וילונו על משה ועל אהרן י"ד ב'
מדוע חכמי התורה נקראים בדברי חז״ל בכינוי "תלמיד חכם" או: "תלמידי חכמים"? הרי מדובר באנשים מבוגרים או קשישים, שעברו כבר את גיל ההתלמדות. אלא – כל ימי חייו ירגיש את עצמו בבחינת תלמיד. בשאיפה ללמוד עוד ועוד.
וזהו מאמר בן זומא בפרקי אבות ד', איזהו חכם? — הלומד מכל אדם. רק מי שעדיין ממשיך ללמוד, כי יודע הוא חסרונו, כמה שכבר למד — הרי יש עוד הרבה והרבה להוסיף לימודים ודרגות בתורה, במוסר, וביר״ש.
השקפה זו, אינה קיימת אצל העוסקים בלימוד חכמות חיצוניות, אצלם העמל הוא רק מתי שהתלמיד מתכונן לקראת הבחינות. ואם נבחן והצליח, והוא כבר באמת יודע את כל מה שדרשו ממנו, כגון בהנדסה, או במתמטיקה וכדומה, הרי כבר סיים חוק לימודיו, ואינו ממשיך להיקרא בשם תלמיד, כי הוא כבר גמר הכל.
מעשה בר' שלמה נתן קוטלר שהתמנה לרב בחו"ל
ומספרים, שפעם אחת שלחו מקהילה אחת באמריקה בקשה לירושלים, שישלחו אליהם רב גדול בתורה, שיודע הרבה ויוכל לענות על כל שאלה שישאלוהו. ואז שלחו להם אחד מבחירי האברכים בישיבת "עץ חיים" גאון גדול ובקי נפלא, ה״ה הרב שלמה נתן קוטלר. הוא אמנם הגיע לאמריקה, והתחיל בתפקידו.
אולם, ראשי קהילה זו היו עמי הארץ כאלו, שלא היה להם מושג באיכות לימוד תורה. ויהי היום, הגיע לירושלים מכתב מראשי קהילה זו, בתלונה חריפה, למה רימיתם אותנו, המינוי של רב זה הוא מקח טעות. ולמה? כי אנו ביקשנו רב כזה שכבר יודע הכל, והנה שמנו לב שבביתו של רב זה (ר' שלמה נתן) האורות דולקים גם לאחר חצות לילה. עשינו מעקב לראות במה הוא עוסק בשעה מאוחרת כ״כ (כי לא רצינו לחשוד שיש שם משחקי קלפים ח״ו), ובסוף התברר לנו שהוא יושב ע״י השולחן מול ערימה של ספרים רבים, וגם כותב שם בתוך מחברות. מכל זה הוברר לנו שעדיין לא סיים את חוק לימודיו, שהרי הוא עוסק בלימוד וכתיבת מבחנים, כי אם זה נכון שכבר למד כל מה שצריך, למה הוא מחפש בספרי הלימוד?….
ולכן הם מחליטים לפטר את הרב!… אך — כמובן, מסכנים אלו ראשי הקהל, דלים ומדולדלים מכל מושג מה זה שקידה בתורה, הם מדמים הגברת לשפחותיה, ומודדים במהלך מחשבה של חולין. כי לא כשאר חכמות היא חכמת התורה, וחכמת המוסר ויר״ש.
סיפור זה הוא בניגוד למעשה הפוך, שאירע בעיירה אחת קטנה בפולין או בליטא, שג״כ החליטו לפטר את הרב. אך הסיבה שם היתה בגלל שעברו כמה פעמים ע״י חלון ביתו בחצות לילה, ואפי' קצת לפני חצות, והי' שם חושך, והרי זה סימן שאינו מתמיד כראוי בלימוד התורה. אך הם לא ידעו את הסיבה האמיתית, שהרב כ"כ עני, שאין בביתו כסף עבור נרות להאיר, והוא לומד בע״פ בחושך.
וכל זה אמר שלמה המלך בחכמתו (משלי כ״ב): "חנוך לנער ע״פ דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה", ופירשו חכמי המוסר, שסוף הפסוק הוא הדרכה אל מה שיש לחנך נער, את הצעיר, בשנות ילדותו ונערותו.
