אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל (במדבר ב,ב)
הרמ"א (או"ח סי' קנ סעי' ה) כתב שסדר הישיבה בבית הכנסת הוא, שהזקנים יושבים פניהם כלפי העם, ושאר העם כולם יושבים שורות שורות, פניהם כלפי הקודש ופני הזקנים.
וכתב בט"ז (סק"ב) שמ"מ יזהרו שלא יעשו שום מקום לישב עליו בין הבימה ובין ההיכל באופן שיהיה פני היושב נגד הבימה ואחוריו להיכל, דגנאי הוא, ועוד שלא יפסיק בין המברך על הס"ת ובין ההיכל, דנראה כמשתחוה לו המברך.
אולם מאידך גיסא מצינו הרבה בתי כנסת באירופה שצורת סידור הספסלים של בית הכנסת היתה, שמכל צידי בית הכנסת היו פונים לכיוון הבימה שבאמצע ביהכנ"ס כולל צד מזרח.
והטעם לזה הוא כמש"כ בשו"ת מחולת המחנים (לרבי ישראל דוד שלזינגר זצ"ל – ברטיסלבה תרי"ט סי' ה' עמ' לח ד"ה וצורת): ש"צורת בית הכנסת הנהוגה, דומה היא ממש לדגלי מדבר שהיה שלשה מחנות, מחנה שכינה באמצע וסביב לה מחנה לויה וסביב לה ארבעה דגלים.
כן הבימה באמצע שעליה קוראים בתורה היא דוגמת מחנה שכינה, וסביב לבימה ישיבת אנשים אצטבאות קבועים, דומה למחנה לויה, ואח"כ סביב לזה רשות להלך, זה היה רשות הרבים, ואח"כ יושבין סביב לארבעה כותלי בית הכנסת דומה ממש לארבעה דגלים.
ומעתה כל איש ישראלי כאשר יבוא לבית הכנסת יתעורר לבבו כאשר יראה צורת המשכן ודגלים לנגד עיניו ממש, והדגל [מפה] הגדול הפרוס על הבימה הוא ג"כ לזאת הכוונה לעורר העם אשר כל צורת הבימה ובהכנ"ס דומה ממש לדגלי מדבר, ע"כ.
וכאשר ניסו המתחדשים בתקופתו של החת"ס לשנות הצורה ולסדר את כל הספסלים לכיוון מזרח, ראו זאת גדולי הפוסקים כאיסור גדול לשנות, והחמירו בזה מאוד עד כדי כך שהחת"ס לא נכנס לבתי כנסת ששינו את הסדר ומאידך גיסא יש שהקילו
(קב ונקי)