"וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת" (שמות כ', ט')
הזכרנו בעבר, שכל אדם שיש לו משפחה, בשעה שהוא עוסק בצרכי המשפחה הרי הוא עוסק במצוה, מצוה של חסד עם אהבת הבריות, שהוא דואג לבני המשפחה וטורח בשבילם, לפרנס אותם ולמלא כל צרכיהם, וזוכה בזה לזכויות מרובות של חסד. ויש יותר מזה: כל אדם בביתו זוכה גם להרבות זכויות רוחניות, שהוא זוכה בעצמו וגם מזכה אחרים. האבא והאמא מחנכים את הילדים בבית, ומזכים אותם בזכויות של רוחניות.
לדוגמא, כשנולד ילד ומתחיל לדבר, מיד מלמדים אותו לומר "תורה ציוה לנו משה", ופסוק ראשון של קריאת שמע (כדאיתא בסוכה דף מ"ב), וכן מלמדים אותם לומר "מודה אני" ושאר דברי קדושה, אף על פי שהוא ילד קטן מאד שרק התחיל לדבר, ועדיין אינו מבין פירוש המילים, רק יודע לבטא אותם בפיו, כבר מלמדים אותו, שידע לומר בבוקר "מודה אני", וילך לישון עם פסוקי "שמע ישראל".
ומעשה שהיה בחוץ לארץ אחרי השואה: כידוע היו הרבה ילדים יהודים, שהוריהם ידעו שהם עתידים להילקח להשמדה, וביקשו להציל אותם. מסרו אותם לגויים שיגדלו אותם, וכשהסתיימה המלחמה היו מקומות שהחזיקו ילדים יהודים וגויים ביחד, ולא ידעו להכיר מיהו יהודי ומיהו גוי. הרב מפוניבז' זצ"ל שנתעסק בהצלת הילדים, נכנס לאחד המקומות האלו, ואמר בפני הילדים את הפסוק: "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד". מיד ניגשו אליו כמה ילדים שנזכרו במילים אלו ששמעו בילדותם, ועל ידי זה יכלו להציל אותם.
כל ילד יהודי שמתחיל לדבר, מיד מלמדים אותו לומר "שמע ישראל", אף על פי שאינו מבין את פירוש המילים. כך גם בחוץ לארץ, שהיו מדברים באידיש ולא הבינו לשון הקודש, אף על פי כן חינכו את הילדים לומר "שמע ישראל" ושאר דברי קדושה. נמצא שכל ילד שמתחיל לדבר, ההורים כבר מזכים אותו בתורה וברוחניות, שהם מחנכים אותו לומר "מודה אני" ו"שמע ישראל", שעל ידי זה גם כשיגדל ידע שיש לו אמונה, כפי שהשרישו בו מילדותו. וזה שייך גם בגיל קטן מאד, כשעדיין אינו בעל הבנה, כבר ההורים זוכים ומזכים אותו!
חינוך לאמונה ויראת שמים
כשילד מתחיל לגדול יותר, הוא גם שומע את השפה איך שמדברים בבית, שעל כל דבר אומרים 'אם ירצה השם' ו'בעזרת השם'. כך מדברים וכך צריך להיות, שלא לומר 'אני אעשה' ו'אני אלך' וכו', אלא הכל 'אם ירצה השם' ו'בעזרת השם'. בזה משפיעים על הילד כבר בגיל קטן מאוד חינוך של אמונה, שהכל בהשגחה ברצון השם.
וזכורני עוד מימי ילדותי, כשהייתי ילד קטן מאוד, אמי ע"ה הייתה מספרת לנו על עקידת יצחק אבינו, היה שיר באידיש שמתאר את העקידה, והייתה שרה לנו את המילים עם מנגינה, על העקידה של יצחק ועד מסירות הנפש, וכן על הצלת אברהם אבינו מכבשן האש, ועל הניסיונות של אברהם אבינו. דיברו על זה כבר לפני החיידר, לפני שהתחילו ללמוד חומש, הכל היה מלא אמונה…
דיברו גם על הגיהינום, שיש שכר ועונש, דיברו על זה גם עם הילדים הקטנים, כשילד התחיל להבין משהו, מיד כבר ידע שיש גן עדן ויש גיהינום, יש מצוות ויש עבירות, על מצוה יש גן עדן ועל עבירה יש גיהינום, ואפילו היו ממחישים את הגיהינום, וזה לא גרם לעצבות ולהחזיק עצמו כרשע, מפני שלימדו והמחישו גם את גודל שכר התורה והמצוות, שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, ולכן ידיעת העונשים רק הוסיפה יראת שמים ולא גרמה לעצבות.
