"מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כ"ה, ב')
פרשה בפני עצמה הראויה לציון מיוחד היתה ההנהגה שסיגל לעצמו הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל בנסיעותיו התכופות אל מעבר לים, לזיכוי הרבים והשבת לב בנים על אבותם. פרשה מופלאה של חסד בלי גבולות, תרתי משמע, חוצה ימים ויבשות בדרכה אל הנהנים אסירי התודה. אלא שתחילה נקדים בתיאור הבא:
בחול המועד פסח הגיע לאופקים הגאון רבי אברהם ארלנגר, מראשי ישיבת 'קול תורה', ושוחח עם בני המשפחה וידידים קרובים מבני הקהילה אודות גדלותו של רבי שמשון. בין הדברים השמיע באוזני הנוכחים "א מורעדיגע מעשה" (-סיפור מיוחד) כהגדרתו, שהוא עצמו היה עד לו:
באותה תקופה בה התרחש הסיפור למד רבי שמשון בחברותא עם ר' אברהם בבית מדרש שבשכונת בתי הורנשטיין בירושלים. ויהי היום והזדמן לו רבי שמשון לשמוע את הרבנית ארלנגר מדברת לתומה על "המיקסר המייגע, המתקלקל מדי שבוע". התרחשות אופיינית לבית בישראל. ספק אם היא עצמה זכרה שהשמיעה את המשפט הזה, אבל רבי שמשון זכר אף זכר. מן הנסיעה הקרובה שלו לחו"ל שב כשבאמתחתו מיקסר חדש באריזה עבור ביתו של החברותא.
בספרו על כך חש רבי אברהם התרגשות, והפליג בהתפעלות על ענק הרוח כרבי שמשון ששמע בהיסח הדעת וזכר, וכך היטלטל לו עם 'מיקסר' בלי שהתבקש כלל. התפעלות מן המחשבה אודות הזולת, הרגישות, הלב, והענווה והידידות. הפלא ופלא!
הרב ארלנגר שהפליג בתיאור לא הבחין במאומה שעה שתיאר בפרוטרוט את ההתרחשות, אך משסיים הבחין שהיושבים בחדר מחייכים. "מדוע אתם מחייכים?", השתומם, "רבי שמשון, שידעתי את גדלותו, בכבודו ובעצמו הביא לנו מיקסר, אני מספר לכם מעשה נורא!".
"ראש הישיבה", התנדב אחד מן הקהל להסביר את פשר החיוכים, "אין כמעט יהודי אחד מקהילת אופקים שאין לו בבית מכשיר חשמלי מרבי שמשון…".
בכל מכל כל
אחד הפלאות הנשגבים שבהם עסק רבי שמשון, בדרך אגב, היה 'יבוא אישי' מחו"ל של כל מיני מוצרים, החל מחליפות וכלה במוצרי חשמל ואלקטרוניקה עבור בני קהילתו ושאר ידידיו. כיום ניתן להשיג כאן בארץ את רוב מכשירי החשמל הנחוצים מתוצרת חו"ל במחירים סבירים, אבל בעבר היו כל מכשיר טייפ או מכונת תספורת, ואין צריך לומר מיקסר ודומיו, יקרי המציאות תרתי משמע. תהליכי היבוא היו מסורבלים, אם בכלל היה קיים יבוא, ומחירי המוצרים שבכל זאת עשו את כל הדרך הארוכה ארצה הרקיעו שחקים. רק אנשים מבוססים יכלו להרשות לעצמם 'מותרות' אלו.
רבינו ראה בכך מעשה מצווה לכל דבר, והתקשה להבין כיצד אפשר לוותר עליה: "נוסע אני פעמים כה רבות, איך אפשר לחזור ריקם כאשר יש אפשרות להועיל ליהודי?!"… ממילא לא היה מסוגל לחזור ארצה באמתחת ריקה. "מדוע שלא אביא במזוודה מכונת תספורת ליהודי הזקוק לכך?!", היה תוהה, ותומך את דבריו בין השאר על דברי הגמרא "לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם".
