זה היה באחד מימי החורף הקשים שידעה ישיבת מיר. הם עמדו בחוץ, שניהם יחדיו, במבוא הצר המוליך לביתו של ראש הישיבה הגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל, ובליבם הספק האם להיכנס ולבקש מראש הישיבה שינסה למלאת את משאלתם, או לאו.
כל מי שהכיר את ראש הישיבה ידע להעריך במדויק, כי למרות הקושי הגדול הקיים בתקופה זו בתקציב הישיבה, ארשת פניו השמחה של ראש הישיבה לכל דבר חידוש בהפרחת התורה, שיעצים את אור התורה חזק שבעתיים בהיכל הישיבה, נוסקת לגבהים רמים, ובאותו הרגע כאילו הקשיים והמצוקה הממונית נעלמים באותו רגע.
לאחר לבטים רבים, נכנסו השניים לחדרו של הראש ישיבה. אמרו להם שבעוד רגע קט הוא ייכנס לחדרו ממנוחת הצהריים. כשהבחין בהם ראש הישיבה, הוא נטל את ה'חלוקא דרבנן' המיוחד ולבשו לכבודם, התיישב לצד השולחן וביקש מהם לשבת לצידו, כשארשת חיוך גדולה נסוכה על פניו המאירות. הם הציעו לפני הראש ישיבה את הרעיון המיוחד שהגו בדקדוק רב לקבוצתם דבר שיחזק מאד את אווירת הלימוד באחד מבתי המדרשות החביבים על ראש הישיבה.
כמה תעלה התוכנית לכל זמן החורף? – הם נשאלו.
אין לנו הערכה מדויקת, אבל קרוב ל – 20,000 ₪… – הגיבו במעומעם.
בסדר גמור, אומר ועושה… – פסק – החליט ראש הישיבה, לאחר מחשבה חרישית של כמה שניות.
המבוגר שמבין השניים לא עמד בלשונו, ומבלי משים שאל את השאלה הקשה מכל שניסרה בחלל החדר: הראש ישיבה, הרי המצב הממוני והגשמי בישיבה אינו כה קל, ואולי עתה זה לא הזמן להתחיל במבצע חדש שעלותו אינה מבוטלת?
בתשובה, ענה הגאון הגדול רנ"צ, כשהוא פורש למעשה את משנת חייו: "וכי נראה לכם שאם הייתי מתחשב במצב הישיבה, היינו מגדילים ומפתחים כה הרבה את הישיבה באחרונה?! אנו מאמינים שאם הדבר נעשה באמת לשם שמים להגביר את התורה – עליו להיעשות. אנו נתונים בידי שמים, ו'בשבילו' השגת עוד כמה תמלוגים וממונות זה – 'קליינקייט' (דבר קטן)"…
לחיצת היד של הראש ישיבה עם חיוכו הרחב לשני האורחים, גרמו להם לשניהם לצאת מהחדר כשהם משתאים נוכח ראייתו האמיתית של רבם אודות היחס לממון ככל שהוא בא לפעול אידישקייט והרבות תורה…
ביקשנו לשמוע ממי שהיה יד ימינו כל השנים, גיסו יבדלחט"א הגאון רבי בנימין קרליבך שליט"א מראשי הישיבה, שאף השתתף עמו ברוב המסעות לחו"ל – מה היה הכח המניע להשגת הממון בכל דרך, והוא משיב: "עוד בימי חיי חותני ראש הישיבה, הגאון רבי ביינוש זצוק"ל, סייענו לו – גיסי הגאון רבי נחמן ליבוביץ שליט"א ואנוכי – במיוחד בימי חוליו, עת נקראנו על ידו לנסוע לנדיבי עם בגולה, ולגייס בעבורו את הסכום הנדרש להחזקת הישיבה. אך מאז נקרא על ידי גודלי ישראל לכהן ברמה בראשות הישיבה, חשתי שהאחריות הגדולה שנטל על כתפיו נתנה לו כוחות מיוחדים ואיתנים, שאפשרו לו לעמוד בנטל הכספי הגדול שנטל על שכמו, ומני אז הוא הפך לאבי המשפחה ואבי הישיבה יחדיו, ולא עשינו צעד קטן כגדול ומבלי להיוועץ עמו בכל צעד ושעל.
