ויהי מקץ שנתיים ימים התבשר חיים בשמחה רבה כי די לסבלו, וכי מעתה יוכל ללון על גבי ספסל שהתפנה בעזרת נשים להיות לו למיטה, ובזה תבוא סאת צערו לידי גמר, ולא יצטרך לנדוד כל יום מהכא להתם ומהתם להכא, שמחתו הרקיעה שחקים…

המדרש (רבה יח ח, ובתנחומא א, ורש"י כאן) תמה ושואל "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו, ומתרץ: עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת לצאת ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן, ועשרים וארבע משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש, אמר אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום, ולא ראה יפה וכו'", עכ"ל.

טוב עין הוא יבורך

בימים ההם, טרם נוסדו בהיכלי הישיבות הקדושות מקומות אש"ל אכילה שתיה לינה, ותלמידי הישיבה היו לומדים תורה מתוך הדחק תוך וויתור מוחלט על חיי הגשם, לחמם היה יבש ומים שלהם צר כפי מסת יד בני העיר, שהסכימו לארח אותם לארוחות דלות ('קעסט'), והיו מקיימים בחירוף נפש את דברי המשנה (אבות פ"ו ה"ד) 'ועל הארץ תישן' כפשוטו בהידור רב, מיטה בישיבה?! מאן דכר שמיה, לא מיניה ולא מקצתיה, ישנו על הרצפה כשקש וחציר משמשים להם כמשכב למראשותם.

כך גם הבחור הצעיר 'חיים' שהיגר מגליציה, בשנים שקודם למלחמת העולם השנייה, ללמוד בישיבה בפולין לעסוק בתורת ה' תמימה. בגמר יום לימודו הלך לסעוד את לבו אצל אחד מבני העיר, ומשם הרחיק עוד נדוד במרחק כחצי שעה לבקתת החלבן שהקציב לו מתחת לשולחן מיטה (קרשי עץ…) תמורת שמירה על הרפת לבל ישלטו שם ידי זרים, כך בקיץ בחום ובחורב, וכך בקרח לילות החורף, אמנם קשים היו לו לחיים טלטולי הדרך עד לבקתת הרועים בקצה העיר, סובל היה מקור וחום גם יחד ומפחד הלילות, אך כדאית הייתה לו הטרחה מול הרווח העצום להיותו 'בן תורה' ולהמית עצמו באוהלה של תורה.

ויהי מקץ שנתיים ימים התבשר חיים בשמחה רבה כי די לסובלו, וכי מעתה יוכל ללון על גבי ספסל שהתפנה בעזרת נשים להיות לו למיטה, ובזה תבוא סאת צערו לידי גמר, ולא יצטרך לנדוד כל יום מהכא להתם ומהתם להכא, שמחתו הרקיעה שחקים מכיוון שעל ידי זה ירוויח להספיק יותר בלימודו, ואכן כך הווה, התמדתו יומם ולילה נשאו פרי וזיכוהו להיותו 'צורבא דרבנן'.

כך נמשך סדר יומו החדש תקופת מה, עד ליום מן הימים בו פגש חיים דנן את הגאון הרה"ק רבי ישעיל'ה מישענע הי"ד שהגיע לפולין לצרכי בריאות עיניו, ולא היה לר' ישעיל'ה מקום ללון, גם להתאכסן בבתי יהודי העיירה גומלי החסדים לא יכל מפני שהתקשה בראייתו. 'מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה' ללא ספקות ובלא שהות מסר חיים בשמחה את מיטתו שבבניין ביהמ"ד לר' ישעילה והוא חזר לישון על הארץ בבקתת הקש של החלבן. עם הניסיון הקשה שבדבר זה שמח חיים שמחה של מצווה על שזכה לעמוד בה בעוז.

חלפו הימים ופני השמים קדרו ונתכסו שחורים, עת פרצה מלחמת העולם השנייה. חיות הטרף ימ"ש שבקשו לטרוף כל נפש, כיתרו את הישיבה ותפסו לקרבן-ציבור את בחיר התלמידים כמר חיים, שהוציאו עליו דיבה שהוא אינו אלא מרגל עבור האויב, חד וחלק. תחנוניו שאין בדבריהם שמץ של אמת ושאין לו בעולמו כלום מלבד ד' אמות הלכה וראשו ורובו רק בתורה, נפלו על אוזניים ערלות ואטומות, ללא דין וללא משפט חרצו דינו על אתר לעונש מוות בירייה לאלתר. בעת שתפוס היה בידיו הכבדות של הנאצי הגוררו כאחד הריקים החוצה להמיתו, נשא חיים תפילה לממית ומחיה: "הן אמנם זכות בי – אין, אך אנא זכרה לי זכות מיטתי שעליה וויתרתי ובאומץ רוחי נתתיה לזולתי, את שכה חשקתי מסרתי, אנא זכותה יעמוד לי להצילני, הושענא והושיעה נא!". חיים ניעור מתפילתו עת שומע צעקת הנאצי ימ"ש 'עמוד על מקומך, דום!', המוחש היה מזעזע ומפחיד, ואז מתרחשת התפנית… הנאצי לוחש לו בארשת: "וכי סבור אתה שרוצח שפל הנני? נדמה לך כי אשפוך דם נקי על לא עוול?! קום וברח מהר ככל שתוכל הרחק מכאן ולאן שיישאך הרוח, שלא יראו אותך יותר כאן לעולם!!". בעוד חיים בורח כל עוד נשמתו בו, ירה הנאצי ירייה לאוויר בכדי שהקצין היושב בפנים יחשוב שהרגו, ויישאר חיים בחיים והייתה נפשו לשלל.

