וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ (ח ו).
ויכוח אדיר, בעל משמעות עולמית, פרץ לפני אלפי שנות דור.
הזמן: י' אלול א' תרנ"ו, אמצע שנת ה'מבול'.
המקום: על ראשי הרי אררט, סמוך לפתח חלון התיבה.
המתנצחים: נח הצדיק והעורב הסרבן.
הסיבה: נח מבקש לשלוח את העורב לראות הקלו המים מעל הארץ, אך העורב מסרב לצאת לבצע את השליחות שהוטלה עליו.
וכך מספרים לנו חז"ל (בראשית רבה לג ה, ילקוט שמעוני נח): העורב טען לנח: 'מכל בהמה ועוף שיש כאן, אי אתה משלח אלא אותי'… מה ראית על כך? למה מכל יתר המינים אשר בתיבה בחרת רק בי, למה אסכן עצמי לטבוע במי המבול, בעוד ידידי ימשיכו בשלווה את שגרת חייהם בתיבה המוגנת. למה אגרע?
זו הייתה טענתו הראשונה של העורב. אך הוא אינו מסתפק בכך ומוסיף עוד טענה, כשהוא מתריס נגד נח 'תשובה ניצחת', כדברי ריש לקיש שם:
"רבך שנאני", הוא אומר, "ואתה שנאתני. רבך שנאני, דכתיב (ז ב) 'מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה'. ואתה שנאתני, הנחת בתיבה מין שבעה ושגרת אותי ממין שנים. אלמלי פוגע בי שר חמה או שר צינה, נמצא העולם חסר בריה אחת" ע"כ.
דברים של טעם טוען העורב: מהמינים הטהורים יש בתיבה 'שבעה שבעה', אך מהטמאים רק 'שתים'. א"כ למה זה שלחתני? הרי אנו הטמאים בקבוצת סיכון גבוהה יותר מן הטהורים, ומן הראוי לשלוח אותם ולא אותי! אלא מאי? הקב"ה שונא אותי ולכן ציווה להמעיט ממיני הטומאה שיכנסו לתיבה, ואף אתה כרבך (הקב"ה), גם שונא אותי, ולכן אתה מעדיף לשלוח דווקא אותי, כדי שיכחד מין העורב מן העולם… עפ"ל.
מה משיב לו נח? הטו אוזן ושמעו:
נח משיב לו נחרצות בלשון זו: "מה צורך העולם בך? לא לאכילה ולא לקרבן". אם תמות ותיכחד מן העולם, אין בכך שום רע. הלא אין בך שום תועלת!!
והשאלות צועקות מאליהן:
ראשית, הלא 'ורחמיו על כל מעשיו' כתיב (תהילים קמ"ה ט), ומכאן למדו (ב"מ פה.) שאפילו על בהמה וחיה מצווה לרחם, וא"כ, למרות דברי העורב החצופים, כיצד 'התאכזר' אליו נח והשיב לו שמצידו יכול הוא למות, בעוד שהעורב מתחנן על חייו.
שנית, האם אמנם כדברי נח, שאין בו תועלת כלל? הרי ודאי לא נברא העורב לחינם, ולא ברא הקב"ה שום נברא בעולם לריק, אלא 'כל פעל ד' למענהו' (משלי טז ד), וגם היצור השפל והקטן ביותר עלי אדמות שלא נראה לעין, יש לו ייעוד ותכלית, וכדברי רב אחא בר חנינא שאמר (שמות רבה פ"י) 'אפילו דברים שאתה רואה אותם מיותרים בעולם, הן היו בכלל בריאתו של עולם'. א"כ האיך ענה לו נח 'מה צורך העולם בך'.
עוד צ"ב: אם אין צורך בעורב, למה ציווה לו ה' להכניס את העורב לתיבה? למה טרח עבורו נח להכין לו לאורך כשנה מאכל ומשקה, וכי יגע לריק?
הכופר בטובה – מיותר בעולם!
אלא צריך לומר: ודאי ידע נח גם ידע, שה' ברא את העורב לאותו תפקיד שייועד בעבורו, ולכן ציווה להכניסו לתיבה, ולכן טרח נח למענו בתיבה כדבעי, כשאר החיות העופות והבהמות. אך אחרי ששמע נח את דברות ההבל – 'רבך שנאני' יוצאים מפי העורב, נענה לאלתר ואמר: א"כ מעתה 'מה צורך העולם בך'. כי הכופר בטובה ואינו מוקיר את מטיבו, לא מצדיק את קיומו, אפילו אם מועיל הוא לבריאה!
עורב זה שכפר בטובת הקב"ה שבראו, החיו וקיימו והצילו מן המבול, וכפר בטובתו של נח שהאכילו לאורך המבול – לבריה שפלה כזו אין מקום בעולם כלל. ודאי לא בעולם החדש שאחר המבול – העולם הזך הנקי והמצוחצח. כאן אין מקום לכפויי טובה, ובפרט, שהרי גם לניחוח לא יעלו לאשה, 'לא לאכילה ולא לקרבן'.
