אחת התופעות המרתקות שאפשר להבחין בהן בשיעורי הדף היומי, הם תלמידי החכמים החדשים שצומחים, לפתע, מתוך שיעורי הדף היומי. אך לפני שנים מספר הצטרף פלוני לשיעור הדף היומי, והנה, מתגלגלות על לשונו סוגיות, שיטות ראשונים וסברות יפות. הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מן הלגיון האדיר הפרוס בכל העולם והעוסק בתורת ה'. רעהו, שהתקשה בתחילת הדרך בתרגום השפה הארמית, ממלא כעת את מקומו של מגיד השיעור, כאשר זה נאלץ להעדר, ועוד כהנה וכהנה. "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין אף תאמין שאפשר לתקן!" הכל אפשרי.
בקשר לכך שמענו מהרה"ג ר' ישראל אהרונסון שליט"א, מעשה מעניין ביותר, בעל מסר חינוכי, על אודות יהודי תלמיד חכם מ'פניה' של ירושלים עיר הקודש. יהודי זה, תלמיד חכם נכבד ומורה הוראה לרבים, מהלך בכל עת ובכל שעה כשרצועת עור ענודה על פרק ידו. בלי שעון. רצועה בלבד. כמעט אין שמים לב לכך. הרואה את פרק ידו סבור כי השעון מצוי לו בגב היד, ואילו הרואה את גב ידו סבור כי השעון מצוי בפרק ידו… אולם, רבי ישראל אהרונסון שליט"א הבחין בכך, שאל בעדינות לפשר הדבר, והרי התשובה שקיבל:
מאז שאני זוכר את עצמי, נחשבתי בעיני כל רואי כ'לא יוצלח' המוצלח ביותר. היכן שנגעתי דברים נפלו, נשברו, נקרעו והתפזרו. כמעט בכל יום נחתכתי במקום אחר. אם כבר זכיתי שהמלמד יבקש ממני להכין לו כוס תה, היתה ידי רועדת רגע לפני שהגשתי אותה לשולחנו, הכוס החליק מן המגש ולקול צחוקם הרועם של בני כיתתי שבתי בוש ונכלם למקומי. בכל שנה חזר הסיפור על עצמו. מלמד חדש ותקווה חדשה. ניסיונות כנים אך כושלים מצד המלמד המסור, ושוב שקעתי בשגרה אפורה ומשמימה של חיי בדידות וצער. הורי היקרים איבדו זה מכבר את תקוותם. הם לא היו צריכים לומר לי זאת. הדבר היה ברור. בכל תחום שבו ניסיתי את כוחי נכשלתי כשלון חרוץ והבנתי כי מסלול חיי מוכן ומזומן עבורי – ייאוש מוחלט.
ויהי היום, ובבית ספרנו הופיע מורה חדש, אשר לימד בכתתנו מספר שעות בכל יום. מלא מרץ ורצון להוכיח את עצמו, הוא החליט לטפל ב'בעיה' של כתתנו, הלא היא אני בכבודי ובעצמי. בעיניים מושפלות קיבלתי את בקשתו להכין עבורו ועבור צוות המורים עשר כוסות תה. אינך יודע שאני "לא יוצלח"? שאלתי אותו בעיניים מושפלות. והוא בשלו: תלמידי היקר, אנא, אני זקוק לעשר כוסות תה בתוך חמש דקות.
בעודי יוצק את המים הרותחים לכוסות הזכוכית, בלשתי בעיני היכן ממוקמים היעה, המגב והמטאטא, להקדים תרופה למכה. צעד אחר צעד פסעתי בזהירות כשבידי המגש העמוס בכוסות התה המהבילות. את דלת חדר המורים צלחתי בשלום, והנה, התכופפתי לעבר השולחן כדי להניח עליו את המגש, ושתי כוסות מהבילות צנחו להן על רגלו של אחד המורים שזעקותיו הדהדו בחלל בית הספר.
נמלטתי משם כל עוד נפשי בי, ולפתע הונחה יד רכה על כתפי. המורה הביט בי במבט מבין, ואני רעדתי בכל גופי.
אמרתי לך, פלטתי.
זה לא כל כך נורא, ענה לי. עליך לזכור כי שמונה כוסות תה נותרו שלמות. למחרת נטל המורה את ידי, ענד עליה רצועת גומי תוך שהורה לי: הסכת ושמע. בכל פעם שתחשוב שאתה "לא יוצלח", תמתח את הגומי שיצלוף בבשרך ושיזכיר לך שאתה כן מוצלח. כשאתה לומד גמרא ומתקשה מאד בהבנת תירוץ מסויים של הגמרא, טרם פושה הייאוש בעצמותיך, משוך ברצועת הגומי וחזור ושנן לעצמך, כי את קושיית הגמרא כבר הבנת!
ביום הראשון, היתה ידי אדומה מהצלפות הגומי…
• • •
ויגדל הילד ויהי לעלם חמודות, וברבות השנים הלך וגדל והיה לתלמיד חכם. ביום מן הימים התבקש מיודענו לכהן במשרה תורנית מכובדת ביותר, ובעודו נתון בהתרגשות ובשמחה, סר לרצען וביקש ממנו להכין עבורו רצועת עור, זכר לאותה רצועת גומי. לזכור שאפשר!
אני מביט ברצועה, סיים בעל הרצועה את דבריו, ומודה להקב"ה על כוחות הנפש שהוא נתן בכל אדם ואדם. נוכחתי לדעת, כי אם רק ירצה האדם באפשרותו לנצל כוחות עצומים אלו, לשגשג ולהגיע לפסגות.
(דבר העורך – גיליון מאורות הדף היומי)