"כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח', ג')
כל עניין שיארע לאדם כרצונו או כנגד רצונו – הכל מן השמים להביאו לידי תכלית פלוני, להצילו מכל רע, או להרבות טובתו… והרי לפניכם מעשה אחד מני אלף (שמעתיהו מאחד מחשובי בני חבורתנו בלונדון ששמעה ביום השב"ק העבר מבעל המעשה שהגיע לתפילת שחרית מתרגש ונרעש כולו). עובדא זו אירעה לפני כמה ימים בליל שב"ק מטות – פינחס בחו"ל, בעיר לונדון הבירה בשכונת גאלדרעס-גרין.
איש יהודי דר בשכנות עם נוכרי, וביניהם שוררים קשרי ידידות אמיצים, נוכרי זה נצטווה מ'בעל הדירה' שעליו לפנות את הבית עד יום חמישי (כ"ב תמוז), הנוכרי חיפש לעצמו בית מדור חדש ולא מצא, מכיוון שכן, יצא בעל הבית מגדרו והתיר לו לשהות בבית עוד כמה ימים ספורים. בערש"ק נתדפק הנוכרי על דלתי היהודי ו'בישרו' שהאריכו לו זמנו, לכן בשבת זו עדיין ישהה בביתו, ובזאת הוא מודיע ליהודי שאם יצטרך לו כ'שבת גוי' עדיין הוא עומד לשרת אותו… והנה, יהודי זה דייקן גדול ומקפיד על 'עתיו ורגעיו', ע"כ מעודו הינו נוהג להתפלל בערש"ק עם המנין הראשון – מעריב מיד אחר פלג המנחה (כי שקיעת החמה שם חלה סביבות השעה 9:00, והמתפללים מעריב אחר צאת הכוכבים מקדשים על היין בשעה מאוחרת מאד), מחמת עיכובים שונים ומשונים בערש"ק הלזו יצא לו לראשונה לאחר את תפילתו ולהתפלל עם המנין השני שאחר צאת הכוכבים, והיה האברך עומד ותמה על עצמו 'מה אירע עמי', הרי מטבעי הנני 'מסודר' מאד, אך מה יש בידי לעשות כעת – וכי אפשר להזיז את השעון או לחילופין את השמש ושקיעתה.
משהגיע הביתה אחר כל בזבוזי הזמן, אמרו לו בני ביתו, הבה נעלה רק לכמה דקות לבית ההורים להתברך ב'גוט שבת', ולקיים בזה מצוות כיבוד אב ואם כהכנה לקראת מצוות 'קידוש היום', והרי מזה זמן רב לא ראו ההורים את בנינו – נכדיהם שבלעה"ר גדלים למעלה למעלה, האברך אשר כאמור 'דייקן' גדול הוא לא הבין מה תפסם לקיים עתה בזו השעה המאוחרת – כיבוד אב ואם, אך כבקשתם עשה, ויעל עם בניו ובנותיו להורים שליט"א. לא נאריך לריק, אבל זאת נאמר כי עד שחזרו מבית ההורים כבר הורה 'מורה השעות' על שעה מאוחרת מאד, מיהרו והחלו ב'שלום עליכם' וזמירות ושאר פזמונים, קידוש דגים ובשר וכל מטעמים…
וכאן אירע הנס והפלא, ריח שריפה החל מתפשט בחלל הבית אשר כל יושביו נבהלו ונחרדו עד עמקי נשמתם, מיהרו לתור אחר מקור הריח (כי לא הותקנו בביתו 'מגלי עשן' המצפצפים בעת הסכנה) ומצאו כי במטבח הבית עלתה ה'פלטה' באש, וכבר החלו הארונות לבעור באש… ויפה שעה אחת קודם. כחץ מקשת רץ האברך לביתו של שכנו הנכרי – שמשום מה בא להודיעו בערב שבת 'אם תצטרך לי, קראני ואחלצך', הכה בכל כוחו על שערי הבית עד שיצא הגוי ממיטתו, נכנס לבית היהודי וכיבה את האש הגדולה… 'ונגלה כבוד ה"
