"אשר הנחני בדרך אמת" (כ"ד, מ"ח)
מרן ה'חזון איש' זצוק"ל, מרבותינו הגדולים בדור האחרון, העמיד את הדת על תלה לאחר המלחמה. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל. הוא היה אומר: "איך משערים מעלת יהודי, לפי ה'סברות' שהוא אמר? לא. אלא לפי מה שעשה והתאמץ לעזור ליהודי אחר"…
מעשה באברך צעיר, שבבחרותו היה עוזר הרבה לבחורים אחרים בישיבה, בלב טוב ובטוב עין. לאחר החתונה ביקש שיקבלו אותו כאחד מתלמידי 'כולל חזון איש', ומנהל הכולל טען שאין מקום בשבילו. כשנודע הדבר ל'חזון איש' שלח לקרוא למנהל וביקש ממנו להכניס את האברך לכולל. אמר לו המנהל: "רבינו, והלא הכולל מיוסד לאברכים גדולי תורה, 'לייבן' – 'אריות', איך יש מקום לאברך כזה ב'כולל חזון איש'?". השיב לו ה'חזון איש': 'בכולל צריכים אברך שהוא יהיה ה'דמות' של 'מתמיד בתורה', ובכולל צריכים גם אברך שהוא יהיה ה'דמות' של עשיית חסד. אם לאו אין זה 'כולל' שצריך לכלול תורה וגמילות חסדים".
ה'אתרוג' עצמו אין לו זכות לומר דעות
ה'חזון איש' עצמו היה שילוב נפלא מיגיעת התורה ומלהחיות אנשים ולשמחם. הג"מ רבי חיים ברים היה בן־בית אצלו, וסיפר שהוא זכה לראות את חביבותו של ה'חזון איש' בשעת קיום מצווה.
פעם אחת נשאר בבני ברק בלילה ולא היה אוטובוס לחזור לירושלים ונאלץ להישאר בבית החזו"א בלילה. ומי עסק באכסניה של רבי חיים ברים? ה'חזון איש' בעצמו, הסטייפלער ואשתו של הסטייפלער שהייתה אחותו של החזו"א. הסטייפלער ואשתו סחבו את המזרון עם כלי המיטה, וה'חזון איש' הלך לפניהם להראות לאיזה מקום יניחו את המזרון, וה'חזון איש' עצמו הביא לו קערה עם נטלה לנטילת ידיים בבוקר, והוא עצמו היה בחור צעיר ולא יכול היה לסבול את הכבוד הגדול הזה והתנגד ורצה להתערב במעשיהם. אמר לו ה'חזון איש': "היכן שמענו שהאתרוג יאמר דעות מה לעשות אתו… עכשיו אתה 'חפצא דמצווה', אל תתערב, אנו מקיימים בך מצווה".
בבוקר הכין לו ה'חזון איש' פת שחרית. כשישב וסעד שכב ה'חזון איש' כדרכו על הספסל ולמד מסכת מקוואות ביגיעה. רבי חיים ברים מספר, כי באותה סעודה הרגיש התרוממות עילאית כזו, שכמעט טעה ואמר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון… כך ידע לתת טעם של 'יום טוב' לכל יהודי, יהיה מי שיהיה.
ה'חזון איש' היה בבני ברק לאחר שנות המלחמה הקשה. אנשים שבורי לב באו לשפוך לבם הכואב והדואב, והיה יושב ושומע כל אחד ונותן לו את כל לבו. גם חולי נפש ר"ל מצאו מקום בלב גדול זה. ויש בזה סיפורים רבים שאין לשער.
גאונותו של ה'חזון איש' בהרגשת לב יהודי הייתה דק מן הדק עד אין נבדק. ראש הישיבה רבי דב לנדא שליט"א מספר, שפעם אחת יצא ה'חזון איש' מביתו ונסע להשתתף בברית, ולאחר הברית המתינו אנשים רבים וכל אחד המתין לדבר משהו עם ה'חזון איש'. רבי דב היה נוכח שם וראה איך ה'חזון איש' עונה לכל אחד כרצונו, ואח"כ כשנכנס למכונית ביקש מהנהג שבחמישים (או מאה) מטרים הראשונים ייסע לאט לאט, שלא תהיה הרגשה לאותם אנשים שדיברו אתו כעת כאילו הוא נכנס לאוטו ובורח במהירות מהצרות שלהם, לכן ייסע לאט לאט, שליהודי אחד לא תהיה אפילו הרגשה דקה כאילו ה'חזון איש' מבקש לברוח ממנו. זוהי גאונותו של ה'חזון איש' בהרגשת לב יהודי, דק מן הדק עד אין נבדק.
