"וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ" (בראשית כ"ז, כ"ז)
מבין הבתרים ב'פניני רבינו יחזקאל', ומתוך אמריו של רבי משה מרדכי שולזינגר בדרשות ובשיעורים, תפסו מקום לפעמים סיפורי הוד מן ההיסטוריה הרחוקה של מרן הרב יחזקאל אברמסקי, זצוק"ל משנותיו הצעירות בארץ – מכורתו רוסיה, או מתקופות הרבנות בלונדון. חן מיוחד נסוך על אותם מעשים קמאיים, שהיה מרן הרב אברמסקי מספר באוזני רבינו בהזדמנויות שונות, ורבינו – שם אוזנו כאפרכסת, נוצר את הסיפורים בזכרונו ובלבבו, ו… מוסרם הלאה לדור אחרון – – –
כזה הוא ה'מעשה' המרגש הבא, שמופיע ב'פניני רבינו יחזקאל', ולמען האמת אין בו אלא תיאור מחמם-לב של עלם צעיר השקוע בשרעפי-קודש בליל שבת קפוא אחד, לפני יותר ממאה שנים, בעיירה רוסית קטנה ונידחת:
פעם אחת סיפר לי רבינו יחזקאל זצוק"ל, שבהיותו בחור צעיר כבן י"ג-י"ד, ותבער בו שלהבת חשקת שקידת התורה, ופעם בליל שבת קדש אחרי הסעודה, ישב בבית הוריו בעיירה מוסט ברוסיה ולמד בשקידה עצומה ובחשק נפלא במסכת שבת דף אחרי דף, שעות ארוכות, ואמו ע"ה שכבה במיטה, ופתאום באמצע לימודו קם ממקומו והחל מסתובב בחדר אנה ואנה שקוע בשרעפים עמוקים, והרגישה בזה אמו ע"ה, וקראה ממיטתה: "אלטערק'ה! [זה היה שמו השני של רבינו יחזקאל], על מה חושב אתה כעת?!"
והשיב: "אמא, אני לומד עכשיו במסכת שבת, בתחילת הפרק השני 'במה מדליקין', שאמרו שם במשנה שאין מדליקין בשמן קיק, והגמרא שואלת מאי שמן קיק, ועל זה אמר שמואל ששאל 'לכל יורדי הים' מאי שמן קיק, והשיבו לו… ואני מתפעל ומתרגש ולומד מוסר והתעוררות לעצמי: הנה האמורא הקדוש שמואל, שהגמרא אומרת עליו שהיה גם רופא, והיה גם בקי גדול בחכמת הכוכבים והמזלות [אסטרולוגיה בלע"ז], ומכל מקום כשנפגש עם 'כל יורדי הים' – לא שאל ולא התעניין אצלם מאומה, לא מענייני רפואה, ולא מענייני תכונה, אלא רק דבר אחד בלבד היה כל משאת נפשו: להבין פשט בדברי המשנה הקדושה! מאי 'שמן קיק'!… ללמדנו שאין לנו שום ענין בכל הנעשה בעולם, אלא אך ורק דבר אחד בלבד אליו נשואות עינינו: להבין ולהשכיל בתורתנו הקדושה!"…
אלו הן המחשבות הקדושות אשר פיעמו בלבו הטהור של הבחור הקדוש הזה, אשר רק בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה!… בינו נא זאת!…
הנשיקה מהחפץ חיים
בתוך דבריו על הגאון רבי ברוך רוזנברג זצ"ל, סיפר רבי משה מרדכי על התרפקותו של מרן הרב אברמסקי על הנשיקה שקיבל על ידו מפיו הטהור של הסבא קדישא ה"חפץ חיים" זיע"א.
כפי שהקדים, שמע זאת מפי הרב אברמסקי בעת שהיה הרב'ה יושב לבדו בחדרו והוגה בתורה, ולפתע היה נראה כמהורהר, שתי ידיו מונחות על מסעד הכסא, והוא ממלמל לעצמו: 'דא האט ער געגעבן די קוש…' (='כאן הוא נתן את הנשיקה…') רבי משה מרדכי לא התאפק מלשאול: "מי נתן?…"
– והרב השיב: "אם אתה שומע, אז אספר לך… בהיותי בחור צעיר נסעתי פעם ברכבת ברוסיה, נסיעה לילית ארוכה. היתה זו שעה שאחרי חצות ליל, ישבתי במקומי, ולפתע שומעות אוזניי איזו נעימה ערבה, משתפכת מאחד התאים שבאותו קרון שלי… היטיתי אוזן, ואני שומע קול יהודי האומר 'נשמת כל חי' בכזו מין ערבות… הלכתי מרחק כמה תאים, ואז אמרו לי שכאן החפץ חיים יושב. נכנסתי לתאו של החפץ חיים, והחפץ חיים בירך אותי… מה שהוא בירך אותי במדויק, איני בא להגיד לכם עכשיו. אבל דבר אחד תדעו בבירור: כל מה שהוא בירך – התקיים!… הכל התקיים!… ופה על היד הזו, הוא נתן לי נשיקה!…".
ובפניני רבינו יחזקאל (עמ' צ"ה) מספר רבי משה מרדכי: "ופעם אחת כשנתן רבינו זצוק"ל נשיקה לחתן אחד, אמר לו בהתרגשות: 'תזכור כל ימי חייך, שזכית לקבל נשיקה ממי שקיבל נשיקה מהחפץ חיים'…".
