"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" (במדבר י"ב, ג')
סיפר אחי רבינו: לילה אחד פרצו גנבים לביתנו, ורוקנוהו מכל דבר ערך. נוראה ההרגשה, לשוב הביתה ולמצוא בו מהפכה, כל המגירות בחוץ ותכולתן על הרצפה. הספרים הוצאו מהמדפים וגובבו בערימות, המקפיא פתוח, הארונות פרוצים. זרים פלשו וחוללו שמות. הויטרינה ריקה, הפמוטים והגביעים הנר והבשמים אינם. התכשיטים נבזזו. אין לתאר את התחושה. זמן מה לפני כן ארעה פריצה לביתו של אחי – הוא רבינו – ותכשיטי הרבנית נלקחו. מובן שהצטערנו בצערו, אבל כשהדבר קורה אצלך הצער ותחושת הפגיעה חדים שבעתיים.
בצר להם, עלו לבית רבינו. סיפרו לרבנית על המהפכה, ושהזמינו משטרה ונטלו מיד טביעת אצבעות. שמעה הרבנית, השתתפה בצערם והגיבה: "כעת נזכרתי, שבביתי, ברגע הראשון שראה רבינו את הפריצה, אמר: "מחול להם, מחול להם! איני רוצה לחזור לעולם בגלגול בשביל כספים"…
שמעתי ותמהתי, לאיזה דרגה הגיע! מה היה הדבר הראשון שעשה!
סיפור גניבה נוסף אירע בבית רבינו, ואחד מבני המשפחה שהיה נוכח במקום לאחר הפריצה סיפר, שברגע הראשון שנכנס רבינו לחדרו וראה את השעון מעורר עומד במקומו. שמח. אמר "ברוך השם, נוכל לקום מחר לתפילה בזמן!"
כמובן, שביקש לחנך שלא להרגיש מסכן וחסר אונים אחר פירצת גנב, ויש לשמוח בכל מה שניתן. אבל על מה חשב…
כח ברכותיו לחולה במחלה הנוראה
ופעם לחש רבינו למוהל רבי מרדכי ששון: "אומרים עלי, שאני מרפא חולים בברכותי. דע לך, שזה בגלל שאין בלבי שמץ טינה על שום אדם בעולם!" –
והפטיר: "סרטן, נוטריקון: סר טינה"…
"מה יש 2 תורות?!"
רבינו נצטיין במידת החסידים שהיו נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים (שבת פח ע"ב) . סח הרה"ג רבי יעקב בן נאים שליט"א, ראש ישיבת "נחלת משה": פעם, בערב פסח, יצא רבינו מבית הכנסת. הגיע אדם והראהו מיני מזונות שנעשו מקמח מצה, בהכשר שאינו מהודר. "זה כשר לפסח?" שאל.
"מאין לי לדעת, וכי נביא אני?" השיב רבינו.
"מותר לאכול את זה?" שאל.
"אם השאלה היא, האם כדאי לאכול את זה – התשובה שלילית: "לא לאכול!"
"מה, כבר קניתי מה נעשה?". שאל.
"מה השאלה, תזרוק"!
"אני שואל, עבור הילדים", הבהיר האיש.
"גם את הילדים צריך לחנך לכשרות", השיב רבינו. "וכי הילדים אינם יהודים?"
"אבל יש כאן הכשר!", התמרמר האיש. "רב חשוב הכשיר לפסח!"
"תפנה אליו, תשאל אותו. שאלתי אותי, וזו תשובתי!"
"מה, יש שתי תורות?", פער פיו. "סתם מחמירים, מזלזלים בממון הזולת" – המלווים ביקשו להסותו, ורבינו הזהירם במבטו. שמע, ולא הגיב. הלה פנה והלך ברוגזה, ורבינו הפטיר: "מחול לו! אין אדם נתפס על צערו"…
"אתה צודק! וגם הגבאי צודק!"
ומעשה שהיה בבית הכנסת "אהל רחל" של רבינו. ביום כיפור, במכירת העליות, היה אדם גס רוח ועז פנים שנהג מידי שנה להרעים בקולו במחיר גבוה, ולא היה עומד בדיבורו. הגבאי החליט לעשות קץ לדבר, הורה למוכר העליות שלא להתייחס אליו. בתחילת המכירות יצא רבינו מבית הכנסת, ואותו אדם בכעסו על הגבאי, החל מחרף ומגדף. רבינו נכנס ומיהר למקומו, מתעלם מהרעש. משראה שהגבאי לא מתייחס ורבינו שותק, העביר את הצעקות אליו: "אני אתבע את הרב בבית הדין!" קרא. "אתה חייב לתת לי עליה!" ועוד ועוד.
בית הכנסת הוכה בתדהמה, רבינו ישב במקומו הקבוע בבימה והלה עומד מולו, מחרף ומגדף. ורבינו מהנהן בראשו. מששתק, נענה: "אתה צודק! זו זכותך לבקש לקנות עליה"!
"אז למה הגבאי לא מסכים?" טען.
"גם הוא צודק!" ענהו רבינו, "גם אם אני הייתי מבקש והוא לא מסכים, זו זכותו. הוא הגבאי"!
באין אומר ודברים, ירד הלה מן התיבה, ורבינו נשאר במקומו, יושב רגוע ושלו כשהיה!
"הזקנים חיים בעולם אחר…"
ומחזה נורא – סיפרו התלמידים – עינו ראו ולא זר: בקירבת הישיבה התגורר זקן מופלג, ומשועמם. מפעם לפעם עלה, ליהג, בילה זמן. מפעם לפעם בא לשיעור, ישב בלא להבין דבר, הקשה שלא כענין ולא האזין לתשובה, ולפתע קם ויצא, כבואו כן נפלט.
יום אחד, בעיצומו של השיעור, פתח את הדלת ונשאר לעמוד בפתח: "יש לי שאלה", הכריז.
רבינו מיהר אליו, לשמוע. התלמידים התקשו לכבוש את גיחוכם, היתה זו שאלה תמוהה בפרשת השבוע, בלי ריח קושיא. רבינו לא שעה אליהם, התייחס לשאלה ברצינות, השמיע תשובה. נראה שתגובת רבינו הרעימה את הזקן, שציפה לשמוע שזו קושיא שאין לה מענה. התקרב לשולחנו של רבינו ודחף את גמרתו לעומת פניו הקדושות, ולא הסתפק בכך: הרעים בקולו בדברי בוז, ועזב את המקום בטריקת דלת.
התלמידים היו המומים. שכאילו דבר לא ארע. "נחזור לענייננו" קרא רבינו, "בדעת התוספות ניתן לומר שני מהלכים"… לא עברו דקות רבות, והדלת נפתחת בשנית. הזקן בפתח, ובפיו שאלת תם: "האם עשיתי לך משהו?"
איזו שאלה!
שוב מיהר אליו רבינו אל הפתח: "לא, למה תחשוב כך? לא עשית לי דבר!"
"הרמתי יד", הזכיר הזקן. "מבקש מחילה".
"אין על מה, לא הקפדתי עליך, אין בלבי שום טינה"! הבטיחו רבינו.
"טוב", נהם והלך.
"הזקנים חיים בעולם אחר", הסביר רבינו לתלמידים. "בואו ננצל את התקופה היפה של חיינו. יש כמה נפקא מינות בין שני המהלכים בתוספות"…
ולמחרת הופיע הזקן בשיעור, והתקבל בכל החביבות…
(מתוך 'האור לציון')
1/241