כמה גלגל הקב"ה להצילם מלהבה, שהרי אם היה נמנע מהם אפילו רק אחד מהעיכובים שעברו עליהם וכבר היו נמים את שנתם אפילו רק כחמש דקות לפני שהחלו הלהבות היו כל בני הבית עולים בסערה השמימה מתוך שנתם… והיו עורכים 'קידושא רבא' ביומו של שבת בישיבה של מעלה, כי האש התפשטה במהירות עצומה (ויעידו כותלי הבית במטבחו של האיש) ואף אם היו נעורים לא היה להם להיכן לברוח, כי בית זה נבנה באופן שאין כל דרך לצאת מהבית אלא בדרך הסמוכה למטבח, ומי יודע …
עוד רגע אדבר, מה שסיפר לי אחד מחשובי בני החבורה בעיה"ק ירושלים בליל שישי פר' מטות (פינחס בחו"ל), וכך היה מעשה, בפורים העעל"ט (תשע"ו) חיפש האברך בצאתו לביהמ"ד בערב פורים את ה'מגילה' (כשרה) היקרה שקיבל כמתנה מאת חותנו לפני כמה שנים בתקופה שבין אירוסיו לנישואיו, והילד איננו – האברך 'הפך' את כל הבית ולא מצא כל זכר למגילתו. אף בירר אצל קרוביו שמא אחד מהם לווה את המגילה ושכח מלקיים 'והשיב' ולא מצא. בלית ברירה הלך לביהמ"ד בידים ריקות, כשמוחו עוסק במחשבות לנסות להיזכר באיזה מקום השאיר את המגילה לפני כשנה בימי הפורים, ויהי ממחרת הפורים החלו בני הבית בנקיון הבית לקראת חג הפסח, והיו תרים ומחפשים אחר 'משהו חמץ' ואחר 'זכר כל שהוא' למגילה האבודה… שהרי 'אין יאוש בעולם כלל', אבל מן הנראה נתקיים בה במגילה בל יראה ובל ימצא בהידור רב.
ביום י"ח תמוז צום שבעה עשר בתמוז נבהל האברך לראות שה 'קרעדיט קארד' (כרטיס אשראי) שלו נאבד וכאילו נבלע באדמתו של קורח, משחיפש בכל מקום שחשב למצאו נזכר שבערש"ק האחרון (ט"ז תמוז) קנה כמה צרכי שבת בחנות פלונית – שאינו רגיל כ"כ לקנות שם, מיד עלה חשש בלבו שמא שכח שם את הכרטיס המדובר, החיש האברך פעמיו לאותה החנות – גולל בפני המוכר פרשת אבדת הכרטיס, והלה הוציא משולחנו כשלושים כרטיסים אבודים, אבל, אחד מהם לא היה שלו, ובתוך הדברים סיפר לו המוכר לפי תומו כי אבדות רבות מונחים באוצרו, למשל… 'מגילת אסתר' שוכנת כאן אחר כבוד זה כשנה ומחצה, ועדיין אין דורש ומבקש אותה… והאיש משתהה, מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו בבואו הנה (כאילו) בטעות גמורה, נתן לבעל החנות סמנים מובהקים ונמצא כי המגילה שלו היא (שקנה בחנות זאת בפורים לפני כשנה [תשע"ה] צרכי שבת – בפורים שחל בערש"ק בעיה"ק ירושלים) ושכחה באותה החנות. אך למותר להוסיף, כי בצאתו מהחנות ומגילתו בידו פשפש בכליו ומצא את 'כרטיס האשראי' שוכן במנוחה באחד מכיסי בגדיו, ונמצא כל 'דמיון' האבדה היה אך ורק בכדי שתשוב המגילה לידיו .
(באר הפרשה – מסעי)