מלבושי כבוד
לא רק לבני הקהילה השפיע רוב טובה זו, אלא אף לאחרים שלא ידע ואף את שמם לא הכיר. באחת מנסיעותיו ליוהנסבורג גילה בית מסחר לחליפות איכותיות, שבארץ מחירן היה אז יקר (בטרם עידן היבוא ההמוני מסין, למי שזוכר את התקופה). המקום היה ממוקם הרחק ממרכז העיר, ואף באזור לא סימפטי לאדם 'לבן' בסמוך לתקופת ה'אפרטהייד', שהותירה בלב ה'שחורים' זעם רב כלפי ה'לבנים'. אולם מאז ואילך לא כמעט ולא הייתה נסיעה שלא מילא את מזוודותיו בכמה חליפות כאלו, כשלא אחת טורח הוא להתקשר משם לארץ ולברר אצל פלוני או אלמוני איזו מידה נדרשת לו בחליפה.
וכך הגיע פעם היישר משדה התעופה אל אחד הכוללים החשובים בבני ברק בטרם עשה דרכו אל ביתו באופקים, נעמד סמוך לפתח, וכשיצא אחד האברכים לרגע ביקש ממנו ר' שמשון למצוא עוד שניים־שלושה אברכים במידות הגוף שלו שלהם חפץ הוא להעניק חליפה. "זה ממש 'בל תשחית'", הטעים באוזניהם להקל על הרגשתם, "החליפות האלו עולות כל כך בזול עד שחבל לא לנצל את ההזדמנות…".
די מחסורו אשר יחסר
עם הזמן 'התמסד' העניין והפך לחלק בלתי נפרד מהנסיעות. התחושה הטובה שהעניק לאלו שטרח והביא במיוחד עבורם את המוצרים הנדירים או היקרים שכה נזקקו להם, הולידה בהכרח – כפי שרצה – בקשות מבקשות שונות, כל אחד ומחסורו אשר יחסר לו.
הנה, למשל, פלוני מבקש ממנו אם יוכל להביא לו 'סורק' למחשב. עידן המחשב בתקופה המדוברת דשדש עדיין בשלבי הפיתוח שלו, כשסורק היה מכשיר גדול וכבד, אבל אם יהודי מבקש כיצד ניתן לסרב ולהחמיץ הזדמנות של מצוות? אבל גם המזמין לא היה מודע לסדר הגודל של המכשיר. "כאשר הוא הביא לי את הסורק נדהמתי מהגודל והכובד", מספר בעל המעשה, "ופשוט התביישתי מעצמי על שהטרחתיו כל כך…", וכגודל אותה בושה גברה בלבו ההתפעלות על שהרב ניאות לכך ללא אומר ודברים.
אברך נוסף מהקהילה התלבט אם לבקש אם לאו, חכך בדעתו שוב ושוב, ולבסוף גבר על רגשי אי הנעימות ואזר אומץ לבקש 'שואב אבק'. כדרכו הגיב ר' שמשון לבקשה במאור פנים ובחיוך: "וכי רק את זה אתה צריך?" אמר, ובשובו הביא את השואב עמו.
אחת הבקשות היתה למכשיר טייפ בעל 'ראש מתהפך' שהיה בזמנו פיתוח חדשני בלתי מצוי, ובמכשיר הזה הקליט אותו אברך 'מבקש' מאות שיעורי תורה, שיחות ומאמרים של רבי שמשון זצ"ל. כך, שבדיעבד התברר שהודות לו נותרו בידינו מאות שיעורים ושיחות מוקלטים מהגיוני לבו, שלולא המכשיר הקטן הזה לא היה העולם זוכה להם – מעשה חסד שהפך להפצת תורתו שלו בהיקפים עולמיים.
משכיל אל דל
ועדיין לא הזכרנו דבר אודות ה'תשלום' שגבה עבור הרכישות הללו.