הוא ניחן בכושר מנהיגות ואחריות נדירים, ובנוסף הדאגה שהיתה לו כל העת לקיום ורווחת הלומדים, היא דבר שאינו ניתן לתיאור, כל ימי הנהגתו היה מתבטא באוזניי, ששני דברים מדירים שינה מעיניו, האחד הוא הנושא הכספי, והדאגה לכל הצורך בכלכלת הישיבה, אך הדבר השני הוא סידורם ורווחתם של כל הלומדים . ברוך ד' הוא זכה להקים בעמל רב עשרות חבורות לומדים תורה בכל מקצועות התורה, והצורך לדאוג לכל חבורה שיהיה להם את המקום הראוי להם, והצורה החיובית שבה יוכלו להרחיב תלמודם כראוי, זו היתה דאגה שלא נטשה אותו ולו לרגע אחד כל ימיו, כשהעיקר שעמד לנגד עיניו היה אחד – להקל תלמודם של הרבים שיוכלו למוד בהשקט כל הימים.
באחד הפעמים האחרונות כשנכנס קמיה מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, וסיפר לו שהוא בדרך לנסיעה לגולה למסע גיוס כספים שאלו ראש הישיבה זצוק"ל – "וכי יש לך כח לנסוע?" ורבי נתן צבי ענה בפשטות – "בעצם לא, אבל אני יכול לנסוע גם בלי כח!" ואין לתאר איזה קושי היה לו בנסיעותיו, הוא לא היה ישן בלילה במטוס, ועם הגיעו לארה"ב בבוקר, מיד לאחר שהיה מקפל את התפילין היה מבקש לנסוע לפגישותיו אצל נדיבי עם. וכשפגש בו במטוס פעם בנסיעתם, סיפרו מקורביו, שראש הישיבה זצוק"ל לא יכול היה להוריד את עיניו ממנו בהתפעלות.
מי מיטיב למי?
אספר לכם מאורע מיוחד בעניין זה שהיה עמי. דרכו היתה לא אחת שבזמן האחרון הוא היה ממש תובע מהבעלי בתים שיסייעו בעד הישיבה, ובמפגשים אלו תמיד חשנו שהיתה אווירה מתוחה, כי הוא היה חושב זמן רב מה ואיך לומר בכדי לשכנעו.
זה התנהל בערך כך, שהיה אומר "תן לי בבקשה כך וכך", ואז אותו גביר היה עונה בשביל זה אני צריך את התפילות של הראש ישיבה. והוא חשב מעט ואז ענה ואמר "אני אתן לך את התפילות"… ושוב חשב כמה רגעים ושוב שאלו – "כמה אתה נותן לי על החשבון", והוא לאחר מחשבה מסוימת נקב בסכום מסוים. ושוב היה המתח באוויר, ורבי נתן צבי היה מהרהר מעט, ואז היה הפונה אליו בבקשה – "אולי תכפיל את הסכום?!" וכך היה מחכה עד למענה, והיתה באוויר תחושת מתח של ממש.
שאלתיו פעם מדוע הוא מושך כל כך הרבה זמן במהלך השיחה עם הגבירים, כשהאווירה בין כה היא במתח נורא?!
השיב לי רבי נתן צבי בפקחותו: "אני מחפש לראות ולהבחין, מתי בדיוק הוא מבין שאני עושה עבורו טובה בכך שאני מבקש ממנו להוסיף ממון עבור הישיבה, ולא שהוא עושה טובה בעבורי בכך, ורק אז מבקש ממנו, וכך דברים מתקבלים על ליבו".
(הרב מ. ברמן, יתד נאמן – סוכות תשפ)
1/399