ולפתע פרצתי בבכי סוער ובלתי נשלט, חשתי כי נעשה לי עוול. אחד מהעיתונאים נזעק לעברי בבהלה; "קרה משהו?!". הסברתי לו: "ראה נא, אני  אדם מבוגר. כל ימי השתדלתי לקדש שם שמיים, אפילו בימי השואה  שבהם עלה לי הדבר במסירות נפש. עתה לעת זקנה, הזדמן לפני ניסיון קשה, ואני מתפלל לפני ה' שאעמוד בו בהצלחה"

1. לפני כמה חודשים נלב"ע בשיבה טוב ובשם טוב בארצות הברית, ביום ההולדת הצ"א לחייו, המוהל הנודע, תומך התורה ולומדיה, רבי אברהם הכהן קאהן זצ"ל. הרב קאהן נפטר כתוצאה מנגיף הקורונה, המשתולל בעולם בימים אלו.

רבי אברהם הכהן זצ"ל, נודע הן כמייסד הקרן הנודעת על שמו 'קרן אברהם הכהן', שהצמיחה בין שורותיה רבים מגדולי התורה וההלכה בדורנו, והן כמוהל מומחה, אשר מל רבבות תינוקות במשך עשרות שנים בכל רחבי העולם, ועד לשבוע האחרון לחייו עוד עסק במלאכת קודש זו.

רבי אברהם, כאחד מזקני המוהלים בדורנו, ראה שליחות קודש להשמיע את קולה של ההלכה הצרופה במצווה זו, לפני גורמים שונים מבית ומחוץ, שבקשו לשנות את המסורת ולפגוע במצוות המילה אשר נשמרה בידינו כצורתה מדורי דורות.

בערוב ימיו סיפר רבי אברהם זצ"ל:

"היה זה בשיאם של ימי המאבק בגזרת המילה, שריחפה על  יהדות ארצות הברית. באותם ימים ביקשתי לפרסם בעיתון הנודע ה'ניו יורק טיימס' מודעה גדולה, שתבהיר קבל עם ועולם כי אין כל אמת בטענות שהעלו כנגד קיום מצוות המילה, וכי מדובר באנטישמיות לשמה שאינה מתבססת על המציאות כלל.

"כאשר בררתי על אודות המחיר שיהיה עלי לשלם על מודעה שכזו, נרתעתי. מדובר היה על מחיר של עשרות אלפי דולרים לעמוד.

"היות שבמהלך השנים כבר זכיתי ללמוד לא אחת, כי כאשר מבקשים לעשות לשם שמיים  – הסייעתא דשמיא מובטחת, על כן לא התייאשתי והמתנתי לראות כיצד יתפתח הדבר. ואכן, למרבה ההפתעה, כמה ימים לאחר מכן פנו אלי עורכי העיתון מיוזמתם, וביקשו ממני להתראיין ולהביא את דבר היהדות החרדית בנושא הטעון והסוער. הם  אף ביקשו את רשותי להתלוות אלי לכמה מהבריתות שאני עורך, כדי לראות מקרוב את מהלך העניינים.

"הייתה זו מתנה משמיים בעבורי. לכאורה הייתי אמור להיענות להצעה ולקבלה בשתי ידיים פתוחות. הפרסום בבמה כה מכובדת ומפורסמת, יכול היה לתרום רבות למאבק ולהשפיע רבות על הצלחתו. אלא שלמעשה הייתה הדילמה גדולה ביותר; אף אחד לא היה מוכן להבטיח לי, שדברי יובאו כצורתם ללא כל שינוי, ושהאופן שהם יובאו בכתבה – לא יגרום יותר נזק מתועלת, וכך באתי לתקן ונמצאתי מקלקל, חלילה".

כמו בכל צעד בחייו, עלה רבי אברהם למעונם של גדולי הדור, כדי להיוועץ עימם בשאלה הרת גורל זו. התשובה שהוא קיבל הייתה, שמפני שהגזרה כבר נגזרה והחוק נגד המילה חוקק, מסתבר שלא יגרם נזק נוסף כתוצאה מראיון שכזה, הגרוע כבר נעשה.

מאידך, אם הדברים יובאו בכתבה באופן הנכון, יתכן שהדבר ישפיע לטובה על דעת הקהל בארצות הברית, בנוגע למצוות ברית המילה ואולי אף ישפיע על החלטת בית המשפט, בתביעה שהוגשה באותו זמן לשם ביטול החוק הנורא.

"משקבלתי את אישורם של גדולי ישראל", המשיך וסיפר רבי אברהם, "מיהרתי לחייג לעורכי העיתון ולהשיב להם תשובה חיובית. קבלתי את אישורה של משפחה שעמדה לערוך ברית מילה באותם ימים, להשתתפות כתבי העיתון בשעת קיום המצווה.