ימים ושנים לאחר מכן נענה אותו בחור חיים, שגדל והתמנה לרבה של אנטווערפן פוסק הדור והדרו מרן הרה"ג רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל, שהאיר את הארץ בגאונותו והיה לאבוקת אור תורה לכל שארית הפליטה, וכה אמר: "אותה 'עין טובה' שנהגתי לזולת והעברתי לר' ישעילה הי"ד את מיטתי, היא זאת שהצילה את חיי, ומכאן מודעה רבה לאורייתא 'שעין טוב' הוא יבורך!" (משלי כב ט).   (מקורות: ספר 'זכרונם לברכה' עמ' 716 בשם ספר 'עדות חיה' ויז'ניץ מאת הרה"ח הגרי"מ שטיינמץ ששמעו מפי מרן הגר"ח זצ"ל. ספר 'אוצר מים' ח"ד דף שג).

 

שתצילנו מעין הרע

לעומת אותה 'טובת עין' שהכניסה את רבי חיים בין החיים, הרי לעומת זאת 'צרת עין' מוציאה את האדם מן החיים, כאותה ששנינו במשנה (אבות פ"ב מי"א) "רבי יהושע אומר עין רעה ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם", ומבאר המאירי (שם) שעין רע הוא 'צרות עין' שאינו יכול לראות בטובת רעהו או בממונו וחומד את שאינו שלו, והפועל יוצא מכאלו הוא 'שמוציאין את האדם מן העולם' וכדברי רבי אלעזר הקפר (שם פ"ד מכ"א) שאומר: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", היינו הך, ותוצאותיהן בל ישורון. גם בראשית דברי הימים כבר מצינו את תוצאות הקנאה וצרות העין, בימי הבל וקין, שנאמר בהם (בראשית ד ד) "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויחר לקין מאוד ויפלו פניו" וגו', חרונו היה על הצלחת הבל: למה לזולתי יש ולי קין אין, ותוצאותיו בכי רע – "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" – קיים בזה 'מוציאין את האדם מן העולם' כפשוטו וכמשמעו.

 

ובכן מקבל בזה דברי המדרש המוזכרים לעיל רובד חדש, וניתן לומר שכוונת דבריהם על קורח 'שעינו הטעתו' היינו 'שצרת עינו' הטעתו, והיא זו שהייתה בעוכריו והוציאה אותו מן העולם. הרי כל מחלוקתו נבעה מצרות עין וקנאה באהרון ובמשה ובאליצפן, ואותה עי"ן רעה היא זו שהטעתו, והיא זו שהביאה אותו ואת כל אשר לו לעמקי תהום רבה, ונבלעו באדמה.

כך מצינו גם אצל אחיתופל שהיה רבו של דוד מלך ישראל, וגדול בתורה היה עד שכינוהו חז"ל (סנהדרין שם) 'מגדל הפורח באוויר' לרוב גדולתו בהשגת התורה, ומה עלתה לו בסופו, נגדע במיתה משונה ואבד את חלקו בעוה"ז ובעוה"ב, והכל בעבור שהיה צר עין בתלמידו דוד המלך (מכות יא.), זוהי איפה תוצאתה המרה של אותה 'עין רעה' – אבדון וכיליון. ומדה טובה מרובה, על ידי עין טובה וויתור ונתינה לזולת תוצאותיו תוצאות חיים כרבי חיים שניצל לחיים, והוא מה ששנינו במתניתן (שם פ"ב מ"ט) "איזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם, רבי אליעזר אומר עין טובה" וכו', כי דרך החיים נתונה ביד העין, עין רעה מוציאה את האדם מן העולם ועין טובה נותנת חיים, כדאמרן.

הוא, אפוא, תמיהת המדרש בתמיהה עזה: מה ראה אותו פיקח לשטות זו לקנא בזולת? הרי הכל קצוב לו לאדם מלמעלה מראש השנה ועד ראש השנה (עיין ביצה טז. בבא בתרא י.), ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו כמלוא נימא, אם כן מה ייתן לך ומה יוסיף לך 'עין רמייה'? הלוא יהודי מאמין שהכל קצוב מלמעלה, ומה לך מתקנא בחלקם של אחרים, ואכן תמיהה גדולה היא, ולא רק על קורח, אלא לפעמים עלינו עצמינו… איך נכשלנו בשטות זו? והתשובה: עינו הטעתו – הייתה זו הצרות עין שמשטה באדם לקנא בזולתו.