בסעודת שבת, אמי ע"ה הייתה אומרת את לשון הגמרא: "אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם שנאמר וקראת לשבת עונג" (פזחים סח, ב'), וכן את לשון הגמרא: "אמר רבי אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה" (שבת קיז, ב). זהו הדבר הראשון שהיו שומעים בשולחן שבת, דברי תורה! כך היה החינוך.
נמצא שכל אחד ואחד הרי הוא 'מזכה הרבים' בביתו, באמצעות החינוך שהוא נותן בבית.
להשריש בילדים אמונה
וכך גם גננת בגן ילדים, מלבד החסד שהיא עושה בזה, ששומרת ומשגיחה על הילדים, וזה חסד עם ההורים, וגם חסד עם הילדים שיהיו שמורים, בנוסף לזה הרי גם אומרים עם הילדים בגן "מודה אני" ופסוקי "שמע ישראל" וברכת המזון, ומדברים איתם על ענייני האמונה. וזה זיכוי הרבים באמונה.
ובאמת זה דבר טוב שידברו עם הילדים בגן על אמונה, ועל בריאת העולם, שיש בורא עולם, והעולם נברא בששה ימים, השמש נבראה והירח נברא, וכל ענייני האמונה. להשריש בילדים אמונה! וכך באמת עושים בגני הילדים של החרדים לדבר השם, שמחנכים את הילדים לאמונה, ומכניסים בהם הרבה אמונה, וזהו זיכוי הרבים שעושים בגן ילדים, וגם זיכוי הרבים שכל אחד עושה בביתו. קל וחומר מי שהוא מלמד בחיידר, שמלמד את הילדים דברי תורה ממש, ומחנך אותם לתורה ולאמונה, וכן מחנכת ומורה ב'בית יעקב', ודאי שיש בזה זיכוי הרבים גדול מאד!
וכך גם הסבא והסבתא מזכים את הנכדים, כשהם מדברים איתם דברי אמונה, ומספרים להם על קבלת התורה ועל מעמד הר סיני. גם ילדים קטנים צריכים לדעת ולשמוע מזה, ובבית ידברו על זה, שהיה מעמד הר סיני, וקיבלנו עשרת הדיברות, "אנכי" ו"לא יהיה לך" – מפי הגבורה שמענום! גם לדבר איתם שראש השנה הוא יום דין, לא סתם יום טוב שאומרים 'גוט יום טוב', אלא הוא יום דין, שיש בו כתיבה וחתימה, ויום כיפור הוא יום כפרת עוונות, כל אלו הם דברים שאפשר וראוי לדבר עם הילדים בבית, ועל ידי זה משרישים בהם אמונה!
מעלת וקדושת השבת
ובשבת גם כן, יש לדבר עם הילדים על מעלת וקדושת השבת, לא שיחשבו שזה יום שסובלים בו, שאסור זה ואסור זה… להיפך, שבת הוא יום של שמחה, שעושים קידוש, ושרים זמירות, ואוכלים סעודות שבת, עם עונג שבת, ויש גם תפילות שבת, ועוסקים בתורה עם שמחה! עד כדי כך שגם הפנים משתנות בשבת, כמו שהביאו התוס' בכתובות (דף ז, ב) בשם מדרש, כי בשבת "פנים חדשות באו לכאן".
וכך המציאות, שיש אנשים שפניהם משתנות בשבת, ויש להם פנים אחרות מכל השבוע. כבר סיפרתי שאאמו"ר זצ"ל, הראה לי פעם בבית הכנסת על אדם אחד שהיו לו בשבת פנים אחרות, פנים של שבת, ולעומת זה יש אנשים אחרים שנראים כמו בימי החול, ולא ניכר עליהם שום הבדל. והאדם הזה שהראה עליו אאמו"ר שיש לו פנים אחרות, היה יהודי פשוט, שהיה בא לבית הכנסת בערב שבת בשעה מוקדמת, והיה קורא שניים מקרא ואחד תרגום בטעם ובמתיקות גדולה. אמנם הוא לא היה תלמיד חכם גדול, אבל היה בעל אמונה ואוהב תורה, אוהב תלמידי חכמים ובני תורה.
