וכך רבי חנוך העניך הפך למזכה הרבים גדול. הוא יסד את השיעור המרכזי ל'בעלי בתים' בשכונה, ובו העמיד את הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל. הוא לא נתן לאיש מ'בעלי הבתים' בשכונה להתחמק מהשיעור, לא משנה באיזו שעה מסיים הוא את עבודתו, בדיוק כמו שדרש בעל ה'חפץ חיים' בספריו…

"לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (דברים כ"ו, י"ח)

ח. בן אברהם

שכונת 'שערי חסד' בירושלים עיר הקודש, בעבר הלא כל כך רחוק, מלאה הייתה בגאונים וצדיקים שפיארו את השכונה. גם 'בעלי הבתים' שבשכונה נכרו מאד ביראת שמים שבקרבם.  ילידי השכונה עדיין מתרפקים בזיכרונותיהם על העבר שאיננו, הם מספרים בגעגועים על דמויות ההוד שפיארו את השכונה הירושלמית הוותיקה, על אנשים שמחים שדרו בה ועל יחסי השכנות המופלאים, ברמה כזו שאינה בנמצא כיום. כולם חשו כמשפחה אחת, למרות שהציבור היה מורכב ממגוון משפחות.

בכתבה זו נספר אודות אהבת-התורה של שתיים מהדמויות הבולטות שבשכונה:

רבי בצלאל גולדשטיין זצ"ל, אשר שימש כחלבן בשכונה, ורבי חנוך העניך טובולסקי זצ"ל, אשר שימש בקודש בבית הכנסת הגדול שבשכונה – ביהכ"נ הגר"א.

החלבן של שכונת שערי חסד, לא היה חלבן במהותו. הוא לא התאים לעבודתו כלל וכלל. מדובר היה בגאון עצום ועילוי גדול – עילוי מלידה. הסיבה שבכל זאת נטל על שכמו עבודה זו, משום שהיה עני מרוד, גם במושגי העניות של ירושלים של לפני שבעים שנה ומעלה.  והוא רצה שיהיה לו ולבני משפחתו לחם לאכול ובגד ללבוש וגם… חלב לשתות… ומעבר לכך יוכל  לעסוק בתורה כאוות נפשו. וזאת  עלינו לדעת, שבתקופה זו כמעט ולא היו בנמצא כוללים לאברכים, ולא הייתה לו אפשרות ללמוד ולקבל מלגה לקיום משפחתו.

ואכן ה'חלבן' היה שקוע כל כולו בתורה הקדושה – גם בשעת עבודתו, כאילו הוא נמצא עכשיו בהיכל הישיבה הקדושה, במחיצת רבו, מרן הגאון ר' שמעון שקופ זצ"ל. כך עסק בתורה יומם וליל. כשהיה הולך בסמטאות 'שערי חסד' – בין בהליכתו לבית המדרש ובין בהליכתו לחלוקת החלב, היה נדמה לבריות כי הוא מהלך ברחובות הערים סורא, נהרדעא  ופומבדיתא שבתלמוד, ברחובות בבל בה הלכו רב ושמואל, רב פפא ורבי זירא, כמו דורך הוא עכשיו במקומות בהם דרכו אביי ורבא, ועוסק במשנתם באהבה רבה. לא פלא שכשהפגישו אותו פעם עם מרן הגאון ר' אהרון קוטלר זצ"ל, באחד מביקוריו בירושלים עיה"ק, הוא הזדעזע שגאון זה משמש כ… חלבן…

●●●

 כאמור בשכונה זו התגורר אף הצדיק רבי חנוך העניך טובולסקי זצ"ל, או ככינויו בשכונה      'ר' העניך', והיו שכינוהו 'ר' העניך סקידלער', על שם העיירה בליטא ממנה הגיע טרם עלייתו לארץ ישראל – העיירה 'סקידל' אשר בפלך גרודנא.