זכה למעלותיו המופלגות בזכות היגיעה בתפילה יותר מזכות ההתמדה
ה'חזון איש' היה חולה מסוכן, כאשר כותב באגרותיו וכנודע, ומרוב חולשה היה מוכרח לשכב במיטתו רוב היום. בנים לא היו לו, והרבנית ע"ה הייתה אחד מניסיונותיו הרבים, ואעפ"כ היה שמח וצוהל בשמחת חיים. ואמר רבי חיים ברים, שזאת הייתה לו ע"י יגיעתו ודביקותו בתוה"ק, וכמ"ש חז"ל "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, משמח את המקום, משמח את הבריות".
הוא היה אומר שזכה בתורה ויראת שמים בעיקר ע"י התפילות יותר מההתמדה שלו. אע"פ שההתמדה שלו בתוה"ק הייתה באופן מופלג מבהיל על הרעיון, היה מייחס הצלחתו בתוה"ק ע"י התפילה ולא ע"י ההתמדה. ורבים העידו על יגיעתו בתפילה למעלה מכוחות אנוש.
לאחר ששומע צרות ישראל ר"ל מתרומם לאמונה הק' וצולל לסוגיה עמוקה
ראיתי בספר 'מעשה איש' ח"ז, שאחד שאל אותו: "לאחר שאתם שומעים כ"כ הרבה צרות ישראל, איך אתם יכולים תיכף אח"כ לצלול בסוגיה בסדר טהרות או זרעים ביגיעה וצמצום כזה שלם?". והשיבו ה'חזון איש': "כך עושים, שומעים ושומעים, אח"כ מתרוממים מעל הכל ונכנסים לתורה".
וכדי להבין דבריו נזכיר מדברי הרה"ק רבי מנדל'ע ויטבסקער זי"ע בספרו 'פרי הארץ' פרשת שמות: כי משה רבנו כשראה צרות ישראל בגלות מצרים נצטער בצער גדול מאוד, עד שבא לפני הקב"ה ואמר "למה הרעתה לעם הזה" (שמות ה, כב). וחז"ל אמרו שנענש על כך. ואמר לו הקב"ה: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" (שמות ו, ג), ועי"ש מה שפירש"י בזה; כי הקב"ה אמר למשה רבנו: עוד תשמע הרבה צרות והרפתקאות מבני ישראל, אחרי ככלות הכל עליך לדעת שיש בורא בעולם שברא את הכל רק למען ההטבה, ומדרך הטוב להיטיב, ובוודאי יש לו חשבון ומטרת הטבה גם בצער עצמו.
וכך כשמחזירים את הכל לאמונה הקדושה יכולים תיכף לשבת ללמוד, כי מתרומם מהכל. אילו היו כל הצרות רק מקרים היו יכולים להשתגע, אך כשחוזרים לאמונה יכולים אח"כ להתרכז ללמוד תורה. כמו שאמר החזו"א בקצרה: "מתרוממים מעל הכל והולכים ללמוד".
גם משולחנו של הקב"ה צריך לברר על כשרות המאכלים
שמעתי מהמגיד מישרים רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, שפעם אחת נכנס לבית ה'חזון איש' ויצא מביתו יהודי חשוב גדול בתורה. וסיפר לו החזו"א שזה הגדול בתורה הקשה לו קושיא (כפי הנראה היה יהודי חסידי) דבגמרא בחולין סז: הוכיחו כמה ראיות מפסוקים שהלווייתן הוא דג טהור. וקשה, שהרי אמרו חז"ל בגמ' (ב"ב עה) שעתידים אנו לשבת בסוכת עורו של לווייתן ונאכל משור הבר ומהלווייתן, איזו ראיה צריכים שהדג הוא כשר, וכי מי חושד את הריבונו של עולם שיאכיל את בניו הצדיקים מדג טמא? אתמהה (ב'חידושי חת"ס' שם בחולין דף סז, וכן ב'מהר"ץ חיות' שם).
