הרה"ח ר' אהרון כהן שליט"א
הוא זע באי נוחות, אפילו כיפתו המצומקת הזדעזעה כמתביישת מבעליה. התלבטתי האם להתערב, אך הבחור הקדימני. בפנים חתומות הנהן בראשו לעברו, כאומר: 'הרשה לי לצאת'. באי נוחות מופגנת, שתדהמה והלם בלולים יחד, נענה לבקשה והזיז רגליו.
היה זה לפני כחודש. קו 972 חיפה – ירושלים. השעה 11:14 בלילה, האוטובוס הלך והתמלא, החלונות כבר היו תפוסים, ליד כל חלון כבר ישב מישהו. אך מקומות ריקים נראו עדיין פה ושם.
בטור השמאלי, מתחת למושב הנהג, ישב בחור כבן שמונה עשרה. הוא עלה באחת התחנות הראשונות, ותפס מקום בצמוד לחלון. בתקוותו ליהנות מנסיעה רגועה ומרווחת, הניח כמה שקיות על המושב שלצדו לשמירה (תרתי משמע).
עוד תחנה אחת, 'יציאה מהעיר'. כמה אנשים עלו, משלמים, מוצאים מקום ומתיישבים. ואז התחיל הסיפור. ברגע האחרון מתנשף כולו, 'הוא' עלה.
בידו השמאלית אחז בתיקו שהונח על גבו, בידו הימנית החזיק, מה אם לא; מלבן מוארך – לא מוערך. עודו מסדר את התשלום, עינו הימנית דבוקה למסך המרצד, השמאלית מרפרפת מסביב, האם יש עדיין מקום. כשהבחין במקום הריק הוארו עיניו.
לבחור בפירוש לא… לרגע היה נראה שהבחור נקלע בשגגה למארב יריות. פניו הרצינו בהעיפו מבטים חפוזים לכל עבר, להיכן הוא יכול לברוח. הסתכלתי לעברו בהזדהות. לא נראה שיש מה לעשות.
המסך המפזז הלך והתקרב, נעמד ליד המקום הריק, כשהבחור מבולבל לגמרי, מפנה את שקיותיו ודוחפן מתחת למקומו, לכבוד האורח הלא-רצוי.
ברציפות והתמדה שאי אפשר לתאר, המשיך הלה בשקיעתו. ידו השמאלית משחררת את תיקו כלפי המעבר הצר, כשהוא מתיישב אגב גררא לעיונו בכלי שמלאכתו לאיסור…
'מה הוא יעשה?', הגיתי בליבי, מנסה לחשוב בהגיון. אין עוד מקומות ישיבה, אפילו המדרגות תפוסות.
"אפשר לצאת בבקשה?!", שמעתי קול עדין מתבטא בנחישות, למול עיני ראיתיו אוסף שקיותיו ומתכונן לצאת.
קיוויתי שהשכן לא נפגע או קולט שבשלו הסער, אך הקול האדיב שנשמע כתשובה הצית אותי: "זה פיקוח נפש לעמוד באוטובוס!". לרגע חשבתי שאני נופל ממקומי, ה'הוא' לא רק שקלט, אלא משמש כבר כשליח היצר להחטיא…
עודי מתלבט האם להתערב בניסוח של 'וודאי פיקוח נפש כנגד ספק סכנה בגוף', אך הבחור הקדימני. בפנים רציניות שלא משאירות שתי ברירות, הנהן בראשו לעברו, כאומר: 'הרשה לי לצאת'. באי נוחות מופגנת, שתדהמה והלם בחושים בה יחד, הניע הלה רגליו, הרים תיקו, הבחור הפטיר חרישית 'תודה', המשיך קצת לאחור ונעמד במקום שנראה לו כמתאים.
בהמשך (לפני שנרדם לשעתיים…), הסתובב הלה, עודו מפקיר את המכשיר לרגע בלא שמירה! והפליט בנימה למדנית-הלכתית: "זה פיקוח נפש. מסוכן לעמוד בנסיעה". מענה מילולי לא נשמע. שעתיים נסיעה של עוצמה יהודית, היווה את התגובה החזקה ביותר בעולם.
המלחמות ההיסטוריות; טנקים מול טנקים, מטוסים מול מטוסים, מלחמות שחור מול לבן – ספו תמו מהעולם. עברנו לעידן המודרני והטכנולוגי. החיים זורמים כאילו כרגיל, עוד שטיבל נבנה, עוד ישיבה נפתחת, אך מתחת פני השטח, ליבה בוערת ולוהטת…
היצר וחייליו משתחלים במיומנות לתוך קופסת פח מרטטת על טהרת הקודש, מתרכזים במטרה: כן, הוא, בספסל השני מאחורי הנהג. דואגים מראש לסביבה מתאימה. ואז מגיע רגע ההכרעה.
למעלה. בעולם האמת, עומדות נשמות יהודים שמסרו נפשם על קדושתו, מתחננות "שיהיה זרעינו וזרע זרעינו זרע קודש", כשדמעותיהן מתערבבות בבכיות מפצירות של נשמות העתידים לבוא, "אל תפגמו בנו, אנו רוצים לרדת יראים וכשרים".
בצד האפל של העולם. ליד מצלמות וידיאו משוכללות המשדרות און ליין מזירת הקרב, נפתחים כבר בקבוקי שמפניה. כל הנתונים עומדים לצדם. הכל מתקתק לפי התכנית. המטרה כבר בתוך הרשת.
כולו נער-בחור, למול מערכת משומנת ומחושבנת; נסיעת-מהדרין, לבוש דתי, כיפה על הראש, אוטובוס אפלולי, הבחור מאוגף ומכותר; חלון כהה משמאלו, מסך מרצ ד- תרכיז ניסיונות דורנו – מנצנץ לימינו. "עוד רגע והוא שלנו" – נשמעים כבר צהלות האויב הלא-מתאפק. הספירה לאחור החלה…
"אפשר לצאת בבקשה?!", קול עדין נשמע בהלם בחפ"ק היצר. הלחצן האדום נדלק ומשתולל: "לא. לא. אל תוותר לו!". האוזנייה רוחשת: "תגיד לו מדין 'ונשמרתם'". בעולם הנשמות, הזעקות שוברות שיא מחדש, לבקש ולחנן…
סוף דבר, הפעם; המאבק הוכרע. העוצמה היהודית גברה.
●●●
פתרון כללי למכה המתפשטת, לא נראה שיש למישהו. אך זה ברור. בן/בת שיראו את אביהם, בתוך תוכו של טיול מהנה ומשחרר, מעיף מבט בשעונו, ומפטיר למשפחתו בחיוך מרצה: "תמשיכו ליהנות, אני הולך ללמוד!"…
הם כבר למדו – עוצמה יהודית מהי!
לשליחת תגובות לכותב הטור הרה"ח ר' אהרון כהן שליט"א,
כתבו ל: [email protected]
בצד האפל של העולם, ליד מצלמות וידיאו משוכללות המשדרות און ליין מזירת הקרב, נפתחים כבר בקבוקי שמפניה.
קצת מצמרר, אבל חזק…