"וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם" (יד, יב)
לכאורה היה מתאים יותר לכתוב "ויקחו את לוט בן אחי אברם", ורק לאחר מכן לציין כי גם רכושו נלקח עמו, שהרי ייחוסו של לוט כאחיינו של אברהם מהותי יותר מאשר רכושו שהוא חיצוני לו! מדוע בכל זאת שינה הפסוק את הסדר והקדים את הרכוש לייחוס?
את התשובה נבין בעקבות מעשה שהיה, וכך היה:
בעיירה צאנז, בתקופתו של הצדיק רבי חיים מצאנז, התגורר יהודי עשיר כקורח ושמו 'לייזער'. ארמונו המפואר התנשא מעל כל בתי העיר, והכל ידעו כי נחשב הוא לעשיר לא רק במושגיהם הדלים של בני העיירה אלא גם ביחס לגדולי העשירים שברחבי המדינה כולה.
דא עקא, שככל שרב היה עושרו של ר' לייזער הגביר האדיר, כך, ואף יותר מכך, היתה רבה קמצנותו… המעטים שניסו אי־פעם לדבר על לבו ולגרום לו לפתוח את ידו הקפוצה לטובת עניי העיירה, חזרו כשפניהם שחורות כשולי קדירה, והתיאורים שבפיהם גרמו לכל שאר בני העיירה להימנע אפילו מלנסות את מזלם.
והנה, הגיע יום הכיפורים ור' לייזער כמו כל שאר בני העיירה הגיע אל בית מדרשו של הצדיק רבי חיים מצאנז, כדי להסתופף בצלו ולהשתתף בתפילות המרוממות. ככל שלא נגעו הדברים לעניינים שבממון נהג ר' לייזער כאחד היראים והשלמים: תפילותיו היו בכוונה רבה, וכובד משקלם של הימים הנוראים ניכר היטב על הבעת פניו.
אולם באותה שנה נפל דבר. במשך כל תפילות היום הקדוש שפך לבו והתחטא לפני אביו שבשמים כבן המתחטא בפני אביו, בבכיות ובזעקות שבקעו מקירות לבו, תוך שהוא אינו שת לבו ללשונו אשר דבקה לחכו זה מכבר. אולם כאשר הגיעה שעת תפילת נעילה ניכר לפתע חיוורון מוות על פניו, והוא נפל ארצה מעולף…
יהודים טובים מבני העיירה, אשר נחרדו למראה הגביר הנופל ארצה, מיהרו אל דייני העיר אשר הורו להשקות את הגביר מעט מים בכפית, לשיעורין. אולם עד מהרה התברר כי אין בכך די: כל כפית של מים כאילו הגבירה את צמאונו של הגביר שבעתיים, ונראה היה כי מדובר בפיקוח נפש של ממש…
לבסוף החליט רבי בעריש הדיין, שהיה אב בין הדין של העיירה, להביא את השאלה בפני הצדיק רבי חיים בכבודו ובעצמו. הוא העז פניו להפריעו בעיצומה של עבודת הקודש, סיפר על הגביר שהתמוטט תוך כדי תפילתו, ציין כי השתייה לשיעורים לא היטיבה את מצבו, ושאל: "האם יש לאפשר לו לשתות כרצונו מדין פיקוח נפש?".
לתשובה שקיבל ר' בעריש הוא לא ציפה… שכן רבי חיים נעץ בו את עיניו הטובות, הלחות מדמעות, והשיב: "אמרו לו לר' לייזער, שהוא יכול לשתות מים כרצונו, ובלבד שכנגד כל כוס מים שהוא שותה היום ייתן מחר סכום של מאה רייניש (סכום עצום באותם הימים) לצדקה… אם יקבל על עצמו את התנאי יכול הוא לשתות כאוות נפשו!", סיים הצדיק ושב לעבודתו.
וראה זה פלא: כאשר ניגשו המתפללים אל הגביר הקמצן והודיעוהו את דבר הכרעתו של הצדיק – מיד התנער ורוחו שבה אליו כרגע, כאשר צמאונו הנורא חולף כלא היה… הן אמנם לפני רגע הרגיש כי נשמתו עומדת לפרוח מגופו מרוב צמא, אולם המחשבה על כך שיהא עליו להיפרד מממונו לטובת עניי העיר היתה קשה עליו שבעתיים יותר מאשר הצמאון הנורא, ממש כאילו נדרש להיפרד מחלק מגופו!
ובכן, כעת נמצאה תשובה לשאלתנו:
שכן אמנם אף לוט, כמו ר' בעריש הגביר, היה ממונו חביב עליו כחלק מגופו ממש… משום כך, כאשר נפל לוט בשבי מציינת התורה כי לקחו המלכים "את לוט ואת רכושו", שכן הרכוש היה בעיניו כחלק מגופו ממש, ורק לאחר מכן היא פונה לתאר את ייחוסו של לוט – "בן אחי אברם" – שכן פרט זה נחשב בעיניו לשולי ביחס לעצם נפילתו של הרכוש בשבי.
וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם (יד, יג)
ובמדרש (בראשית רבה מב, ח): "ויגד לאברם העברי וכו', רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד".
לכאורה יש להבין, מדוע דווקא כאן, כאשר התורה מציינת כי הפליט – שאינו אלא 'עוג' אשר פלט מן המבול – סיפר לאברהם כי לוט אחיינו נפל בשבי, היא מוצאת לנכון להדגיש מעלתו של אברהם אשר יכול היה לעמוד מעבר אחד בו בזמן שכל העולם עומד מולו מן העבר האחר?