הכל החזיקוהו והכתירוהו כ'תלמיד מרן החפץ חיים' זצוק"ל וכנציגו בשכונה, משום שהוא הפיץ בשכונה את תורתו ודרכיו של מורו ורבו, הסבא קדישא ה'חפץ חיים',  לא לפני שהוא תבע מעצמו ללכת בדרכיו הקדושות. רבי חנוך העניך זכה לשמש את ה'חפץ חיים' בראדין וללמוד ממנו אורחות חיים, וכן לעסוק רבות בספריו הקדושים, תוך שהוא מיישם את הדברים הלכה למעשה. תושבי השכונה אהבו להקשיב לסיפוריו אודות ה'חפץ חיים', ולאמרותיו שהיו יוצאות מפיו בחרדת קודש – כפשוטו.

כמו אצל רבים מתושבי השכונה, ניכר היה בו ניצול הזמן. מאחר והיו לו תפקידים רבים בבית כנסת 'הגר"א' שבשכונה, ועוד מעשי חסד וזיכוי הרבים שעסק בהם, לצד שאיפתו  ללמוד תורה בהתמדה, התגלה בו פן ייחודי של זריזות מופלאה למצוות. כל דבר שעשה – עשאו בשמחה ובצעו  בזריזות. תמיד ראוהו נחפז לדבר מצוה. מעולם לא היה לו פנאי לשיחה של מה בכך, אפילו לזמן קצר ביותר, וכאמור, בראש סולם העדיפויות – מצוות תלמוד תורה, שהייתה משוש חייו. ילידי השכונה זוכרים אותו, כשהוא לומד רבות בחברותא עם אחד מגאוני השכונה, הגאון הצדיק רבי חיים טודרוס הרשלר זצ"ל.

מלכתחילה היה מעדיף לעסוק כל היום בתורה, אלא שחזקה עליו מצוות רבו, מרן בעל ה'חפץ חיים', שכיום בדורות האחרונים בהם ירידת הדורות גדולה, אסור לאדם להסתגר בביתו ובפינתו, ולעסוק רק בלימוד התורה לעצמו, אלא אם יש בכוחו להפיץ את התורה לכל שכבות העם, ולפעול לקיום מצוותיה, אזי 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'.

וכך רבי חנוך העניך, שהיה מודע לכוחותיו הכבירים, הפך למזכה הרבים גדול. הוא ייסד את השיעור המרכזי ל'בעלי בתים' בשכונה בשעות הערב, ובו העמיד את הגאון הצדיק המפורסם, פה מפיק מרגליות, רבי שלום שבדרון זצ"ל. הוא לא נתן לאיש מ'בעלי הבתים' בשכונה להתחמק מהשיעור. לא משנה באיזו שעה מסיים הוא את עבודתו, בדיוק כמו שדרש בעל ה'חפץ חיים' בספריו ומכתביו הרבים, שהביא כי היות ולימוד התורה הוא יסוד היהדות, לא יתכן שיהודי לא יקבע עתים לתורה מדי יום. ומי שכבר טעם, ולו במקצת, את טעמם המתוק של שיעוריו המרתקים של ר' שלום, הפך למשתתף קבוע בבחינת 'הציץ ונפגע'. הוא גם העמיד את רבי שלום זצ"ל, למסור שיחות ודרשות מוסר בלילות שבת, בבית כנסת 'הגר"א' שבשכונה (במשך הזמן הועתק זמן שיחה זו לזמן שאחרי סעודה שלישית). כדי לזכות את הרבים הלך מאחד לשני, לשכנע לבוא לשמוע את המגיד החדש.

וכך זכה לגרום ל'בעלי בתים' של השכונה לקבוע עיתים לתורה ולרומם רבים רבים מבני השכונה לאהבת תורה, יראת שמים ותיקון המידות, על ידי שמיעת שיחותיו ודרשותיו של רבי שלום, ובעצם בכך הוא גם הוציא את רבי שלום שבדרון מרשות היחיד לרשות הרבים, כשלאט לאט הפך למגיד מפורסם, ששמו ושמעו הלך בכל העולם היהודי. רבי חנוך העניך גם ייסד מאות שיעורי תורה בספר 'שמירת הלשון' לבעל ה'חפץ חיים' ברחבי ארץ ישראל, לא לפני שהוא עצמו שימש דוגמא לכל רואיו ומכריו, בזהירותו המופלגת מלשון הרע, על ידי גדרים וסייגים שעשה לעצמו.