"למחרת בבוקר נערכה הברית. העיתונאים הופיעו זמן רב לפני השעה המיועדת. עוד טרם החלה הברית, הבחנתי שהעיתונאים עוקבים בדריכות אחרי כל תנועה שלי. ממבטיהם החודרים והממוקדים ניכר היה, כי הם התכוננו מראש טרם בואם, ובליבי נשאתי תפילה כי אזכה להיות שליח טוב בעבור כלל ישראל.

"הברית עמדה להתחיל. כמנהגי פתחתי באמירת התפילה הנודעת למוהל, ולפתע פרצתי בבכי סוער ובלתי נשלט, חשתי כי נעשה לי עוול. אחד מהעיתונאים נזעק לעברי בבהלה; 'קרה משהו?!' הוא התעניין בדאגה.

"הרגעתי אותו והסברתי לו: 'ראה נא, אני  אדם מבוגר. כל ימי השתדלתי לקדש שמיים, אפילו בימי השואה  שבהם עלה לי הדבר במסירות נפש. עתה לעת זקנה הזדמן לפני ניסיון קשה, ואני מתפלל לפני ה' שאעמוד בו בהצלחה, לבל יתחלל שם שמיים על ידי חלילה דווקא בשנותי המאוחרות'.

"משום מה, דברי שנאמרו בספונטניות, מבלי שהתכוננתי לכך מראש, הסעירו את ליבם של קבוצת העיתונאים הנוכרים. כמה מהם טפחו על כתפי ואמרו לי כי אני יכול להירגע. שכן כבר עתה הם ראו כי מרבית הטענות שהושמעו כנגד המצווה אינן נכונות, בראותם את הסטריליות המדוקדקת שעליה אני מקפיד טרם קיום הברית,  אשר לאחריה כמעט ואין סיכוי לפגיעה בבריאות הילד.

"דבריהם הרגיעו מעט את רוחי הסוערת. התחלתי בעריכת הברית כאשר העיתונאים עוקבים בדריכות אחר מעשי. משסיימתי הם מחאו לי כפיים, והחמיאו לי כי מעולם לא ראו אומנות שכזו, כאשר כולה נעשית על פי כללי הרפואה בזהירות הנדרשת, וכי מעתה ברור להם כי אכן אין ממש בטענות שהעלו כנגד קיום המצווה כתיקנה, ואין זו אלא אנטישמיות בהתגלמותה.

"כמה ימים לאחר מכן, התפרסמה כתבה באורך שלושה עמודים מעל גבי ה'ניו יורק טיימס', שבה פרשו העיתונאים בפרוט ובאריכות, את התרשמותם החיובית מהאופן שבו מקפידה המסורת היהודית על עריכת ברית המילה בזהירות הגדולה ביותר, באופן שימעט עד למינימום את צער התינוק, ושלא יגרם ממנו כל נזק לבריאותו.

"הכתבה הייתה כה מוצלחת עד שהיו שטענו שהוזמנה על ידי, דבר שכאמור לא היה לו כל שחר. בתחילה היה מדובר שהיא תמוקם בעמוד השער, אולם אירוע דרמטי שהתרחש באותו היום, גרם לה להדחק בעמודים הפנימיים, אבל המסר שהובע ממנה חלחל, ויתכן מאד שתרם לביטול החוק".

כאמור רבי אברהם זצ"ל נלב"ע בשיבה טובה ובשם טוב, לאחר שנדבק מנגיף קורונה. היות שלא זכה להותיר אחריו צאצאים, מתבקש הציבור ללמוד לעילוי נשמתו הטהורה של רבי אברהם בן רבי יום טוב זצ"ל.

(מפי אחד מידידיו).

(עלון 'וכל מאמינים' פרשת תזריע מצורע תש"פ)

2. את הסיפור המדהים הבא, שמעתי לפני שנים, מידיד נעורי, הרה"צ רבי חיים מיכאל ביברפלד שליט"א, הרב דטשורטקוב – לונדון.

הסיפור נסוב אודות אביו היקר, שזכיתי שאבל"ח, להכירו ולהיות מקורב על ידו בצעירותי, הלא הוא הרה"ג רבי פינחס ביברפלד זצ"ל, לפנים בתל אביב, ובסוף ימיו, רבה של מינכן. הסיפור הוא מתקופת מינכן.

ביקשתי מידידי שיעלה את הדברים על הכתב:

מוצ"ש מושלג במינכן. ראשית חודש שבט, שנת תשמ"ו.

השעה 12:30 אחר חצות. הטלפון מצלצל. הרמתי. על הקו רופא גוי מבי"ח האוניברסיטאי. "יש כאן יהודי הנוטה ל.., ואולי אפשר שהרב יבוא לומר איזו תפילה ברגעיו האחרונים". אמרתי לאבא זצ"ל, שהשעה מאוחרת, הרחובות המושלגים מסוכנים לנסיעה, ואין זה בכלל תפקידו של הרב…

אבא התעלם מעצתי, וביקשני להסיעו מיד לבית החולים, מרחק כחצי שעה נסיעה!

