"ועינינו רואות את הפשקוילים, ים הנאצות והגידופים, שסותרים והורסים ומחריבים, והכל על מנת לבנות"

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

מריבה עצומה פרצה בין העיניים והאוזניים. מלחמת עולם, שכללה נאצות וגידופים הדדיים, כתבי פלסתר ומודעות ענק. העיתונות הצהובה חגגה מהמריבה האין-סופית והבוקה והמבולקה היתה גדולה, להנאתם של מחרחרי הריב משני צידי המתרס. וכך התנהלה ביניהם המריבה: העיניים אמרו בסלידה "ראו את שתי הבליטות המכוערות האלו, שיוצאות מהראש. הרי הן עיוורות לגמרי, חשכו עיניהן, לא ראו מאורות מימיהן. אלו הן האוזניים!"

השיב להם אדם שפוי מן הצד: "נכון, אין להם את כח הראיה, לאותם האוזניים. אבל סוף סוף יש להם את כח השמיעה. הם שומעים קולות".

והעיניים השיבו לו בזעם, בלהט המחלוקת: "כח השמיעה? מי שמע בכלל על הדבר הזה?! עיני עברו עולם ומלואו, אצל גדולי מעתיקי שמועת העיניים הייתי, ממזרח שמש עד מבואו, ובכל בתי המדרשות של העיניים בעולם לא ראיתי מעלה ב"לשמוע". לא ראינו אצל אבותינו בעלי העיניים את המושג הטיפשי הזה והלא-נצרך שנקרא "שמיעה". האוזניים הם סתם דל- גאה!"…

והאוזניים? האוזניים כתבו בכתבי הפלסתר שהדפיסו כנגד העיניים, שהעיניים הם סתם שני "חורים בראש", לא יותר. אין להם שום מעלה. הם סתם כך שום כלום, לא שומעים שום דבר…

והגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל, שהמשיל את המשל שקראנו זה עתה, והממשיל כל-כך את מצב כל מתבוססי מדמנת המחלוקת לדורותיהם, הוסיף ואמר שעיקר החטאים שבין אדם לחבירו הם כתוצאה מכך שאחד מבטל את חבירו ומשוכנע שחבירו הוא בעל חסרון. והאמת היא שאכן, הכרח הוא לו לראות את חסרונותיו של השני, מפני שהוא כלל לא יורד להלך מחשבתו, הרקע שלו, הבנתו והשכלתו, סגנונו והחינוך אותו קיבל, בדיוק כפי שהאוזניים אינן מבינות מה הם העיניים.  "ומהו האמת?"- קרא הגר"ש פינקוס – "שלכל אדם לבדו אין שלימות בפני עצמו, לא העין ולא האוזן. דוקא כולם יחד בונים את שלימות האדם ובניינו. וכך גם עם ישראל, מורכב מ"אוזניים" ומ"עיניים", מ"פה" מ"מוח" ומ"לב", וכולם כולם בונים יחדיו, בדרכיהם ושיטותיהם בעבודת ה' יתברך, את בניינו המושלם של הכלל-ישראל".

הסבא קדישא בעל ה"חפץ חיים" זצוק"ל סיפר שבין מושל הכפר ושכנו פרצה מריבה גדולה. הריב החל, כדרכם של מריבות, על דבר-מה בכך והמשיך במלחמת עולם גדולה. השכן איים על ראש הכפר שילך להעיד בפני השלטונות על ניצול מעמדו לשיחרור כמה מערלי הכפר מהגיוס לצבא, לאחר שקיבל מהם שוחד. אשתו של השכן, שראתה שבעלה מתכוון ליצור קשר עם השלטונות ולהלשין על המושל, נזעקה והזהירה אותו שלא יעיז לדווח על המושל, שהרי בנם בכורם השתחרר כך מהצבא, לאחר שהם עצמם העניקו למושל הכפר שוחד, כדי שישחררוהו מגיוס הצבא. אך הבעל הזועם, שאש המחלוקת בערה בקרבו, השיב לה בכעס: "כדאי לאסור אותי ואותך ואת בננו, העיקר שאוריד את המושל מגדולתו!"

נהניתי מאברך יקר בעירנו. שוחחנו על מנהגי קבוצת החסידות אליה הוא משתייך ובתוך השיחה סיפר הוא דבר לא טוב על רבי אחר. אמרתי לו מיד: "גם כשלך יש רעבע משלך ואתה שייך לצד השני, בכל זאת תסכים איתי שהרבי של החסידות השניה לא יצא מכלל "עמיתך" ואסור לדבר עליו לשון הרע". האברך היקר חשב לרגע אחד ומיד חזר בו מדבריו. "אתה צודק, צודק לגמרי. אני מצטער באמת על מה שאמרתי ואני חוזר בי לחלוטין מהדברים". וכן, הוא באמת הצטער!