ושתק ה'חזון איש' ולא אמר לרבי יענקלע מה הייתה תשובתו. אך רבי יענקלע הפציר ולא הרפה, ושאל: "נו, ומהי התשובה?", והשיבו ה'חזון איש': "אמרתי לו, שכאן כתוב, שאפילו אצל הקב"ה לא אוכלים כל זמן שאין פסוק בתורה שזה כשר…".
כמובן שאין זו עזות פנים נגד השי"ת ח"ו, אלא אדרבה שזהו רצונו לאחר שנתן לנו את התורה שלא לאכול דבר שאינו כשר ע"פ תורה, ואם נותנים לנו דגים צריך לברר אם יש להם סנפיר וקשקשת. ואדרבה, אם נאכל מבלי לשאול על כשרות הדג יהיה לו צער כביכול, וכי מי אמר לכם שהדג כשר… לכן הוכיחו חז"ל מפסוק שהדג לווייתן כשר לאכילה, שנוכל לאכול בראש רגוע בסעודת עורו של לווייתן.
ונודע המעשה שהיה באברך שזכה להיות אצל הרה"ק הרבי מלובלין זי"ע ונתן לו פרי, וכשפתח הפרי ראה שיש בו תולעת. והחל להרהר: הייתכן שהרבי הקדוש, שרואה וחוזה מסוף העולם ועד סופו, לא ראה שיש תולעת בפרי? ותיכף שהרהר כן פנה אליו הרה"ק מלובלין "לאחד נותנים (תולעת), ולאחד לא נותנים…".
כל ההתחלות קשות כדי שיהיה חביב עליו הדבר
עוד שמעתי מהג"מ רבי יעקב גלינסקי, שביאר ה'חזון איש' טעם מדוע "כל ההתחלות קשות", וכי לא היה יותר טוב שכל ההתחלות יהיו קלות? אלא שדבר שבא לפני האדם בלי טרחה אינו מחשיבו ואין לזה שום רושם עליו. לכן עשה הקב"ה שכל סוגיה שרוצים להבינה, בהתחלה קשה מאוד; וכן כל הנהגה טובה בקדושה וטהרה, בתחילה נדמה שזה קשה מאוד. ועשה כך הקב"ה כדי שזה יהיה חשוב בעיני האדם, וכלשון הגמ': "איידי דאתא מדרשא חביבא ליה", דבר שמתייגע ודורש בו הוא חביב עליו.
וכל שישה סדרי משנה פותחים דווקא בנושא שאינו פשוט לפתוח בו. וכל זה, כי בדין זה היה יגע ומתאמץ ביותר ולכן חביב עליו דין זה ופתח בו.
עשיתי השתדלות לפרנסה כ'שיעור חזון איש'
ידוע שמרן ה'חזון איש' היה מחמיר בשיעורים: שיעור כזית, כביצה, אמה וטפח וכו'. אך ב'שיעור' אחד היה מקל ביותר, והוא ב'שיעור ההשתדלות לפרנסה'. וכתב: "אני מן הממעטים בהשתדלות" – כשאדם ממעט בהשתדלות יוכל לומר "עשיתי השתדלות בשיעור חזון איש…".
אתה רוצה לקפוא בגיהינום?
פעם אחת בא לפניו בחור צעיר שסבל מעצבים בחומרות והקפדות (שמעתי מבעל המעשה עצמו) ושאל את ה'חזון איש', שכשהוא קם בבוקר יש בתוך שערותיו כמה מהנוצות שנפלו מהחור שבכרית. האם אין זה משום חציצה בתפילין (למקווה לא הלך)? לאחר שהשיב לו הלכה למעשה הוסיף החזו"א ושאל אותו: "אמור לי בחור'ל, מדוע רק אצלך מתעוררות השאלות הללו?"… בכך ביקש לחנכו ששאלה כזו אין מקורה בהלכות התורה אלא בעצבים רחמנא לשזבן.
עוד סיפר האיש, שבצעירותו היה חוזר כמה פעמים ק"ש מרוב עצבים שמא לא אמר תיבה אחת כראוי. ושאל אותו החזו"א: "מדוע הנך נוהג כך?", השיב הבחור: "הלוא אמרו חז"ל שכל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהינום. אמר לו החזו"א: "אתה רוצה לקפוא שם בגיהינום?".