ובכן, למען אלו המסתפקים במועט, ובפרט כשמדובר היה בעמלי תורה, עשה כל טצדקי שבעולם ואימץ את מוחו כדי לייצר תירוצים מתירוצים שונים מדוע הוא נותן להם את המכשירים ללא כל תמורה, וממש לא זקוק לכסף עבור הקנייה בחוץ לארץ. לעתים הצהיר כי די לו בחצי מהסכום וכיו"ב, ובאשר לזמן הפירעון – ניתן לדחות אותו לזמן בלתי מוגבל, וכך הצליח לדחות באמתלות שונות את רצון המקבלים לשלם את התמורה, ובחלוף הימים הדבר נשכח מלבם כליל, וכך הצליח לחמוק לגמרי מליטול מהם פרוטה. במקרים אחרים, כאשר ידע כי בכך חותם הוא את העניין הגיב כלפי התורן ששאל: "וכי לרב זה לא עלה כסף?" בפסקנות: "אין זה ענין שלך מה שלך מה שעלה לי או לא עלה. ממך אינני רוצה לקחת כסף".
"ובל נטעה לחשוב שרבי שמשון היה בעל ממון", מעיד אחד מתלמידיו הקרובים בהקשר לכך, "פרנסתו בדרך כלל מצויה הייתה בקושי רב, אבל היה ותרן בממונו ובעל צדקה בדרגה כזו שהכסף נחשב בעיניו כעפרא דארעא; ולמען האמת, לא רק בצדקה היה כך אלא אף בשאר ענייני מצווה. השיקול הכספי לא היה קיים".
אבל הוא לא הסתפק בעובדה שהכל יודעים שהוא נענה בלב ונפש חפצה לכל בקשה, אלא במקרים רבים יזם הוא בעצמו את הפנייה אל פלוני ואלמוני אולי זקוקים הם לדבר־מה שיוכל בשמחה לספק אותו בנסיעתו הקרובה. כך מעיד אברך שקדן מהקהילה, שרבי שמשון ידע כי הוא מסתפק במועט, ולפיכך בטרם התעתד לנסוע לחו"ל היה מגיע אליו הביתה במיוחד כדי להתעניין אם זקוק הוא למשהו שניתן להשגה בחו"ל במחיר מוזל, אם מכשירי חשמל ואלקטרוניקה ואם פרטי לבוש שונים שידע כי בשל מצבו הדחוק נמנע הוא מלרכשם.
"ויקח חמאה וחלב"
כ'שכורת ולא מיין' התהלך לו רבי שמשון בעולמו של הקב"ה בחזרו אחר חסדים טובים שאפשר לגמול עם בריותיו של מקום. הוא לא המתין שיבקשו ממנו, ואף לא לרמז קל של "ארצויי ארצייה קמיה". הוא עצמו בחוש הריח וברצון העז שקינן בו לילך במידותיו של הקב"ה יזם את מעשי החסד המופלאים, שלפיכך התגלגלו לפתחו באלפיהם.
פעם הזדמן ביוהנסבורג הרחוקה לביתו של אברך יליד ארץ ישראל בשעת ארוחת ערב, ושמע את בעלת הבית שחה באוזני בעלה לפי תומה תוך כדי שהיא מגישה אל השולחן גבינה מקומית מ'חלב ישראל', "אה, מה חבל שאין כאן באפריקה חמאה" (-בכשרות מהודרת).
הוא לא נזקק ליותר מאמירה סתמית זו, שאף לא כוונה אליו כמובן. מאותו יום ואילך, כל פעם שהיה מגיע ליוהנסבורג זכר להביא עמו כמה חבילות חמאה הערבה לחכה של אותה משפחה.
עם מזוודות ריקות?
מארז של משחות שיניים כשרות הביא מארץ ישראל. "ולא פעם אחת בלבד, אלא מדי כמה שבועות היה מביא לי מהן עוד ועוד, עד שאילו היו אלו ראויות לאכילה והייתי אוכל אותן", מספר בעל המעשה בחיוך, "יכולתי לשבוע רק מהכמות של המשחות שהביא לי".
בטובו וחסדו הגדול הוא העניק תחושה לסובבים כי פשוט איננו מסוגל לנסוע עם מזוודות ריקות, מעיד אברך אחד שהתגורר ביוהנסבורג, ומפרט: "אמי המתגוררת בארץ ישראל הייתה מקבלת בקביעות שיחת טלפון ממנו בטרם יציאתו, שפחות או יותר נאמר בה כך: 'אולי את רוצה לשלוח משהו?' או: 'למה שלחת שקית כה קטנה, הרי אני נוסע עם מזוודות ריקות, ממש חבל. תשלחי'!".