הנה לנו יהודי ששייך לצד אחד. הוא לא מעריך את הצד השני. אך כאשר מאירים את עיניו במשפט קצר אחד ומעמידים אותו על האמת, שלמרות כל הטענות, הרי גם "הצד השני" הם שומרי תורה ומצוות, עובדי ה' ויראים ושלמים, שאסור לדבר עליהם לשון הרע, הרי מיד הוא חוזר מדבריו ומרכין את ראשו בכאב, על כך שנכשל ודיבר סרה באחרים.

ישנה מחלוקת? ישנה מריבה על דרכים ושיטות, הנהגות ואמצעי פעולה? מותר לנו, אף מחובתנו, שתהיה לנו דעה מוצקה על הענין. אך אין צורך לדוש ולדוש ולבחוש כל העת באותם נושאים שנויים במחלוקת. רבי שמעון בן גמליאל אמר: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה". ומבאר רבי עובדיה מברטנורא: "כגון שומע חרפתו ושותק". מסביר הגאון החיד"א על פי הרמ"ק, שאין דבר שמכשיר את הנפש כמו אחד ששומע את חרפתו ושותק ומוחל, והשתיקה בעת מריבה שווה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם והיא כפרה גדולה ועצומה.

הגה"צ רבי אשר דרוק שליט"א, מגדולי מגידי המישרים בימינו, מצטט בהקשר זה את דברי הגמרא במסכת חולין, האומרת ש"אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה", והוא מספר על אברך שלא זכה להיפקד בילדים. האברך נכנס ובא אל אחד מגדולי הדור ואותו גדול יעץ לו לקבל ברכה מאחד שבולם את פיו בשעת מריבה. כעבור זמן-מה השתתף באירוע, בו ביישו את אחד הנוכחים. ביישוהו, והוא שתק, לא ענה. ניגש אליו האברך ובדמעות ביקש ממנו ברכה שיזכה לילדים. האיש לא הבין. "וכי אני רב? מה פתאום שאתן לך ברכה?!", אך האברך התחנן וביקש והאיש נאות לברכו בחפץ לב. ואכן, כעבור זמן קצר נפקדו האברך ורעייתו וזכו לילדים.

— חושבים שהמחלוקת החלה אתמול או שלשום?

לדאבונינו, המחלוקות אפפו את עמנו המפואר מאז ימי קורח ועדתו ועד היום הזה. מרן ה"חפץ חיים" זי"ע כתב מכתב נרגש, שיועד לגדולי התורה ולכלל ישראל, בגנות המחלוקת. וכך כתב ה"חפץ חיים":

למרנן ורבנן רבותינו הגאונים שליט"א ואל כל יראי ד' החרדים על דברו. הנה אמרו חז"ל דאגה בלב איש ישיחנה, על כן אמרתי להביע צערי ויגוני לעיני כל ישראל.

צר לי מאוד ממה שנתרבה המחלוקת בישראל, והוא מה שנתחדש מידי יום ויום צדדים וצידי צדדים והכל בפרהסיא על ידי שמדפיסים גליונות הרבה לכל צד ומשלחים לכל פינה ופינה, זה פונה ומרבה חתימות לצד שלו ומבזה לצד שכנגדו, וזה להיפך. הכלל נעשתה כל הגולה כמדורה של אש שאין לך יום שאינו מגיע לידי נגד רצוני עיתונים וגליונות מכל צד ששופך בוז על צד שכנגדו…

וטעות גדולה היא, שאפילו תהיה האמת עם צדו, מכל מקום בעת מחלוקת מצוי שמתגברת מידת הניצחון ושם נעשים כל המעקשים למישור ועולה על כולנה שנתרבה חילול ד' על ידי זה מאד.

קרוב הדבר מאוד שזמננו הוא עקבא דמשיחא והיה ראוי לכל אחד להתחזק בתורה ומעשים טובים ולהרבות שלום בישראל, כדי שתכריע הכף של זכות, ואיך יחרד לב כל איש ישראל לראות שודקא בזמן כזה מצליח מעשה שטן להרבות קטטות ומריבות בכמה עיירות בישראל, ועד כמה החיוב גדול על מי שיש בידו למחות שלא להניח על כל פנים להדפיס כתבי פלסטר אחד על חברו שעוון פלילי הוא עד למאד. על כן אחי ורעי חוסו נא על עצמכם ועל כלל ישראל, וכל אחד במקומו יראה לכבות את אש המחלוקת כדי שלא יהא שמו הגדול מחולל עוד ויתאמץ להרבות שלום במקומו ובזכות זה נזכה לשמוע קול מבשר שלום בעולם.