בנותן טעם להוסיף מה שהקדים וסיפר רבי משה מרדכי פעם בדרשה בחיפה, אודות איזכור שנשמע מפי הרב אברמסקי, על הביקור ההוא אצל הסבא מנובהרדוק: "לפני שנאמר את מה שרבי יוז'ל לימד אותו, נספר במאמר המוסגר עוד סיפור שאירע בשכונת בית וגן בירושלים בסוף ימיו של הרב, כשהוא כבר היה קרוב לשנת התשעים… היה בחור אחד מישיבת מיר שהתחתן, וערכו לו מסיבת שבע ברכות בבית של ידיד המשפחה בבית וגן. להרב אברמסקי – שר התורה גדול הדור – היה איזה קשר והוא השתתף, וגם הגאון רבי חיים שמואלביץ, לשמו ולזכרו תאוות נפש, נכח שם, כי הבחור היה אחד מעשרות החברותות שהיו לו במשך השבוע. ידוע שרבי חיים שמואלביץ השתדל תמיד לא לשבת במזרח ולא בראש, וכך ישבו שם במסיבה: הרב אברמסקי בראש המסובים, וממול – בסוף – ישב רבי חיים, והגיע זמן הדרשות.
ניגש בעל השמחה לרב אברמסקי וביקש שיגיד כמה מילים. אמר לו הרב אברמסקי: "היום באתי רק להשתתף בשמחה, ולא לדבר…". ניגש בעל השמחה אל רבי חיים שמואלביץ שישב ממול בקצה השולחן, וביקש ממנו לדבר. אמר לו רבי חיים: "אי אפשר לדבר בלי לקבל רשות מבעל הבית, אתה לא בעל הבית כאן" [הוא היה מחותן אבל לא בעל הבית].
הלך בעל השמחה לבעל הבית, ואמר לו: "ביקשתי מרבי חיים לדבר, והוא אומר שצריך רשות מבעל הבית". אמר בעל הבית: "נו, בטח, זה כבוד בשבילי…", חזר בעל השמחה לרבי חיים שמואלביץ, ואמר לו שבעל הבית גם כן מבקש, אמר לו רבי חיים: "הוא לא בעל הבית!"…
כאן הוא כבר לא הבין, מה הפשט שהוא לא בעל הבית? הסביר רבי חיים: "כשנמצא כאן גדול הדור – הוא בעל הבית! כשהרב אברמסקי נמצא כאן הוא בעל הבית, וממנו צריכים לבקש רשות…". פנה ההוא אל הרב אברמסקי, ואמר: "בקשנו מרבי חיים לדבר, והוא אומר שאיננו יכול לדבר מבלי לקבל רשות מהרב". אמר הרב אברמסקי: "לא רק שאני נותן רשות, אלא בכוונה באתי לכאן בשביל לשמוע אותו; אמרו לי שהוא ישתתף בשמחה, ואני זוכר אותו ממתי שהיה ילד בן שנה וחצי… כי בשנת תרס"ג כשהייתי אצל הסבא מנובהרדוק ראיתי בבית ילד קטן בן שנה וחצי מתגלגל על הרצפה, ושאלתי מי זה הילד הזה, ואמר הסבא שזה הנכד שלו חיים שמואלביץ – הבן של חתנו רבי אלתר…".
פעם סיפר לי רבינו זצוק"ל בהתרגשות, בביתו שבירושלים, שלפני כמה ימים בא אליו יהודי אחד, עולה חדש מרוסיה, מסלוצק, וכמובן העלו זכרונות מסלוצק… בתוך הדברים אמר לי רבינו זצוק"ל: "היהודי הזה בא אלי לכאן, ביום חול רגיל, בבגדי שבת, וזה הזכיר לי את מנהגם של יהודי סלוצק שכאשר היו נכנסים אל הרב ביום חול רגיל לשאול איזו שאלה, היו נכנסים בבגדי שבת דווקא, מפני כבוד התורה…"
ועל הניסים התדירים שאפפו כל פסיעה ברוסיה הסובייטית דאז – עוד לפני שהשליכו את הרב אברמסקי לסיביר – סיפר מרן פעם באוזני רבי משה מרדכי, כי באחד הימים כשצעד ברחוב ברוסיה, נטפל אליו מפקד בכיר אחד מהנ.ק.ו.ד. שרצה לגזוז את זקנו. הקפדתו של מרן הרב אברמסקי כל ימיו לא לנגוע בזקנו – עמדה באותו רגע בסכנה מוחשית. מתוך הארה שמימית שנצנצה בו, פנה אל המפקד ואמר לו: "הלא יודע אדוני כי 'רב' אני, ו'רב' זה רק עם זקן!… אם אתה מוריד את זקני – שוב אינני רב!…".
למרבה הפלא, השתכנע המפקד מה"טענה" המוזרה הזו, ועזבו לנפשו. כיון שראה הרב והכיר בניסו, הוסיף וביקש שיעניק לו המפקד "רישיון" מיוחד, שאף לא אחד יהין לנגוע בזקנו. על המקום נתן לו המפקד כזו פיתקא, שהנוגע בזקנו של הרב הזה לא יינקה…
(מתוך הספר 'רבי משה מרדכי')