וכבר אמרו חז"ל (שמות רבה א ח), כל הכופר בטובתו של חברו כאילו כופר בטובתו של הקב"ה. הגדיל העורב שכפר בטובת שניהם גם יחד, ולכן אחת דתו: אין יותר צורך בו!! לא בכדי זכה העורב לתואר המפוקפק: 'נבזה שבעופות'.
ביסוד זה ביאר מרן ה'קהילות יעקב' זי"ע את מאמר הגמרא (ברכות לג. סנהדרין צב.) 'כל אדם שאין בו דעת אסור לרחם עליו', ולכאורה הדבר אומר דרשני.: אדרבה, כיון שאין בו דעת – יש לרחם עליו, וכך נוהג הקב"ה, 'שומר פתאים ד". במה שונה חסר הדעת מתינוק, שלמרות שאין בו דעת ודאי שמצווה לרחם עליו.
השיב הסטייפלער: 'אין בו דעת' אינו כפשוטו, שחסר דעה הוא. על חסר דעה ודאי ראוי ומצווה לרחם. אלא הכוונה למי שאין בו דעת להכיר טובה על מה שעשו עבורו. על אדם כזה אסור לרחם, על מין כזה אין מקום לרחמנות. מבהיל. (ברכת פרץ, בשלח).
שנינו במשנת רבי אליעזר (פרק ז): 'אין לך קשה לפני הקב"ה יותר מכפיית טובה, ולא נטרד אדם הראשון מגן עדן אלא בעבור כפיית טובה, שאמר 'האשה אשר נתת עמדי'. וממשיך ומבאר: 'ומפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה? מפני שהוא כעין כפירה בעיקר. האדם הזה כופר היום בטובתו של חברו, ולמחר הוא כופר בטובתו של קונו'. ע"כ. ואיתא מרבי יונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"א דרוש טו), ששורש כל המידות הרעות, מקורן ועיקרן הוא כפיות טובה, והיא המידה המגונה ביותר מכל המידות הרעות.
והיפוכו הגמור של הרשע כפוי הטובה – הוא הצדיק, שכל יומו אך ורק מזמור לתודה, ותמיד יחשוב ויאמר לא יצאתי ידי חובתי, ועל כל נשימה ונשימה יהלל קה. וכמסופר על החפץ חיים, שבאחד השנים טרם פתח באמירת הסליחות הראשונות 'במוצאי מנוחה', התמוגג בבכי ואמר לעצמו בדמעות שליש: ישראל מאיר ישראל מאיר, מה יהיה עמך, איה הכרת הטוב שלך? האם הכרת טובה להשי"ת על חסדו הגדול שעשה עמך, שחננך דעה בינה והשכל לחבר ולהוציא לאור עולם את הספר 'חפץ חיים'? ורק לאחמ"כ פתח באמירת הסליחות (הח"ח חייו ופעלו).
מעשה בזונדל ותנחום…
תנחום עני גדול היה, אך כגודל עניותו כך גודל רשעותו. ניצל את 'מעמדו' להרע ולא להיטיב. קיבץ, לקח, ירש, חטף, חמס ואסף מכל הבא ליד, שהרי עני הוא ולכן מותר לו, בצדק או שלא. כך גם צורך הזולת לא תפס אצלו שום מקום ועניין – תמיד תהיה יד תנחום על העליונה.
לעומתו היה זונדל, מנכבדי העיירה, איש חסד בנשמתו. בצער רב ראה את מצבו המדרדר של תנחום, לכן קם ועשה מעשה. הוא ניגש בחיוך רחב לתנחום עם הצעה בפיו: הנה בשבוע הבעל"ט תערך הגרלה בעיר הבירה ורשה על סכום אגדי גדול ואדיר, והיות ואני מוכר כרטיסים להגרלה זו, לכן שמע נא לעצתי – תשקיע חמש זלוטי ותקנה אצלי כרטיס הגרלה, והלוואי ותזכה ואז ירווח לך, אחת ולתמיד.
תנחום, שאף חצי זלוטי לא היה בכיסו, דחה אותו על הסף בטענה הישנה: 'כסף מנלן'. אך רחמי זונדל לא נתנו לו מנוח, לכן הציע לתנחום – א"כ בוא אפוא ונעשה פשרה בינינו: אני אוציא מחשבוני את חמש הזלוטי וארכוש עבורך כרטיס הגרלה על שמך, והיה אם תזכה ותעלה בגורל תשיב לי את חמש הזלוטי, ואילו אם לא תזכה – יהיו לך מעתה חמש הזלוטי כמתנה גמורה.
להצעה מפתה שכזו כבר לא יכול היה תנחום לסרב, ובו במקום הסכים לעסקה. הוא קנה כרטיס חינם אין כסף. עבר שבוע, זונדל נוסע לוורשה למעמד עריכת ההגרלה. בהתרגשות גוברת האזין לתוצאות, כשאינו מאמין למשמע אוזניו: הזוכה המאושר הוא לא אחר מאשר תנחום מיודענו – העני לשעבר.