המשגיח דמיר ופוניבז' הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, כותב במכתב: "היה לי צער גדול מכל הנעשה עמו בעת המחלוקת רח"ל, למען האמת לפי מחשבתו קשה הוא לקבל עצת זולתו. שמעתי על דרך מליצה מהגאון רבי ישראל סלנטר, כי "כל מחלוקת אשר היא לשם שמים", לפי מחשבת החולקים, "סופה להתקיים", כי הנגיעות של מצווה מחזק המחלוקת תמיד בראיות שונות כי הצדק איתו"… הגר"י לוינשטיין כותב ש"ידידי חושש לחשוש לכבוד התורה, ואני אומר: אין לך בזיון התורה יותר, בעת אשר להשתמש במידות יתבייש האדם שיחשוב כי הקפדתו לשם-שמים. רחוק הוא האדם מלשם שמים וקרוב הוא לגאווה וכבוד וכעס, כי לזה הוא רע מנעוריו. סכלות הוא לחשוב כי הוא חושש לבזיון התורה", והגר"י לוינשטיין מוסיף שבאורחות חיים להרא"ש כותב: "אל תתעבר על ריב לא לך, כי לסוף הם ישלימו ביניהם ואתה תשאר בכעס", והוא מסיים את מכתבו: "ידידי! לא זו הדרך של בעלי מוסר. כדאי אף בשביל פעם אחת להתגבר על כל כוחותיו ולהיות מוותר, אף אם הצדק עימו".

מרן המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל האיר לתלמידיו בשיחה, שכדי להצליח להתרחק מהמחלוקת, צריך להשתלם במידת השלום. השלום, אמר הרב וולבה זצ"ל, הוא מלשון השלמה ושלמות ואם חפצים להגיע לידי שלימות, עלינו קודם כל להשלים תחילה עם עצמנו ואת עצמנו ולנצל את כל כוחותינו למטרת בואנו לעולם. הגר"ש וולבה הסביר שאדם יוכל להגיע לשלימות אם יקדיש לנושא זה מעט מסדר יומו, יישב ויתבונן לבדו עם עצמו מה תפקידו בעולמו והאם הוא אכן פועל לקיום תפקידו. כאשר האדם ישלים את עצמו, וישקיע את כל כולו בשלימותו של עצמו, יוכל הוא להתעלות מעל גלי המדנים, המריבות והמחלוקות האופפות אותו ואת סביבתו.

סח הגה"צ רבי יצחק פנחס גולדווסר שליט"א, מנהלה הרוחני של ישיבת "אור ישראל": "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים". משל לאילן קיים, המתבונן יוכל להבחין בקלות באבריו השונים ובמאפיין של כל אחד מהם, אין מקום לטעות מהי צורתו של הענף, העלה או הפרי ומהו צבעו- הכל מפורט וברור. אך ברור הדבר שהאילן גלום בתא הזרע שלו, ההבחנה בכל פרט ובפרט שבו עלולה להטעות הרבה יותר מאחרי שיצא מהכוח אל הפועל. והבדל נוסף: פגיעה באילן משמעותה מוגבלת, פגיעה בזרע היא בעלת משמעות לכל עתיד האילן. והנמשל הוא: בית המקדש ממנו נבנה כל העולם וירושלים הם אבי העורקים לזרימת החיות, שם כל ויכוח הוא בעל משמעות עצומה וכל סטיה מהאמת- הרת אסון. כאשר שניים שאין דעותיהם שוות מתווכחים, הויכוח הלא תמיד על יסודי הדת ושורשי הבריאה, ולוותר לא שייך, זה מושך את הספר תורה לכאן כדי לשמור עליו, וזה מושכו לשם כדי להציל אותו, ובין כך ובין כך "נקרע ספר תורה בחמתן" (יבמות צ"ו), זה הרקע לבזיון תלמידי חכמים".

ומסכם הגרי"פ גולדווסר שליט"א בעוגמה: "ועינינו רואות את הפשקוילים, ים הנאצות והגידופים, שסותרים והורסים ומחריבים, והכל על מנת לבנות"…