וכאמור, משסיים את פעולותיו הכבירות, היה נחפז מיד למשוש חייו, הלא הוא לימוד תורתנו הקדושה.

●●●

ולהלן הסיפור המשותף לשניהם:

את הסיפור שמענו מהרב אברהם בביוף שיחי', שהוריו ע"ה התגוררו בסמטת רחוב 'הגאונים' שבשכונת 'שערי חסד', על יד ביתו של רבי חנוך העניך.

וכך הוא מספר: "הדבר היה בימים  שרבי חנוך העניך היה  זקן וחלש. פעם אחת בשעת בוקר מאוחרת, אני רואה את רבי בצלאל החלבן, מגיע עם עגלת העץ הקטנה שלו הטעונה בכדי חלב, אל חצר ביתו של רבי חנוך העניך.

"וזאת לדעת, כי בתקופה זו לא מכרו חלב במכולת השכונתית, לא היו עדיין מקררים. החלבן של כל שכונה שהיה משיג את החלב עם שחר, מקבלו לתוך דליים ומטעינם על גבי עגלתו, וכך היה צועד אל בתי השכונה. הוא היה נוקש בדלתות הבתים, ובני הבית היו יוצאים לפתח הבית עם בקבוק או קערה, לתוכם היה מוזג החלבן את החלב מכדו.

"וכך רואה אני באותה שעת בוקר מאוחרת, את רבי בצלאל נוקש על דלת משפחת טובולסקי, וכשזו נפתחת, נראה רבי חנוך העניך ובידו קערה. ר' חנוך העניך, שהיה רגיל להשכים קום ולהתפלל עם הנץ החמה והמתין זמן רב לחלב, שאלו בתרעומת קלה מדוע התעכב עד כה, והוסיף: "ביז איצטער איך האב  נאך ניט גיטרונקען א גלאז קאווע" (עד עכשיו לא הספקתי לשתות כוס קפה). "איך שפירזאך נישט גוט" (אני לא מרגיש טוב). החלבן התנצל בפניו, תוך כדי ששם ידו על מצחו (תנועה המבטאת לימוד ומחשבה עמוקה) ואומר לו: "איך האב א שוורע קשיא" (הייתה לי קושיה מאד קשה). הוא סיפר לו שהייתה לו קושיה בגמרא שהטרידה אותו מאד, עד שמרוב תשוקת הלימוד – שכח לסיים את חלוקת החלב… הוא היה מנותק מהעולם לגמרי בשעה זו…

"למותר לציין כי נימוק שכזה הפיס את דעתו של ר' חנוך העניך, ובהיותו אחרון בחלוקה (וידע שאינו מעכב איש) ביקש  לשמוע את הקושיה. החלבן שמח להרצותה בפניו, ויחדיו החלו ללבן את הסוגיה. רבי חנוך העניך מעיר ושואל, רבי בצלאל ה'חלבן' עונה, רבי חנוך העניך מגיב על הדברים וכו'… וכך נשאו ונתנו בסוגיה במשך זמן רב.

"שניהם שכחו מהחלב: רבי בצלאל החלבן שכח שהוא הגיע לכאן במטרה למכור את החלב, ואילו רבי חנוך העניך שכח שהוא צריך לקבל את החלב, ובעיקר שכח את חולשתו הרבה, ואשר טרם בא כוס קפה לפיו מאז שעת יקיצתו המוקדמת…

"עוד הבחנתי, כי במשך הזמן הארוך שהם דנו בסוגיה, המשיך החלבן לאחוז בידו את כד החלב ואילו רבי חנוך העניך החזיק בידיו את הסיר… שניהם שכחו עולם ומלואו, ושקעו בעולם אחר לגמרי, עולם מופלא – עולמה של סוגיה בש"ס"…

מסתבר, שבינתיים עד שקיבל את החלב, כנראה שתה רבי חנוך העניך את חלב הסוגיה….

מסיים הרב אברהם בביוף: "היה זה ספר מוסר חי לראות אהבת תורה מהי!".

וכבר ידועים דברי ה'אור החיים' הק': "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה… כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".