קשה להאמין שיהודי החרד לדבר ד' עדיין זקוק ל"הסברה" כדי להבין מדוע עליו להישמר בכל כוחו מפני הנגיף המשתולל וגובה מידי יום מחיר נורא בחיי אדם. לדידנו די בהוראתם הברורה, החוזרת ונשנית, של מרנן גדולי הדור שליט"א, אזר זועקים אלינו מדם לבם: הישמעו להוראות הרופאים! שמרו על כללי הזהירות! ונשמרתם לנפשותיכם!
הלב שותת דם למראה יהודים מביננו שעדיין מזלזלים בכללים מצילי החיים, כאשר כולנו זוכרים שאפילו על ספק פיקוח נפש מחללים שבת ויו"כ, ועתה בסברות שונות ומשונות ותוך היתלות מוזרה בזלזולם המחפיר של כמה מבכירי המדינה – הם מחליטים ביודעין לנהוג באופן המסכן את חייהם, חיי בני משפחתם הקרובה וחיי זולתם. לא, אין זו הפחדה או תעמולה, הלא כולנו מכירים את השמות והסבל הנורא והטרגדיות המחרידות!
אבל, לטובת אלו שלמרבה הצער לא מסתפקים בכך, הרשו לנו לצטט מתוך מכתב שקבלנו מאחד מקוראינו החשובים לפני למעלה משלושה חודשים כאשר התחלואה לא הגיעה לרבע משיעורה כיום, שניכר כי נכתב בדם הלב. מפאת חשיבותם הכפולה ומכופלת של הדברים בימים אלו, אנו מבקשים לצטט מהם כמה שורות רלוונטיות, מטלטלות, מתחננות:
"כולנו נמצאים בעת צרה. מגפה נוראה משתולל ביננו ורבים חללים כבר הפילה ל"ע. עיני הכל נשואות למרום בתחינה שיחוס וירחם ויאמר די למלאך המשחית".
"ואנו, מה נדרש מעמנו בשעה זו? מה מבקשים שנעשה כהשתדלות למנוע את התפשטות המחלה? לחבוש מסכה ולשמור מרחק! זהו! זה מה שאנחנו נדרשים לעשות! ומי דורש זאת מאיתנו? רבנים, אדמו"רים, דיינים, גדולי ישראל מכל העדות והחוגים זועקים ומתחננים: חוסו ורחמו! זהו פיקוח נפש ממש!"
"ומוסיפים ומתריעים גם אנשי רפואה ומשרד הבריאות, מתחננים לפנינו – אנא! זו חובה! זו מצוה! זה הכרחי לעצירת המגיפה!"
"וחלק מאתנו, מה? לצערנו הרב: מתחמקים. מזלזלים. פועלים בשיטת 'סמוך' – לי זה לא יקרה! זו סתם פאניקה!"
"יוצאים לרחובה של עיר, ופוגשים אנשים רבים, והמסכה בבית, או במקרה הטוב מחממת את הסנטר…"
"לצערי, נאלצתי ללוות קרוב משפחה לטיפול קרינה בבית חולים במשך שלושה שבועות ברציפות. מלבד ההלם והכאב לראות עשרות חולים במחלה הקשה ל"ע, נדהמתי לראות כי באולם הגדול שבו ישבו החולים עם המלווים היו כולם עם מסכות! וכולם זה כולם. בלי יוצא מן הכלל! חולים חלושים, כאובים, מיוסרים, ויש כאלה שבקושי נושמים, והם עם מסכות! וגם המלווים שלהם – ואפילו לא מנסים להוריד אותה לרגע במשך זמן ההמתנה הארוך!"
"ואני בהלם אמיתי. מה קורה כאן. למה כ"כ הרבה אנשים צעירים ובריאים מזלזלים בהוראות. ומסתובבים עם פנים מגולות בלי נקיפות מצפון? ובדיוק פה, בבית חולים, שכ"כ קשה להיות עם מסכה – אף אחד לא מעלה בדעתו להוריד אותה אפילו לשניה?"
"ושלא תטעו! אני כותב אליכם אחרי שהייתי תשע-עשרה פעמים באותו מקום! ראיתי עשרות חולים, ולא האמנתי למראה עיני! אין אפילו אחד בלי מסכה! אין!"
"ידידי היקרים, מתוך תפילה שכל החולים יתרפאו, והבריאים לא יחלו, אין מנוס מלזעוק את האמת: כאשר החיים חשובים – שומרים עליהם!"
"במבחן של חיים מול נוחות – הרצון להיות חייב לנצח!"
"החולים יודעים שהם שומרים על החיים שלהם. המלווים של החולים יודעים שלמען החולים וכדי להגן עליהם מהידבקות – הם חייבים להקריב את נוחותם האישית – והם עושים זאת ברצון ובשמחה!"
"ואנו מה?"
"כשאתה יוצא לרחובה של עיר בלי מסכה, ונתקל באדם שאולי הוא חולה, ואולי הוא בסיכון והוא עושה הכל כדי לשמור על חייו ואתה בהבל פיך מסכן אותו! כן! אתה עלול לגרום לו לחלות בלי שתדע על כך! אתה יכול לגרום לו ולמשפחתו סבל רב!"
"אם עדיין יש כאלה שלא נענו, ומחר בבוקר חושבים לצאת מביתם בלי מסכה, אני רוצה להציע להם הצעה 'נועזת':"
"הזמינו מונית (בעלות של 55 ₪) וסעו לבית החולים 'בילינסון'. רדו לקומה מינוס 2 ועמדו בפתח. תציצו רק שתי דקות. תראו איך נראים חולים. תראו איך הם לא מוותרים על החיים! תפנימו שעם חיים לא משחקים! גם להם קשה! קשה להם מאד! אז הם יורידו את המסכה?"
"קחו נשימה עמוקה וצאו לחיים טובים וארוכים".
"ובפעם הבאה (שלא תבוא) כשתשקלו אם לחבוש מסכה – זכרו: ילדיכם היקרים לומדים מכם… והחולים מחייבים אתכם!"
(יתד נאמן כ"ד תשרי תשפ"א)
.
