ירושלים של ימי המנדט.
חייל בריטי במדים מגוהצים מטייל היה ברחוב הצר בצעדים מונוטוניים הלוך ושוב, מקלל בלבו את המלחמות כולן שהתרגשו ובאו על העולם מאז ומתמיד, ובפרט על המלחמה הזו שגררה אותו מבית הוריו שבלונדון עד לפיסת ארץ מוזרה זו שפלשתינה שמה, בה מריבים תדיר יהודים וערבים לחיים ולמוות, וממשלת הוד מלכותה מוכרחה הייתה לתלוש דווקא אותו מחייו הנוחים והמפנקים ולשלוח אותו, ג'ון מלקולם סטורם, לכברת ארץ מסוכסכת זו שאינה יודעת יום אחד של שקט. עוצר הוטל על העיר משעת רדת הערב, והוא, החייל ג'ון סטורם, צריך לפטרל ברחוב כל הלילה כדי לתפוס מישהו שיעז לצאת החוצה מהבית להפר את העוצר.
רגליו עקפו מבלי משים את המהמורה הענקית על המדרכה, שהיה בה די כדי להפיל אותו ולשטחו על הארץ בכל סיבוב נוסף. ואמנם כמה פעמים כבר נפל והשתטח, אפו הזקור נמחץ בחוזקה של האספלט השבור ופיו הפיק שרשרת גידופים שאין להעלותם על הנייר.
רחובותיה של ירושלים היו מוזנחים עד להחריד בתקופה זו של שלטון המנדט. הערבים שמשלו בעיר המזרחית סילקו את ידיהם מן החלק המערבי שלה שהיה כולו יהודי. האנגלים ששלטו בארץ לא גילו ענין כלל בדרכים סלולות ומתוקנות, מצידם יתקלו היהודים במכשולים שבעים ושבע פעמים, יפלו ולא יקומו.
אלא שלא הכל גילו אדישות כמו החייל ג'ון שהסתפק בהתמרמרות. היו כאלו שנקטו צעדים יותר מעשיים, כמו רבי יוסף וייסברג, מיקירי ירושלים. איש חסיד ואיש מעש שגם צבר הון לרוב בעסקיו ובחריצותו. וידו פתוחה לכל מבקש צדקה. ר' יוסף היה אדם אכפתי ומעורב בכל המתרחש. וככזה היה מתרתח מחדש כל אימת שראה את אוזלת ידו של השלטון הבריטי.
היה רבי יוסף מהלך ברחוב כשפנקס בידו ומאסף עוולות. כיון שראה בורות שיחין ומערות שנפערים בכבישים וברשות הרבים, מיד היה רושם את כל הפרטים, היכן התקלה וכמה נזק גרמה ומיד מגיש תלונה אל רשות השלטון. לא נח ולא שקט עד שהגיעו הדברים לבית המשפט, ואחת לכמה שבועות היה מוזמן הוא למסור עדות על תלונה שהגיש.
וכיון שהיו תלונותיו מוצדקות, לא הייתה להם לשופטים כל ברירה, וכמעט בכל משפט היה יוצא וידו על העליונה. מקבל פיצוי כספי נאות מן הממשלה על הנזק שנגרם ומאלץ את האחראים לבוא ולתקן את הכביש והמדרכה ולסלק את אותו מכשול.
אף עתה היה רבי יוסף מהלך ברחוב והפנקס בידו. בשעה שראה את המהמורה הענקית, כתב והגיש עוד באותו שבוע תלונה מסודרת על בור ברשות הרבים, שיש בו כדי לגרום חבלות ונזקים לעוברי אורח תמימים. לאחר מכן הגיש ר' יוסף עוד תלונה, על בור אחר שנפער במדרכה שליד השטיבל הסלונימאי בשכונת מגוריו בית ישראל. על בור זה היה לו כעס ישן, שכבר כמה וכמה פעמים נפלו שם חבריו המתפללים. זה שבר את ידו וזה את רגלו וזה נקע את קרסולו, עד שנמאס לו לר' יוסף מיודענו והחליט להגיש תלונה חריפה על בור מגודל זה, ולרגלי חומרת העניין הגיש תביעת נזיקין על סכום מפולפל, כנאה וכיאה. ולא ידע ר' יוסף כי בתלונה אחרונה זו הוא מגדיש את הסאה וכורה לעצמו בור יקוש…
שופטי בית משפט השלום בירושלים שלושה היו. אב בית הדין העומד בראש ההרכב היה שופט אנגלי שהובא לכאן הישר מלונדון, אחד ערבי ואחד יהודי. השופט הערבי היה נגוע מלכתחילה לטובת הערבים ולרעת היהודים. השופט היהודי עמד לעומתו מן הצד השני של המתרס, ואילו האנגלי, ביום של מזג אויר נוח וכאשר לא הרגיזו אותו – היה הגורם המאזן והמפשר…
בין רצף התיקים המובאים לשיפוטם הושחלו מדי פעם תלונותיו של יוסף וייסברג. תחילה לא שמו לב שבכל פעם שמוגשת תלונה על ידי אותו יוסף וייסברג יוצא הוא כמנצח וידו על העליונה. "וייסברג זה חושב לרוקן את אוצר הממלכה הבריטית", חרק השופט הבריטי בשיניו, שעה שעמיתו השופט היהודי יצא להפסקה קלה. "בכל שבוע ימצא ליקוי אחר ברחובות ירושלים ויגיש תלונה".