ואמר שיש לחנכו כך, כדי שגם כי יזקין לא יפסיק מלעסוק בחינוך עצמו, ובעבודה על עצמו, להשתלם עוד ועוד מדרגא לדרגא. ופירוש הביטוי ״לא יסור ממנה״ — הוא הכוונה לא יסור מלעסוק גם בזקנותו בעבודת החינוך.
ונסביר הדבר בתוספת העמקה. הרי כתוב (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת ד"', כלומר, שהחכמה הזאת, דהיינו יראת שמים, היא הראשית והמובחרת מכל החכמות שבעולם, וכן כתוב בס' איוב (כח כח): "הן יראת ד' היא חכמה". ואם כך הדבר, בודאי יש להתמקד ביותר, בקנין ערך יקר זה, דהיינו יר״ש.
הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים
ואיך קונים יראת שמים? כבר אמרו חז״ל (ברכות לג ע״ב): "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים". כל דבר ה' מביא על האדם, עניות או עשירות, בריאות או להיפך, אך יראת שמים הוא הדבר שתלוי רק בנו, וה' רוצה שזה ייעשה רק בכוחנו.
ולכן על כל צרה שלא תבוא אפשר לומר: "ה' יעזור", או "זה לא נורא", בטחו בה', וכו', אבל לגבי יראת שמים, ח״ו מלומר 'ד' יעזור, ואני לא צריך כ״כ להתאמץ'. כי זה ענין אבסולוטי שלי בעצמי, ואם זה שייך לי, אז אין להתרשל רק להרעיש את עצמו, למלא כל חדרי לבי בריכוז המאמץ לרכוש יראת שמים.
מעשה בר' שלום והנכד של השכנה
והביא הרה״ג ר' שלום שבדרון שליט״א (זצ״ל) סיפור נפלא, שנותן לנו משל ומוסר השכל להתעורר. בהיותו אברך, ומתגורר בשכונת "שערי חסד" בעה״ק ירושלים, שיחקו שם ילדים בשכונה בסוס ורוכב, כגון ילד אחד הי' הסוס, ואחר הפרש וכו', ורץ ילד אחד מאירק'ה שמו, במהירות לכיוון מדרגות הבית, ונתקל ונפל, ונחבט מצחו בחוד המדרגה, ונפתח סדק במצח, ודם נוזל ממנו. מיד רץ ר' שלום ותפס את הילד על זרועותיו, ושם מטלית רטובה על הפצע, שעדיין שותת וצובע בדמו את המטלית, וכך רץ עם הילד על זרועו, אל בית הרופא.
והנה בצאתו מן החצר, ראתהו מרחוק אשה שהיתה סבתו של התינוק, והיא חשבה שזה תינוק של ר' שלום שרץ הוא ואשתו אחריו. ותאמר הסבתא מרחוק: "אל תבהלו, זה לא נורא! זה לא נורא! ה' יעזור, וזה יעבור לו לתינוק שלכם!".
בינתיים, הסבתא התקרבה יותר, והכירה שזה מאירק'ה שלה, נכדה. אז פתחה בצעקה היסטרית: "מ־אי־ך־קה! שלי, מ- איר-קה!!! אוי לי מה קרה!". השכנות ששמעו צעקותיה, מיד ענו לה באותן המלים שהיא עצמה הרגיעה רגע לפני כן, וקראו לה: "סבתא יקרה! זה לא נורא, זה לא נורא, ה' יעזור, זה בקרוב יעבור!", וכך נהיתה הסבתא ללעג…
ושאל ר' שלום מה קרה כאן? קודם דיברה בנחת וברגיעה 'ד' יעזור', ועכשיו פתאום, כל כך רועשת ודואגת? והתשובה פשוטה: קודם – זה היה סתם ילד, ועתה זה "מאירקה שלי"…
כך עלינו לדעת שהחינוך ליראת שמים זה "מאירקה שלי"! זה דבר שאין לומר: "ד' יעזור", אלא זה בנפשנו, וכל המאמצים נשקיע בזה. הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. על יר״ש ועל דקדוק בקיום מצוה, אין לסמוך על בטחון.
(מתוך העלון והספר 'גאון יעקב' סיון ע"ט)