כשהגענו לשם התברר שמדובר בבי"ח בין 12 קומות, ולנו אין שום ידע באיזו מחלקה ובאיזה קומה האיש נמצא… ה' עזר ואחרי מאמצים הגענו למחלקה הנכונה – היחידה לטיפול נמרץ.

הרופא קיבל את פנינו בכניסה ליחידה, באומרו שמצב החולה קשה מאד, הוא מחוסר הכרה, כל הפרמטרים מראים כי סופו קרוב ואין תקנה למצבו, ולכן הזעיקו את הרב. (לגוי במצב זה, הם מזמינים, להבדיל, את הכומר…).

אבא ביקש להיכנס אל החולה, מאחורי הוילון. הרופא התלווה אליו ואני נשארתי בחוץ. אבא אמר פרק תהילים. לפתע נשמע קול דובר אידיש מאחורי הוילון: "כבוד הרב, מה אתה עושה פה עכשיו?"

אבא היה נדהם לרגע. הוא הרי לא יכול היה לומר לו את הסיבה האמיתית לשמה הוא בא… ולא התכונן בכלל שהאיש ידבר. אבל התעשת מיד, ואמר משהו על כך שהזדמן לבית החולים במקרה… הם המשיכו לדבר כמה דקות.

אבא נפרד מהחולה שהתעורר לתחיה, ויצא מהתא. הרופא היה חיוור כסיד ואמר: "ראינו הרגע שינוי פתאומי לטובה. אין לי הסבר לכך. סליחה שהטרחתי את כבוד הרב לבוא בשעה כה מאוחרת".

כשיצאנו שאלתי את אבא: "ידעתי מכבר את צדקותך אבא, אבל עד כדי להחיות מתים?! – – -"

אבא השיב:

"האיש הזה, הוא פליט שואה בודד. בשעות אלו, כשכל מה שהוא ראה סביב, זה את הרופאים והאחיות הנכרים בבי"ח, הוא הלך ו'נסגר', וזה היה הטעם להתדרדרות הפיזית במצבו. מתוך הערפול המוחלט בו היה, הוא ראה או שמע אותי. עצם נוכחות יהודי, ועוד רב שהוא מכיר ליד מיטתו, הפיחה בו רוח חיים חדשה".

וראה זה פלא:

בשביעי של פסח באותה שנה, ניגש אדם שלא היכרתי לרב, וברכו ב"גוט יום טוב". הכרתי את הקול מאז… היהודי שלנו התאושש לחלוטין ב"ה!

באה"ר, חיים מיכאל לונדון.

***

תחשוב טוב, יהיה טוב

מספר לי יהודי חסידי מב"ב:

בראש השנה שמתי לב שחברי פלוני, לא בא למניין החצרות שלנו. התקשרתי אליו בצום גדליה לשאול מה קורה. לא ענה לי. אחה"צ חזר אלי. בקושי יכול היה לדבר אתי. אמר לי שהוא חולה קורונה. פיתחתי עמו שיחה שהתנהלה כדלהלן.

"ר' דואג (שם בדוי), אתה מכיר את הווארט 'טראכט גוט וועט זיין גוט'? (תחשוב טוב יהיה טוב?)"

– מכיר.

"אז תתחיל לחשוב טוב".

ראיתי שזה לא משפיע מספיק. עברתי לשלב הבא:

"אם לחשוב טוב מועיל, אז ק"ו שבאמירה – שהיא יותר ממחשבה – זה יעבוד. 'זאגט גוט וועט זיין גוט'. מה ענית לי מקודם, כששאלתי מה שלומך?"

– "אז איך בין מורא'דיג שוואך" (שאני מאד חלש).

"עכשיו תשנה את המשפט. תענה לי שאתה א ביסאלע שוואך (קצת חלש)".

הוא עשה כדברי. עברתי לשלב הבא:

"אם לחשוב טוב ולדבר טוב, עושה טוב, אזי לעשות טוב ק"ו בן בנו של ק"ו שיעשה טוב. 'מאכט גוט, וועט זיין גוט' (עשה טוב, יהיה טוב). אם כן, קום ר' דואג מהמיטה, לך תשטוף פנים, תאכל טוב, תשתה טוב וכו'".

ר' דואג עשה ב"ה כדברי. כעבור יום כבר הרגיש יותר טוב. ב'שמחת תורה' כבר רקד על רגליו…

כיום שניהם הולכים יחד לבתי אנשים חולים, לעודדם, לחזקם, לתמכם ולהקימם, ככל הכתוב ב'רשות לחתן בראשית'…

(א.סתיו מתוך מדורים המודיע ב' חשון תשפא)