"אני טענתי את זה כבר מזמן", גיחך השופט הערבי וחשף את שיניו הצהובות, "אבל לא רצית להאמין לי, טענת שאני אינטרסנט".
"צריך לעצור אותו", התיז השופט האנגלי בכעס.
"איך?" שאל השופט הערבי.
עיניו של השופט הבריטי אורו בברק מרושע. "יש לי רעיון מצוין", אמר לשופט הערבי ולחש משהו לתוך אוזנו…
*
מגדולי החסידים והצדיקים שגידלה ארץ ישראל בדורות האחרונים היה הגאון הצדיק ר' מרדכי חיים מסלונים זצוק"ל, מי ששימש בשנותיו האחרונות כרבם ומנהיגם של חסידי סלונים בארץ ישראל, לאחר השואה הנוראה בה עלה על המוקד האדמו"ר רבי שלמה דוד הי"ד. מופלא היה ומוכתר בכל מידה נכונה. אם חסידות, הריהו חסיד כבדורות הראשונים. אם למדנות, כל התורה פתוחה לפניו כספר הפתוח. אם צדקות, מי לנו גדול ממנו.
קשר הדוק היה בין אותו גאון וקדוש ורבי מרדכי חיים מסלונים שמו לבין ר' יוסף וייסברג, שהיה אף הוא חסיד סלונים והתפללו באותו שטיבל בבית ישראל. הוא נהג להעניק לרבי מוטל זצ"ל כספים ביד נדיבה, אותם היה מחלק ר' מוטל לעניי ירושלים המהוגנים. כעת נכנס ר' יוסף לבקש ברכה מרבי מוטל להצליח במשפט, לפי שתביעתו הנוכחית הייתה על סכום גדול מאד.
רבי מוטל שמע את דברי אורחו בקשב רב, ואחר אמר לו להפתעתו: "שמעני נא: קח מיד פועלים ותקן את הבור הזה שבגללו הגשת את התביעה".
"מה?" שאג וייסברג בתדהמה, "הרי בזאת אני מזיק את עצמי. בכך אשמיט את הקרקע מתחת לתביעה שלי. הפקחים הממשלתיים יבואו לבדוק את התקלה ויגלו שהבור נסתם ואין מכשול ברשות הרבים, ובית המשפט ידחה את תביעתי על הסף"
"לך תתקן", חרץ רבי מוטל בפסקנות, "ומיד"!
כיון שראה ר' יוסף המוכתר עד כמה החלטי הצדיק בדבריו, שכר פועלים שתיקנו את הבור על חשבונו עוד באותו יום…
*
המשפט התקיים למחרת. העניין נידון בהרחבה, הצדדים הציגו את טיעוניהם וכעת הגיע תורו של השופט האנגלי אב בית הדין לשאת את דברו.
"מדי חודש חודשיים אנו יושבים בדיון דומה, שנושאו: תביעתו של יוסף וייסברג נגד השלטון המנדטורי בגין נזקי גוף וממון. לאחרונה התגבר חשדנו שמא אותו וייסברג אינו אזרח שוחר צדק וטובת הבריות כפי שהוא מציג את עצמו, אלא אדם תאב בצע, סחטן שפל המבקש לחלוב את הארנק הממשלתי הבריטי.
"החלטנו כי המבחן יהיה בכך, שנצא עתה בהרכב מלא וניגש אל מקום התקלה שאינו רחוק מבית המשפט. והיה, אם נמצא כי הבור תוקן על ידי וייסברג, אות הוא שהוא אזרח הגון שוחר טובת הציבור, ומרוב דאגתו לבריות הוא מוכן לתקן תקלות אפילו מכספו, ואז נשית על הממשלה את תשלום הפיצויים. אבל אם התקלה בעינה עומדת, סימן ברור הוא שוייסברג אינו אלא סחטן עלוב המבקש לסחוט את כספי השלטון הבריטי הנדיב, ובמקרה דנן נטיל עליו קנס כספי גבוה, כפליים מסכום התביעה שהוא תבע את הממשלה, ומר וייסברג ישלם מכיסו לכל אותם נפגעים שנפצעו ונחבלו מחמת התקלה"…
*
יודעי דבר מקרב הציבור הירושלמי היו מספרים, כי סכום העתק שקיבל ר' יוסף וייסברג מכספי הפיצויים שהעניקו לו משרדי הממשלה הבריטית, שימש אותו לחלוקת צדקה לעניים זמן רב מאד…
(פניני בית לוי גליון 297, הובא ב'ליקוטי שמואל')
1/216