"ויהי חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" (כג א)
היה זה בראשית שנות התר"מ. בתוככי אחד מגדודיה הגדולים של צבא ארה"ב, קמה וגם ניצבה פלוגה עצמאית – מהחיילים היהודים שגויסו לגדוד. הם ארגנו לעצמם ביהמ"ד עם שיעורי תורה, ספר תורה ואוכל כשר ושאר שירותי הדת. הצבא האמריקאי הכיר בבקשות החיילים, והשיג עבורם כל מצרכי הדת ואפילו ספר 'מחנה ישראל', שיצא אז לאור על ידי מרנא החפץ חיים זצ"ל, וקיבץ לפונדק אחד את כל ההלכות השכיחות לחיילים במצב דומה.
באחת מהפלגותיה של הפלוגה התחוללה סופה אדירה, האוניה הגדולה שהכילה מאות חיילים טבעה, ועמה נספו כל החיילים ששהו על סיפוניה, ביניהם גם חיילים מאותה קבוצה יהודית. אחד מהם נותר – הניצול היחידי מכלל החיילים היה הבחור יחיאל, שנסחף לאי זנוח שהיה בקירוב מקום. הוא מצא את עצמו בודד ושומם על אדמת נכר – מודה על כל נשימה, אך מנותק לגמרי מכל העולם ללא שום אמצעי תקשורת.
אמריקה וכל העולם נעשו כמרקחה עם היוודע האסון הכבד, אך משלא נמצאו שרידים נשכח העניין מכל לב. בינתיים מנסה יחיאל לשרוד על האי ולחיות מפרי העץ, מי הים וצידת דגים כשבראש מעייניו חיפש דרך להיחלץ ולהגיע לאדמת מבטחים, אך לשווא. כל מאמציו עלו בתוהו, גם איתותי המדורות הקטנות שהדליק מאבני המקום – היו ללא תועלת. הייאוש החל לכרסם בו, ובלית ברירה החליט להגן על עצמו מפני רוחות, גשמים וחיותו יער בבניית ביקתת עצים וקש – עדי יחמול עליו המרחם. גזז ענפים, קיצץ אילנות, צירפם וחיברם, עד שקמה וגם ניצבה בקתה דלה, שתשמש עבורו כמחסה ומסתור מזרם וממטר, עד יעבור זעם.
החורף הכבד צבר תאוצה, הקור התעצם והכפור השתלט על כל אבריו, בקושי מצא מענה בבקתתו ממטרי העוז ומטללי הרוחות, אך יותר מכך – כלום.
ויהי בחצי הלילה, ארובות שמי האי נפתחו, מבול עז ניתך ארצה מלווה בסערות רעמים ובמתקפות ברקים ללא רחם. בקושי מצא יחיאל מסתור בבקתתו מהגשמים, אך שמחתו לא ארכה, כשלפתע פגע בה ברק, ובן רגע הפכה כולה למאכולת אש אימתנית, שצירפה לחגיגה אף את העצים השכנים. יחיאל עומד ועיניו כלות – עד כאן! מאומה לא נותר לי מלבד בקתתי הדלה, והנה גם היא איננה, ואני אנא אני בא? גשמי דמעותיו הצטרפו לנחלי הגשמים שהלכו לים הסוער. "א-לי א-לי למה עזבתני"…
עולמו שחרב עליו באחת, שבר אותו לגמרי, בצעקות קולות וברקים עד לב השמים.
מתוך המרמור והבכי כי רב, והנה רואה הוא לפתע מולו את הלא-יאומן: אור קטן שמתגדל עוד ועוד אט אט… אנייה מתקרבת ! הוא שפשף את עיניו בתימהון, ומיאן להאמין: האם שנת גאולי באה?! האומנם?! מישהו זיהה אותי, גילה אותי!! הודו לד' כי טוב!! הוא סופר את השניות והחלום הופך למציאות, אניית מטען גדולה עוגנת בסמיכות אליו.
באפיסת כוחות עלה על הסיפון, התחמם בבגדים יבשים שהוצעו לו ובלגימת משקה חמימה, ולאלתר כשחזר לנפשו, ניגש לרב החובל והודה לו על הצלתו, אך תמה בפניו: "חודשים מספר שהנני מנסה בכל דרך לאותת לאניות, לאור היום והלילה ובכל מצב שהוא, וכלום. והנה עתה באפלת הלילה גילית אותי בתוך הסערה, היאך? אתמהה!".
תמה עליו רב החובל וענה לו: "וכי עיוור אני?! הן מרחוק ראיתי את המדורה הגדולה שהדלקת, ואותות המצוקה ששידרת, ללא מחשבה שניה, תיכף ומיד, הפנתי את האנייה והנה הייתי שליח הצלה. אך", המשיך רב החובל בנשימה אחת לעומתו, "אמור לי אתה… איך הצלחת בתוך גשם העבותות להדליק מדורת אש שכזו? הלוא דבר הוא!!"…
דווקא הצרה והקושי, הקש ששבר את גב הגמל, הם היו ישועתו של יחיאל. וכפי שכתב יחיאל בעצמו במכתב הצלתו: "מתברר שהקושי האיום והנורא שהיה לי, הוא היה ישועתי – הכל לטובה!, ומעתה הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד".