את התשובה נבין בעקבות המעשה הבא:
היה זה ביום מן הימים, כאשר אל ביתו של הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל נמלט יהודי, אשר הרג את אחד מערביי ירושלים בשגגה. התסיסה בקרב הרחוב הערבי הייתה עזה, ורבי יוסף חיים היה מודע היטב לסיכון שהוא נוטל על עצמו כאשר הוא מסייע ליהודי זה להימלט מידו של ההמון צמא הדם. ובכל זאת, רבי יוסף חיים לא היסס, ולא נחה דעתו עד שהסתיר את היהודי במקום סתר בו ידע כי לא תשיגנו יד ההמון.
לבני ביתו ששאלוהו מדוע הכניס עצמו בסכנה זו, השיב רבי יוסף חיים ואמר: "אילו ידעתי כי יהודי זה יזכה למשפט הוגן וישא בעונשו, אכן לא היה מקום שאתערב ואסכן עצמי למענו. אולם ברור לי, כי ההמון תאב הנקמה לא יאפשר לו אפילו להגיע אל בית המשפט, אלא יקרע אותו כדג ברגע בו ייפול לידו! במצב שכזה, ברור כי עלי לחמול על יהודי זה ולהצילו ממיתה שהוא אינו מחויב בה!".
ואכן, לחששם של בני הבית היה מקום. ההמון, אשר הבחין בכיוון מנוסתו של הבורח, הבין היטב כי רבי יוסף חיים הוא שסייע לו להימלט. משום כך, עד מהרה הגיעו שלוחיו של מושל העיר אל ביתו והובילו אותו אל המושל שדרש כי יסגיר את היהודי הרוצח.
אולם רבי יוסף חיים סירב. "לממשלה יש שוטרים, ותפקידם הינו למצוא את הפושעים ולהביאם לדין! ובכן, יתכבדו השוטרים, יחפשו את היהודי ויתפסוהו! אין זה מתפקידי לסייע להם", השיב באומץ רב. גם כאשר איים עליו המושל כי ישליכהו אל בית הסוהר לא שינה רבי יוסף חיים את דעתו, ואף הבהיר כי הכין עצמו לאפשרות הזאת מראש, ועל כן הביא את הטלית והתפילין שלו עמו…
בטרם יממש את איומו ניסה המושל לפעול במקביל בדרך נוספת. הוא גייס לעזרתו את אחד התקיפים שבין יהודי העיר, שהיה מקורב לרשות, והלה כינס אסיפה חשאית של ראשי הקהילה – אליה הוזמן גם רבי יוסף חיים עצמו, כאשר באסיפה זו הוחלט כי יש להסגיר את ההורג. אולם רבי יוסף חיים בשלו: הוא אינו מוכן להסגיר את היהודי – ויהי מה!
נוכח תגובתו של רבי יוסף חיים בערה בו חמתו של אותו יהודי, והוא פרץ בצרור איומים קשים שהופנו לעברו של הצדיק. אולם רבי יוסף חיים פנה אליו ואמר לו: "שקול בדעתך לרגע, כיצד היית מגיב אילו היה מדובר בבנך יחידך… האם היית מפקיר אותו ביד ההמון המשולהב שיעשה בו שפטים? ודאי שלא! ובכן, דע לך, כי בדמנו, כיהודים – טבועה תכונה זו: אנו מוכנים למסור את נפשנו למען כל יהודי – כאילו היה בננו יחידנו!", הטעים רבי יוסף חיים.
ואכן, התגובה האמיצה והכנה פעלה את פעולתה, וחמתו של היהודי שככה…
והנה, נשאל: הן אמנם בנפשנו טבועה התכונה הזו הגורמת לנו למסור את נפשנו להצלתו של מי מאחינו, אולם מהיכן קיבלנו את התכונה הזו של 'מסירות נפש'? הווה אומר: מאברהם אבינו, עליו כבר מלמדת התורה כי היה מוכן לעמוד מן העבר האחד, במסירות נפש, גם כאשר מולו עמד כל העולם כולו מן העבר השני!
ובכן, מכאן נבוא ליישב את הקושיה בה פתחנו, אולם לפני כן נקדים קושיה נוספת:
הנה רש"י במקום כבר הביא את דברי חז"ל הקדושים המלמדים, כי ה'פליט' אשר בישר לאברהם על שבייתו של לוט היה לא אחר מאשר 'עוג' אשר נפלט מהמבול, ועתה ביקש להביא לכך שיצא אברהם למלחמה כדי להציל את אחיינו, מתוך תקוה שימצא את מותו במלחמה זו – מה שיאפשר לו, לעוג, לשאת את שרה אשתו…
ולכאורה אנו תוהים: מניין ידע עוג שאברהם אכן ימסור נפשו וייצא למלחמה נגד ארבעת המלכים החזקים כדי להציל את לוט? הלא מדובר היה על סיכון ממשי, ואברהם בהחלט יכול היה להחליט כי מדובר במשימה בלתי אפשרית!
התשובה היא, מבאר האדמו"ר מסאטמאר, כי עוג היה מודע לאותה תכונה שאפיינה את אברהם אבינו, התכונה של 'אברהם העברי' – העומד מן העבר האחד במסירות נפש מול כל העולם כולו! משום כך הוא היה משוכנע לחלוטין כי ברגע בו תגיע לאוזניו השמועה על אודות שבייתו של לוט – הוא יירתם להצלתו, גם אם הדבר יהיה כרוך בסיכון חייו…
ובכך מתורצת קושייתנו הפלא ופלא. שכן אמנם דווקא כאן מדגישה התורה את תכונתו של אברהם אבינו: "אברהם העברי" – משום שתכונה זו היוותה את הרקע לכל השתלשלות המאורעות המתוארת מכאן ואילך.
(מתוך הספר 'ללמדך')
1/76