ומזה נשכיל לדעת את אשר אמר משה (טז כו) "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם", ולכאורה כולי האי למה. אך בגמ' (בב"מ קז:) דרשינן על הפסוק "והסיר ה' ממך כל חולי" אמר רב זו עין, ורש"י מבאר שהכוונה 'לעין רעה' שכל החלאים תלוין בו, ע"כ.

לכן, כיוון שנכשלו קורח ועדתו באותה מחלה ממארת של עין רעה שהוא שורש כל החולאים, חשש משה מהתפרצות חולי הרע הזה, והורה לסור מסביבתו של קורח פן תתפשט אותה מגיפה ממארת [כמוכר לנו בעוונותינו, בתקופה זו בימינו אלה] ויספו כולם בחטאתה. לכן כך גם הוסיף משנה זהירות ואמר 'ואל תגעו בכל אשר להם', לשמור ולהתרחק מאותו חולי מדבק ושומר נפשו ירחק מהם.

 

הנה 'עין' ה' אל יראיו

מובא במפרשים ששורש עין הרע הוא כתוצאה מחיסרון באמונה בה', ובעת שיבטל האדם דעתו לרצון קונו, יזכה לבער מתוכו את הקנאה והשנאה ואותה עין רע.

נוראים הם דברי ה'תפארת ישראל' (אבות שם)  שאומר, 'עין רע' שורשה בספיקות באמונה ובתורה ובנותן התורה. דברים כדורבנות. אין פלא שמוציא את האדם מן העולם, וזהו שאמרו בגמרא (סנהדרין קט:)  'ויקח קרח', שלקח מקח רע, היינו שאין מקח רע כאותו 'עין רע' שנובע מחסרון באמונה, ולא ביטל דעתו לרצון קונו.

ובהכי יש לתרץ קושיית המפרשים: למה בא עונשו של קורח להיבלע בארץ דווקא? אלא י"ל בהקדם מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ה ח) למה נקראת שמה ארץ? – משום שרצתה לעשות רצון קונה, בשונה מכל שאר מעשה בראשית שלדעתם ולצביונם נבראו, לא כן הארץ רצתה מיד ובטלה דעתה לרצון קונה עד להיותה 'ונפשי כעפר לכל תהיה'. לכן ע"פ זה היה על קורח ללמוד מן הארץ לבטל דעתו כרצון ה', ומשום שלא למד הימנה, נענש על ידה ונבלע בתוכה בארץ. ובפרט, שהרי שורש עין רעה מקורו בגאווה, שלא יהא לו פחות מחברו ושלא יצליח חברו יותר הימנו, לכן קרח זה שלקה בגאווה היה לו ללמוד מהארץ להיות כאותן 'ענווים ירשו ארץ' וכיוון שלא למד ממנה סופו שנבלע בארץ.

 

עין טובה – מסירות נפ"ש

 

החסיד רבי משה מידנער זצ"ל מדמויות ההוד של 'חסידי סלונים' ומגדולי המשפיעים ב'בראנוביץ' של מעלה שמע פעם קבוצת חסידים צעירים מתווכחים בדרכי עבודת ה' ובעניין 'מסירות נפש', שמוטל על העובד ה' להתנער ולהתנזר מכל מיני דברים ותענוגים גשמיים, בכדי להתעלות דרכם בעבודת השי"ת, ובגודל הניסיונות של ימינו כמסירת נפש אף הם ייחשבו.

כאשר סיימו את דבריהם, פנה אליהם החסיד רבי משה, נתן גערה בהם ואמר וכי לזאת מסירת 'נפש' ייקרא, הלוא אין זה כי אם מסירת 'הגוף' בלבד, מסירות גוף של 'בילקע מיט ארבעס' [חלה עם חומוס] שאתה מוסר להשי"ת, ואם אמנם שחשובים ורצויים לפני ה', עם כל זה המבחן האמיתי של מסירת 'נפש' הוא וויתור משהו מהנפש, כגון התגברות על היצה"ר, או עוד בלאט גמרא, עוד שטייגן הוא 'מסירות נפש' ואת זה צריך לתת לה'. ועל הא שנינו 'בטל רצונך מפני רצונו'. והוא היכי תמצי איך יוכל האדם למסור נפשו בכל יום תמיד, והוא שאמר דוד המלך (תהילים מד כג) 'כי עליך הרגנו כל היום' ע"כ.

ולדרכינו נאמר כי מסירות נפש–רצון אמתית היא לוותר לזולת, לתת לזולת, לשמוח עם הזולת, לנהוג עין טובה בזולת. זוהי מסירות נפש שהשי"ת חפץ בכך ורוצה בכאלו, להתגבר על אותו רעת עין שיש לברוח הימנה כמטחווי קשת ולא יהיה עוד כקרח וכעדתו.

אכן ב'עין טובה' מסר רבי חיים את נפש"ו, ובשכר זה זכה שניצל נפש"ו. כך גם אנחנו כולנו חיי"ם נכבוש את רצוננו מפני רצון חברנו. 'ואתם הדבקים בד"א חיים כולכם היום'.

(נעתק מתוך שיחת גאב"ד חרדים)