ויִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם (בראשית מ"ז, ז')
עברו שנים אחדות מפתיחת שערי הישיבה (חכמי לובלין, של בעל 'שבט הלוי') והנה הגיעה השעה וריבוי התלמידים גרמה לצפיפות יתירה, עד שנוצר צורך להקים עבור הישיבה משכן מתאים.
היה זה מרן ה"חזון איש" זצוק"ל אשר זרז והפציר כמה פעמים ברבינו (בעל שבט הלוי), שיתן דעתו על בנית מבנה עבור הישיבה, ולמרות שרבינו התנצל כי אין הדבר בהישג ידו, מפני חוסר אמצעים, לא חדל מרן החזו"א מתביעתו. בכל הזדמנות שנפגשו היה מרן החזו"א פונה אליו באמירה: "בעיני רוחי רואה אני כבר בנין גדול שיח"ל עומד על תילו, שוקק והומה תלמידים רבים, ואתם טרם התחלתם לבנותו – היתכן?!"
ולמעשה היה זה מרן החזון איש, שקנה בפועל את הקרקע עבור הישיבה היה זה כאשר שני קבלנים, הגיעו להתייעץ עם מרן החזו"א, בנוגע לבנין מסויים, שהתכוננו להקים על שטח הגובל עם בית הישיבה. אמר להם מרן החזו"א שלא יבנו, מכיון שמגרש זה מיועד ליח"ל, ולא יוכלו להסיג את גבולה. הלכו השניים אל רבינו וסחו לו דברים כהוויתם, שהחזו"א אוסר עליהם לבנות מחמת שקרקע זאת מיועדת לישיבתו, אך דבר זה נודע להם רק עכשיו לאחר שכבר השקיעו ברכישת המגרש הרבה כסף, חמשת אלפים לירות (סכום גדול בימים ההם), ולא יוכלו לוותר על המגרש כי אם כשהסכום הזה יוחזר להם.
התנצל רבינו בפניהם, שאין לו שום אפשרות מבחינה כספית, לרכוש את חלקת המגרש, וממילא אין לו שום תכנית וסיכוי להשתמש במגרש, ומצידו הם יכולים לבנות עליו. מאחר שהקבלנים היו למודים שלא לעשות שום צעד בעסקיהם, בלא הסכמת מרן החזו"א, חזרו אליו הקבלנים עם דברי רבינו, כשהם נבוכים ואינם יודעים מה לעשות. עמד מרן החזו"א ונתן בידיהם חמישים לירות שהוציא ממגירת שולחנו, כתשלום "דמי קדימה", ואמר: "בכסף זה קניתי עכשיו מידכם את המגרש עבור הרב וואזנר, ועליו להשלים את יתר הסכום…"
ולא נתקררה דעת מרן החזו"א ובאותו מעמד הלך ובא אצל רבינו במעונו, משך בשרוולו ואמר: "אנו רוכשים כעת את המגרש… לא נזוז מכאן עד שנשלים את העיסקא בכי טוב… (פאר הדור חיי החזו"א ח"ב עמוד רמ"ו)". לא נותרה, איפוא, שום ברירה בפני רבינו כי אם לקבל עליו את הכרעת מרן החזו"א. כך עבר המגרש לרשות יח"ל, ומאוחר יותר מגרש נוסף, וכה קמה במרוצת השנים קומה אחר קומה שרשרת בנייני יח"ל, ובכללם היכל הישיבה המפואר, חדרי הפנימיה והאוכל, המתנוססים כאבני נזר בטבורה של "זכרון מאיר".
לימים רבינו המליץ על מרן החזו"א את הפסוק (תהילים ל', א') "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", דוד המלך הרי לא ראה את בנין בית המקדש בבניינו, אבל בגלל שהוא רואה את זה בעיני רוחו זה נקרא על שמו, כך גם מרן ה"חזון איש" ראה את הנולד מה שיצטרך לבנין הישיבה בגדלותה ובתפארתה, ע"כ ראויה הישיבה להקרא על שמו של מרן החזו"א זצוק"ל…
וכך נתגלגלו הדברים בקנית המגרש של הישיבה בהשתלשלות מופלאה, למרות שלא היה בידי רבינו שום אמצעים לרוכשו, לאחר קניית המגרש ועם התחלת הבניה נפל על כתפי רבינו חובות כספיים כבדים. והם אילצו את רבינו לצאת מגדרו ולנסוע כמה וכמה פעמים לחו"ל, במטרה לגייס עזרת תמכין דאורייתא
נקיות בממון
מן הראוי לציין פה את ההידורים המיוחדים והחומרות שהנהיג רבינו בכל הנוגע לניהול הכספים של הישיבה, והשימוש בהן יהיה ג"כ בכל הזהירות והחרדה כמו בכספי הקדש, וע"פ כל הכללים והסייגים בדיני ממונות המבוארים בשו"ע. ולכן לא השתמש בשד"רים הנוטלים אחוז גבוה לעצמם, כנהוג בכמה מוסדות, אלא רק באופן שכל הכסף המובא בית ד' יהיה קודש לכלכלת הישיבה והקמת בנייניה. כמו כן הקפיד רבינו על הלנת שכר לעובדים ולספקים או לבנאים וכדו', חוק ולא יעבור.
וכן החמיר מלקחת הלוואות בבנקים על סמך היתר עיסקא, כאשר הנפש היפה סולדת מכך. רבינו היה סבור כי למרות כל מיני היתרים בדברים אלו מכל מקום לא באלה חלק יעקב, ואין זה ראוי לישיבה להשתמש בהיתרים אלו, מכיון שמזיקים אם לרוחניות הישיבה. מרגלא בפומיה של רבינו מ"ש בספה"ק "אגרא דפרקא" (אות קכ"ו) משמו של הררמ"מ מרימנוב זי"ע, שאם ממונו של האב אינו צרוף מסיגים, לא יכול בנו להצליח בלימודיו. וכן היה רגיל להוסיף את דברי הגר"א מוילנא זי"ע שאם יש בבנין אפי' מסמר קטן אחד גזול א"א להצליח בלימוד בין כתליו.
ואמנם כן, עלתה בידו לשמור על עקרונות מקודשים אלו לכל אורך שנות קיום הישיבה, ולמרות כל הקשיים ראו בישיבה סיעתא דשמיא גלויה באופנים מעוררי התפעלות, כמ"ש חז"ל (מכות י', ב') בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. בצדק ניתן לסכם ולומר שכל החזקת הישיבה ומימון הקמת בנייניה, שהסתכמו בסכומים אדירים, התרחשו ומתרחשים באופן פלאי שלא כדרך הטבע.
(מתוך ולא שבט הלוי בלבד)