בקיץ אחד הוזמן מרן זצ"ל למחנה בני תורה כדי לדרוש לפני הבחורים, תוך כדי הנסיעה בכביש החוף קיבלו הודעה שעל התכנית להתעכב מעט כי הבחורים עדיין אינם מוכנים, ויש להמתין זמן מה. ההודעה נתקבלה כאשר הרב ומלויו היו באזור הקרוב לחוף הים, והתעורר רעיון שזה הזדמנות להמתין תוך כדי ישיבה על שפת הים, ושאיפת האויר הצח ודאי תועיל מאד לבריאותו של רבנו שכמעט ואינו יוצא מפתח ביתו. וממחשבה למעשה עצרו בסמוך לים וסייעו לרב ללכת לכיוון הים, כאשר הגיעו לשפת הים בירך רבנו בכוונה גדולה ברכת עושה מעשה בראשית, התבונן ואמר: חושבים אתם שצונאמי יכול לקרות רק במקומות רחוקים? לא ולא! גם כאן מסוגל להיות צונמאי בכל רגע, אך הקב"ה הוא קבע לים גבול ואמר לו שלא יציף את העולם והוא עושה דבר ה'… פלא פלאות. במשך שבע דקות המשיך ודבר על פלאי הבריאה הללו, ועל השגחת ה' בעולם. מיד לאחר מכן הסתובב רבנו והחל לחזור לכיוון המכונית, בני לויתו פנו אליו ואמרו: יש עוד זמן רב עד הדרשה, הבאנו כסא ואפשר לנוח קצת. אך רבנו השיב כבר יצאנו חובת ה"דאצ'ה". זה כבר מתחיל להיות יותר מדי עולם הזה… נחזור לאוטו. לא הועילו כל השכנועים והרב הנחוש בדעתו המשיך להמתין בתוך הרכב.
(ומתוק האור על מגילת אסתר עמ' 790)
באחד השנים לפני כשלושים שנה הציע אחד ממקורביו של מרן להכין בעבורו דירה בצפון לימי בין הזמנים, כדי שינוח קמעה מעול הציבור, ועול הנהגת הישיבה והכולל. הוא נכנס והציע זאת למרן אך הוא השיב: "לא, תודה! הגן עדן שלי בבין הזמנים הוא, שאני הולך לכולל פוניבז' ומנותק מכולם שעות ע"ג שעות מבלי שאף אחד מפריע" (היה זה באותם השנים שהיה עולה ללמוד שם – בחדר הכולל פוניבז' למעלה סמוך לעזרת נשים). אולם כשבניו היו נערים צעירים, נסע עמהם (אב תשכ"א) לשבוע לחדרים שמעל קבר הרשב"י במירון, ולימים אמר רבנו שהעיז לישון שם רק אחרי ששמע מהמבינים שגופו הטהור של רשב"י קבור עמוק מאוד משם, דבלא"ה לא היה מעיז להיות שם מחמת הקדושה העצומה שיש שם.
יומא דהילולא כ"ק האדמו"ר מהר"א מבעלזא זצ"ל נלב"ע כ"א אב תשי"ז
כשעלה רבנו לארץ ישראל, ביקש ממנו הרבני הנגיד רבי לייביש רובינפעלד זצ"ל, שהיה ראש הקהל בלוגאנו והיה השושבין בחתונת רבנו ודאג לו הרבה מאוד בהיותו בשוויץ, שיעביר 100 דולר, סכום עתק בימים ההם פדיון לכ"ק אדמו"ר מבעלז. ולשם כך ולעוד עניינים עלה רבנו לירושלים, והלך להגרי"ז זצ"ל, ואמר הגרי"ז לבנו הגרי"ד שיעזור לרבנו בכל שליחותיו, ואכן הלך גם להאדמו"ר מבעלז. והגיעו לבית האדמו"ר באישון לילה בשעה 12.00 ולא רצו ליתן להם ליכנס, ואחר שאמר הגרי"ד את שמו נתנו להם ליכנס. וכשנכנסו היתה ידו של האדמו"ר עטופה במגבת, שנתן לאלו שבאו מקודם ידו לשלום כשידו מעוטפת במגבת. וכשראה אותם הוריד את המגבת ולחץ את ידם ללא מגבת. והעיד רבנו שכשנתן את הכסף להאדמו"ר זצ"ל בידו, ניכר היה באדמו"ר זצ"ל שלא הכיר צורת מטבע ]ומזכיר רבנו מעשה זה הרבה פעמים לגודל קדושתו של האדמו"ר זצוק"ל].
עוד העיד מרן זצ"ל שפ"א נסע מכפר סבא לבית האדמו"ר בתל אביב, והגיע מאוחר בלילה במוצ"ש ועדיין אחז האדמו"ר בסעודה שלישית, וראהו באותו הזדמנות בולע את מזונו מבלי ללעוס, כדי שלא ליהנות מהאוכל.
יהודי ירא שמים
שח הגאון ר' י.ר. שליט"א, שסיפר לו עד ראיה הרב אהרן זיס זצ"ל מרמת גן, שבאחת השנים נסעה נו"ב של רבנו זצ"ל, הרבנית ע"ה, עם קרובת משפחתה אל האדמו"ר מבעלז זצ"ל, לבקש ברכה עבורה, ורבנו כתב עבורם את הקויטל. וכשהגיעו לבית האדמו"ר היה תור ארוך, והאדמו"ר לא חש בטוב, וביקש שיכניסו את כל הקויטלאך לקופסא אחת גדולה ויברך את כולם יחד. וכך עשו, והכניסו את כל הקויטלאך, וכשהוציא האדמו"ר זצ"ל את הקויטל שכתב רבנו, התבונן בזה, ואמר האדמו"ר: את הקויטל הזה כתב יהודי ירא שמים. ]כשהרבנית ע"ה סיפרה את עיקרי המעשה אמרה, שהמשב"ק אמר לה שהאדמו"ר לא קורא קויטלאך של אחרים רק שהוא – המשב"ק כותב, אולם היא התעקשה שרוצה להכניס דוקא את הקויטל שרבנו כתב] וכשנפטר כ"ק האדמו"ר זצ"ל, לקח רבנו את בניו שליט"א ונסע עמם לירושלים להלויה.
(כאיל תערוג תשע"ד)