ה'חפץ חיים' לא טעם את ההנאה מלשון הרע, לכן כתב שהוא עובר על 'חילול ה"
בהשגחה פרטית למדנו בשיעורי הרמב"ם, שאם אדם עושה עבירה בלי שום הנאה ותענוג עובר על חילול ה' בסתר. שאין שום הסבר למעשיו, רק פורק עול בלי שום סיבה.
והקשינו, שה'חפץ חיים' כשמונה מספר הלאווין על איסור לשון הרע, כתב שהלאו הט"ז הוא שהיות שעוון לשון הרע אין בו שום הנאה ותאווה, לכן כשמדבר לשון הרע עובר על חילול ה'.
וכתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א, ששאל את ה'חזון איש' איך אומר ה'חפץ חיים' שאין שום הנאה ותאווה בלשון הרע, והרי אנשים מתענגים בלשון הרע יותר מכל תענוג? וענה לו ה'חזון איש': "כפי הנראה שמרן ה'חפץ חיים' לא טעם בימי חייו טעם של לשון הרע…". כל דבר בעולם לפני שאדם טועם אותו אין לו בו שום הנאה ושום תאווה. כמו שתספר ליהודי הונגרי על קובה וחוויאג' תימני ותאמר לו שזה טעים. הוא יאמר לך שאין בזה שום הנאה ותאווה… כך לא ידע ה'חפץ חיים' את התאווה שיש בלשון הרע, ולכן כתב בספרו שכשמדבר לשון הרע עובר על חילול ה' היות ואין בזה שום תאווה כלל. אך מי שנכשל ונפל ויש לו כבר הנאה בכך שוב אינו עובר על חילול ה', רחמנא ליצלן.
ובקובץ 'אור ישראל' דנו כמה חודשים במדור 'מילי דתמיהה' בעניין זה, וכבר הקדימם הגר"ח קנייבסקי שליט"א ושאל את החזו"א עצמו, והשיב שה'לאו' הזה של חילול ה' בלשון הרע שייך רק ל'חפץ חיים' בעצמו שלא טעם טעם לשון הרע… וגם לו אין זה שייך.
אילו היית ב'קוסובה' לא הייתה נפצעת עינך
כתוב בספר 'מעשה איש' מעשה שהיה ברבי יוסף ספרוני שעסק במלאכתו בעיר וילנה, ונפצע בעינו תוך כדי עיסוקו במלאכתו ושוב לא יכול היה להמשיך בעסק מלאכתו. והיה מסתובב הרבה בבית הג"מ רבי שמואל גריינמן, שם היה מקומו הקבוע של ה'חזון איש' שישב ויגע שם בתוה"ק. החזו"א שאל את רבי יוסף: "מה קרה לך שאתה מסתובב כאן?", וסיפר לו כל המעשה שנפצע בעינו, והוסיף שהיה לו מזל שזה קרה בווילנה והיה שם רופא מומחה מיד והציל לו את העין, שאילו היה בעיר מגוריו בקוסובה כבר לא היה נשאר מהעין כלום… ה'חזון איש' לא נתן לו לגמור את המשפט, וסיים: "יתכן שאילו היית בקוסובה לא הייתה קורית כל הפציעה כלל". כך הם החיים של יהודי מאמין בהשי"ת.
ואע"פ שחז"ל אמרו שצריך לגור בעיר שיש בה רופא, זאת משום שצריך לתקן את האדם ע"י כמה מיני מקרים שונים, ואילו יגור במקום שאין שם רופא לא יוכלו להביא עליו כל מיני דברים קטנים לתקן את נפשו… אך כשיגור במקום שיש רופא, אילו צריך לנקוף אצבעו יהיה לו תיכף רופא להתרפא. אך אילו היה במקום שאין רופא לא היה נוקף אצבעו כלל. וכהרה"ק רבי פנחס קאריצער זי"ע שהיה מתענה אם היו עוברים אצלו ארבעים יום בלי איזה צער ועוגמת נפש.
(מתוך גליון 'ממשקה ישראל' גליון צ"א תש"פ)