זונדל, שהיה טוב לב, שמח מאוד בשמחת תנחום, ותיכף ניגש לקבל את הפרס עבורו, צרר את המעות כראוי ובצעדי ריקוד שב לעיירה לבשר לתנחום על זכייתו הגדולה ועל מעמדו החדש – גביר העיר. הדרך עברה במהירות כשמחשבות אורה ושמחה מקלים את הדרך עליו, שמעתה יפטרו בני העיר מעונשו של זה, ומאידך יזכו לגביר אדיר שכזה, 'דער גביר פון שטעטל'.
כשהגיע לעיירה, היה זה כבר בשעות הקטנות של הלילה, אך זונדל החליט באחת כי בשורה שכזו לא ראוי לעכב רגע אחד, ויהי מה. עליו להודיע מיד לזוכה המאושר, "הרבני הנגיד המפורסם מוה"ר הגביר ר' תנחום", כי מעתה תמה סאת צרותיו, וגביר לאחיו הוא.
סופת השלגים שהשתוללה בחוצות, גם היא לא מנעה ממנו מלחפש את ביתו העלוב של תנחום. בחיפוש אחר חיפוש טרח ועמל בחשכת הלילה למצוא את הבית, כשכולו רועד מקור. ויפן כה וכה עד שלבסוף מצא את מבוקשו – בקתה מוזנחת מטה ליפול בקצה העיר.
זונדל לא היסס, נקש בחוזקה על הדלת להעיר את בעל הבית השקוע בשנתו. אחר חבטות חוזרות ונשנות התעורר תנחום, תוך כדי צעקה: "מי הוא זה בחוץ ואיזה הוא, שמעז להעירני באישון לילה?!
מבעד לדלת השיב לו ר' זונדל ואמר לו: "הודעה דחופה ומשמחת בפי, תנחום, אך ראשית תואיל בטובך להכניסני לביתך כי עוד רגע ואני קופא בחוץ בקור המקפיא עצמות". אך תנחום, כמו תנחום, לא אכפת ליה מחבריה, התהפך לצד השני ושקע שוב בשינה. וזונדל בחוץ מתחנן: "לטובתך, אנא רק פתח לי הדלת, כי עוד רגע ואינני"… אך תנחום בשלו – לא קם ולא זע.
עד שהודיעו זונדל מבעד לדלת בחוץ: "דע לך תנחום, כי באמתחתי סכום אדיר בו זכית בהגרלה, ומהיום עשיר הנך כקורח וכל עדתו גם יחד. אם תפתח לי את הדלת אתנם לך בשמחה. קום ממיטתך וקח לך את שלך".
לא עברו שניות מעטות, וכבר נשמעו באחת פסיעותיו הגסות של תנחום שהזדרז לפתוח את הדלת… חטף מידיו של זונדל את צרור המעות, ובעזות מצח פנה אל זונדל וצעק לעברו בכעס: "אינך מתבייש?! איך העזת להעיר את 'גביר העיר' באישון לילה?!"… ותוך כדי רשעותו מפילו ארצה וטורק בפניו הדלת. זונדל מעד ונפל בצדי הדרכים, כשאין ישועה לנפשו, ואת חמש הזלוטי שוב לא ראה מעולם.
אגדה זו ששגורה הייתה בפי כל בימים ההם של ורשה רבתי – ואקווה שמעולם לא היתה ולעולם לא תהיה – מבטאת היטב את פניה האכזריות של הכופר בטובה.
מצווה מגנא ומצלא
אך עתה קמה וגם ניצבה הקושיא: מדוע אכן נותר העורב בחיים ולא נכחד, הרי אין צורך לעולם בו?
את התשובה המפעימה על קושיא זו מגלה לנו המדרש (רבה וילקוט שם):
"אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא: השיב לו הקב"ה ואמר לנח: החזר את העורב לתיבה, וזאת, כיון שהעולם עתיד להצטרך לו. שאל נח לקב"ה: אימתי? ענה לו הקב"ה בלשון הפסוק (כאן): 'עד יבושת המים מעל הארץ'. עתיד צדיק אחד, הוא אליהו הנביא, לעמוד ולייבש את כל המים שבעולם, ואז אני מצריכו את העורב, הה"ד (מלכים א יז) 'והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב'. ע"כ.
נעיין בדברים, ונסיק: הלוא הרבה דרכים לפני המקום, ובוודאי שאין הקב"ה צריך את טובת העורב כשליח לאליהו הנביא כלל וכלל. א"כ, מדוע היה צורך להשאיר את העורב בחיים עבור שליחות זו, שיכול להתקיים על ידי אחרים?
אך לא! הקב"ה משיב לנח: על אף שהעורב רע מעללים הוא, למרות זאת, אותה מצוות חסד אחת שעתיד הוא לקיים ביום מן הימים – די בכוחה כדי להגן בעדו ובעד ולזרעו עד עולם לבל ייכחדו מן העולם!
כה גדולה היא הזכות, ולו של מצווה אחת בלבד!
מה יקר חסד"ך אלקים – כה גדול הוא כוחה של עשיית מצווה בכלל, ושל עשיית חסד בפרט!
יה"ר שנזכה לעשות חסד, ולקיים עולם חסד, ובזכות כך נזכה לתורת חסד.
