לא מפריע לי שהוא לא נתן לי תשובות.
"ישנתי בביתו, בבוקר הוא אמר לי 'נוסעים'. עלינו על 'הטרנטלה' שלו ונסענו לבית חלקיה, עצרנו ליד אחד הבתים, הוא דפק ונכנס וקרא: 'שלום, זה פנחס'. אני ממש התביישתי, ניגש אלינו זקֵן עם זקָן של 'אליהו הנביא'.
"פנחס חיבק אותו והציג אותנו האחד לשני: 'זה יוסי וזה סבא אליהו'.
"נשארתי אצל סבא אליהו ללילה ראשון, ולאחריו עוד אחד ועוד שנתיים. כל בוקר, או יותר נכון לפנות בוקר, סבא היה קם ואני הייתי גם קם. אתה מבין? הוא מעולם לא העיר אותי, הוא רק היה 'מחייך ומאיר פנים'.
"אליהו הנביא היה כל הזמן נמרץ, חוץ מבית הכנסת, שם היה הולך ברוגע כזה. בהתחלה, רק הייתי עומד לידו בתפילה וחולם. פעם אחת ראיתי אותו בוכה. בדרך אחרי השיעור, כשהלכנו לחלוב את הפרות, שאלתי אותו למה הוא בכה? הוא לא הבין בדיוק מה השאלה, הוא אמר לי: 'אני אוהב את השם, דיברתי אתו, נזכרתי מה הוא נתן לי וגם ביקשתי ממנו כמה דברים… ובעיקר נזכרתי כמה הוא אוהב אותי וכמה אני אוהב אותו…'.
"שמתי לב איך 'אליהו הנביא' עוצר לפני כל ברכה, חושב ומברך בכזה רגש של אהבה. בשבת כל כולו היה להבה, הוא היה שר בדביקות, מוריד דמעות. אמרתי לו שאסור לבכות בשבת. הוא אמר לי: 'אני לא בוכה, אני מאושר'. ובאמת הוא היה מאושר ושמח כל הזמן.
"תראה למשל", מתלהב פתאום יוסי, "בבוקר הוא היה מניח תפילין ואומר את כל הנוסח בכזה רגש. אני הייתי ממתין בצד, בתחילה לא הבנתי מה הסיפור שלו, אחר כך גם אני התחלתי לומר בשקט. אחר כך המילים התחילו להיכנס לי ללב, 'הנני מכון לקים מצות בוראי, לשעבד בזה תאות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כלם יהיו משעבדים לעבודתו יתברך שמו: ומשפע מצות תפילין יתמשך עלי'…
"'אליהו הנביא' הסביר לי ששמחה אמיתית אינה איזשהו רגש המושג אוטומטית על-ידי ריגוש חיצוני כמו שיר קצבי או מפגש חברים. שמחה היא עבודת ד' והיא דורשת מחשבה וכוונה. שמחה אמתית היא תחושה של שלימות, תחושה של קיום ויישום היעדים האישיים שהבורא ייעד אותם לך. 'אתה, יוסי, צריך לגלות מה היעוד שלך ולדבוק בו עד הסוף, לקיים אותו במסירות ובאהבה'.
"ואיך אדע מה הייעוד שלי? שאלתי. 'תקשיב ללב שלך, כשתרגיש אהבת השם, תתפלל מתוך הלב, תקשיב לו ותעשה רצונו'. אחר כך הוא הוסיף לי בקריצה: 'תתייעץ עם אנשים שמכירים אותך ואוהבים אותך'. הבנתי היטב את כוונתו".
*
"נולדתי מחדש שם בבית חלקיה, עם האנשים הפשוטים, שקמים לנץ והולכים לישון אחרי מעריב. קובעים שיעורים לתורה וחיים את הבורא כל רגע. אתה לא יכול להבין מה הפרוש קריאת שמע שעל המיטה אצל סבא אליהו…
"בוקר אחד התקשרו, אמרו לי להגיע לירושלים הביתה, אמרו שאמא שלי פתאום נפטרה… אוי, כמה בכיתי. אמא שלי שלא ראתה ממני נחת, עד שכבר יש בי זיק של קשר, של אהבת הבורא…
"סבא אליהו חיזק אותי, הוא אמר לי שזה ניסיון, הוא אמר לי שמותר וצריך לבכות. הבכי טיהר את נפשי שנולדה לה מחדש. נסענו יחד לירושלים ושם נפלתי על קברה. אמא, אני כבר יודע למה… לחשתי והתעלפתי.
"כיום", מסיים יוסי לספר לי, "אני יודע מה התפקיד שלי. אני צריך להדביק ולחבר נשמות אבודות שלא לימדו אותן מעולם 'למה? ואיך?' נשמות שחושבות שיש להן שאלות והן לא יודעות שהן פשוט לא מחוברות… תגיד, אני יכול לעבוד ב'לב-שומע'?"…
*
"אמר החבר: כללו של דבר, שלשה הם יסודות עבודת האלו-ק על פי תורתנו: היראה והאהבה והשמחה. התקרב אל אלקיך בכל אחת מאלה. ואכן, בכניעתך בימי התענית לא תקרב אל האלו-ק יותר מאשר בשמחתך בשבתות וימים טובים, אם שמחתך זו באה מתוך מחשבה וכונה. כי כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה, כך גם השמחה בדבר האלו-קים ובמצותו צריכה מחשבה וכונה, למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצוה עליה, ותכיר מה מאד היטיב לך בה, וכאילו באת לביתו כקרוא אל שלחנו ומנעמיו, ותן שבח על כך בפיך ובלבך. ואם תעלה עליזותך במצוות אל מדרגת הזמר והרקוד, יהיו לך גם אלה עבודת האלקים, ואף על ידם תדבק בענין האלוקי…" (כוזרי, מאמר שני, פסקה נ').
(מתוך 'במה' – מגזין תוכן לבית היהודי / אדר תשע"ט)
1/1542