ובפעם אחרת הייתה עובדא איתו, שפרצה שריפה בבית הכנסת ברוסיה, והוא חרף נפשו ונכנס כמעט לתוך האש להציל את ספר התורה, ואאמו"ר זצ"ל שאל אותו שהרי זה פיקוח נפש, האש מתפשטת, ואינו מחויב לסכן את נפשו על כך! השיב ואמר: "הרי זהו ספר תורה, וכיצד אפשר לעמוד מנגד?!", כמו שאם בנו היה נמצא בתוך השריפה, היה נכנס מיד להצילו בלי שום חשבונות, ככה לא היה מסוגל לעמוד מנגד, בזמן שספר תורה עלול להישרף…
התפילה והברכה – לגדלם לתורה
ונחזור לענין שהתחלנו בו: יש הרבה זכויות ועניינים של אמונה שמצויים בכל בית ובכל מקום, למשל בכל בית יהודי יש קופה של צדקה, ומפעם לפעם מפרישים מטבע ונותנים בקופה, וגם נשים נותנות צדקה לפני הדלקת נרות שבת, ובהדלקת הנרות מתפללות ובוכות על הצלחת הילדים בתורה, ומבקשות בדמעות "שיהיו בנינו מאירים את העולם בתורה", וזוהי זכות ומדרגה של אמונה, שמתפללים ומבקשים על תורה! וכן כשנולד ילד, אומרים "מי שברך" ליולדת: "שיזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים", וזו גם כן מדרגה של אמונה, שהברכה הראשונה בלידת הילד היא שיגדל לתורה, ויהיה בן תורה!
ובאמונה זוכים הרבה מאד! זכורני מימי ילדותי ברוסיה, שהיה קשה מאד לצאת מרוסיה (מסך הברזל), והיו צריכים כמה ניסים עד שקיבלו היתר יציאה, ודודי הרב בנימין מובשוביץ זצ"ל היה מתפלל הרבה תפילות ותחנונים, שיזכה לצאת מרוסיה ולעלות לארץ הקודש, ובאמת זכה על ידי תפילותיו שלא כדרך הטבע, שקיבל היתר יציאה, וגם קיבל את האמצעים לזה, ועלה לארץ הקודש.
אין לשער כוח התפילה. אם אדם מבקש ומאמין בכח התפילה שהיא יכולה לעזור, כמו שכתב המהרש"א בקידושים (דף כ"ט) שתפילה אינה נס. אם אדם נמצא בסכנה ועל ידי התפילה ניצול מן הסכנה, זה לא נס, אלא דבר טבעי שהתפילה יש בכוחה להציל! וכך גם תפילה על תורה, בלי תפילה לא שייכת הצלחה בתורה, והתפילה נותנת זכויות להצלחה בתורה שאין לשער!
ובאמת יש הרבה מקומות בתפילה שמבקשים על תורה, וכפי שהזכיר החזו"א באיגרת (ח"ג קנ"א) "ישים אדם פניו תמיד ליוצרו, שיחוננו ויבינהו בתבונת התורה, וכמו שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונה עשרה ברכה על הדעה, ובתפילת 'אהבה רבה', ובקדושה דסדרא ובברכת 'אלוקי נצור' אחרי התפילה, ובברכת 'בריך שמיה' ובעוד מקומות". גם בברכות התורה מבקשים "והערב נא", ובשמונה עשרה מבקשים גם "השיבנו… לתורתך", וכן ביהי רצון שאחרי התפילה "ותן חלקנו בתורתך", כל כך הרבה בקשות מבקשים על תורה!
ומבקשים בלשון תחנונים, כפי שמזכרים ב"אהבה רבה" – "אבינו האב הרחמן" וכו', ושמעתי מבעלי מוסר שרואים מכאן בכמה לשונות של תחנונים יש לבקש על תורה: "אבינו, אב הרחמן, המרחם, רחם עלינו!", כי בלי תורה האדם מסכן, וצריך רחמים גדולים!
הדמעות של האמא והסבתא
ומרן החזון איש זצ"ל סיפר עובדא, באחד שהיה בעל כישרון חלש מאד, עד כדי כך שלא הצליח להבין פירוש דברי רש"י "כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה כגון מצרים מצרימה", ואף על פי כן לבסוף גדל והצליח בתורה ונעשה תלמיד חכם גדול, ואמר מרן זצ"ל כי יתכן שזכה לזה בזכות הדמעות של האמא או של הסבתא, שהתפללו ובכו בהדלקת הנרות על הצלחת הילדים בתורה, והזכות הזו עמדה לו לגדול ולהצליח בתורה!
זהו כח התפילה, שזוכים בה להצלחה שאין לשער, יהי רצון שנזכה כולנו להצלחה בתורה ובכל המעלות, ונזכה להתפלל כראוי.
(מתוך דרכי החיזוק – 290)