והנה, פעם אחת היא הקדימה להתקשר אליו, מאחר שעל פי התכנית אמור היה רבי שמשון יומיים לאחר מכן לצאת ליוהנסבורג ומשום־מה לא יזם את שיחת הטלפון הקבועה. "דחיתי את הנסיעה בשבוע", הודיע לה רבי שמשון כדי להסביר למה הפעם לא התקשר, ובאותה נשימה הביע באוזניה תמיהה על פנייתה: "וכי אתם צריכים להתקשר אלי? והרי לא הייתה פעם אחת שנסעתי ולא טלפנתי אליכם?!"…
קונה הכל
יום בהיר אחד קיבל אברך נוסף מיוהנסבורג שיחת טלפון מביתו של רבי שמשון באופקים, ובה הוא הודיע שהוא יוצא היום אליהם ליוהנסבורג ושאל אם הם צריכים משהו מהארץ. הלה השיב שישאל את רעייתו, ולבסוף נקב בשמו של מוצר כלשהו הנחוץ להם. אבל בכך לא תם הסיפור, שכן למן אותה נסיעה ואילך קבע לו לנוהג לפני כל יציאה להתקשר ליוהנסבורג ולברר בסגנונו המיוחד והכובש בלבביותו: "אני עכשיו בסופרמרקט, אולי אתם זקוקים למשהו? שקדי מרק לילדים הבאתי לכם כבר פעם, אולי גם היום אתם רוצים? ואולי ביסלי בהשגחת הבד"ץ?".
כך מילא את מזוודותיו בדברים מועילים, כשהוא שמח בהם כמי שקונה לבנו יחידו המתגורר במרחקים וזו לו הנסיעה הראשונה שהוא נוסע לבקרו.
עבודת הקודש בכתף יישאו
כאמור, בחפצו העז להיות טוב ומיטיב וכחכם לב השכיל להעניק לכל אלו שבאו עמו במגע את התחושה שמעשי החסד המופלאים הללו אינם כרוכים בטרחה יתירה; ואדרבה, חסד גדול עושים עמו בזה שמאפשרים לו למלא את מזוודותיו הריקות… ולא היו אלו דברים בעלמא מן השפה ולחוץ, אלא באמת ובתמים האמין שהטובה הגדולה ביותר היא עבורו, שזוכה אגב כך לעשות רצון ה' ולמלא את חובתו בעולמו. משום כך, אנשים שונים החלו להאמין שאמנם זה כך, ושוב לא חשו אי נעימות בהטריחם אותו טרחות גדולות שאף מאנשים מן השורה מתביישים לבקש.
טובה עבורו
מאמר חז"ל כי "יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית", הפך במחיצתו לדבר מוחשי ומובן מאליו. לכן, יותר משטרחו הפונים בבקשותיהם טרח הוא לחזר אחריהם ולשדלם בדברים כי חבל מאוד שלא ינצלו את ההזדמנות. כאמור, לצופה מן הצד התקבל רושם ברור שהצד המורווח ב'עסקה' הוא רבי שמשון, והוא הצליח להדביק באמונתו שכך היא האמת לאמתה אף את כל הסובב.
מעשים שבכל יום היו אלו, ודבר לא עמד בדרכו של רבי שמשון להעניק ולהיטיב לזולת בכל מיני הטבה, כשהוא חף מכל חשבונות וגינוני כבוד, ומפליא לעשות בהעניקו תחושה נעימה וטבעית למקבלים שעבורו זהו דבר של מה בכך. נדמה כי לא הניח לשום הזדמנות שנקרתה לו בדרכו לחמוק מבין ידיו, וכמעט שהצליח במתק שפתיו לשכנע את המקבלים כי הם הם העושים עמו טובה גדולה, בכך שאפשרו לו את מעשי החסד…
(מתוך הספר 'השמש בגבורתו')
1/61