תודה על המכות
מחנה 'ברגן בלזן' ידוע לשמצה, ולא רק מחמת התעללות הנאצים ימ"ש ביהודים שעבר כל גבול, אלא גם ובנוסף בעבור שבויי הגויים הרוסים שכירי חרב, שהיו כלואים יחד עם היהודים באותו מחנה, בהוסיפם חטא על פשע להרע ולא להיטיב, להכות גם המה ביהודים מכת הרג וחרב ואבדן ר"ל.
ביום האחרון של מלכות הרשע הנאצי, טרם שחרור המחנה ע"י הבריטים, כשראו הנאצים ימ"ש שכלתה אליהם הרעה, זממו הצוררים מזימה שפלה ואכזרית:
השמועה עשתה לה כנפיים: הנאצים הפכו את לבם. משאיות גדושות לחם טרי הגיעו לפתח המחנה – וכל הרוצה יבוא וייטול. כלא מאמינים אצו רצו עובדי המחנה, מזי רעב היהודים והגויים כאחד, לחטוף את משאת נפשם מזה שנים – ככר לחם שלם וטרי. ההתנפלות הייתה כה גדולה עד שנהייתה לאנדרלמוסיה חסרת מעצורים. משכך הוכרחו הנאצים להשליט סדר ע"י תור ארוך ומפותל, רק בכך יקבל כל אחד ככר לחם בעד לנפשו.
גם יוס'ל עמד והתייצב בתור באפיסת כוחות לאורך זמן, אך משהתקרב תורו נחרד לגלות כי רק לחמים בודדים נותרו. לבו החסיר פעימה, אך כשהתקרב תורו ראה שמספר הלחמים שנותרו הם ששה, והנה הוא השישי בתור, וזאת אומרת שיזכה אף הוא ב'מתנה', האחרונה.
אכן בהגיע תור יוס'ל קיבל לרוב שמחתו את הכיכר האחרון, אך משפנה ללכת ראה כי הנאצי מוציא ארגז נוסף ובו לחמים נוספים, בהחלטה של רגע ניצל יוס'ל את היסח הדעת של הנאצי, והושיט שוב את ידו כשמחביא בידו השנייה את כיכר הלחם מאחורי גבו. הנאצי אכן העניק לו ככר נוסף, לשמחתו של יוס'ל שלא ידעה גבול, תרתי לטיבותא.
בצעדי ריקוד ניגש יוס'ל לחדרו לשבור רעבונו רב בשנים, ולאכול את שני הכיכרות יחד, מי מילל ומי פילל? לבו שש ושמח במציאה הגדולה, מה שלא זכו רבים אחרים. אך לפתע הרגיש כי שתי ידיים גסות לופתות את צווארו. עד שהבין את המתרחש – כבר מצא את עצמו מוכה וחבול על הארץ, כשמעליו רוכן אסיר רוסי בצעקה אדירה: "הבא לי את שני הלחמים בזה הרגע, אחרת אגלה את אוזן הרשעים במעלליך, כי חטפת שני לחמים ואחת דתך"… יוס'ל ניסה בתחילה לגונן על שארית חייו, המונחת בכיכרות הלחם, אך הרוסי החסון לא הותיר לו זמן רב, ובן רגע חטף אותם מידיו, ללא טיפת רחמים כשמשאירו מוכה וחבול, כאוב ומיוסר, מבוסס בדמו ארצה.
יוס'ל שנשבר לגמרי, פתח פיו וליבו בקול בכי ובמפחי נפש כלפי שמיא: "רבש"ע מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי? לאחר כה הרבה שנות סבל, אף זאת לא נותר לי"… הרעב והכאב רמסוהו עד עפר ותוך כדי בכיה התעלף ונרדם.
הבוקר אור, ויוס'ל מתעורר ברחבת המחנה לאור קרני השמש החמימות וכולו תמיהה: איך יתכן כזאת? להתעורר מאוחר ולהיוותר בחיים? איך לא ירו בי חיות הטרף לאלתר? עוד טרם הספיק לעכל את המתרחש – הבין הכל! מסביבו היו פזורים חללים למאות ואלפים, כל תושבי המחנה שכבו כך ללא רוח חיים, וביניהם גם אותו גוי רוסי שהיה מוטל פגר מת ביניהם. ברגע כמימרא הכתה בו ההכרה: הלחמים – מורעלים היו. זאת הייתה סיבת נדיבות לבבם של הנאצים!! מזועזע כולו צעק יוס'ל ממעמקי גרונו "רבש"ע יישר כח על המכות! ותודה לך ה' על פרשת הלחם הגזול"…
באותו מחנה שהו גם קבוצת בנות מהעיר סאטמאר, ביניהן בנות למשפ' פישר, גאנץ ופולאק, שגם עליהן זרחה יד ה' בהשגחה פרטית מופלאה. בהגיע תורן לקבלת הלחם – תמו הכיכרות. גם הן ביכו נואשות על מר גורלן בזעקת נפש 'למה נגרע', עד ש'ריחמו' עליהן הנאצים, והובטח להן כי מחר עם שחר יאפו במיוחד עבורן לחמים ויביאו להם.
ואכן, בפליאה גוברת, עמדו הנאצים בדיבורם, ועם שחר אפו עבורן לחם, אך למגינת לבם של הנאצים לא הספיק בצקם להחמיץ, כיוון שבדיוק בגמר אפיית הלחם הופיעו החיילים הבריטים במחנה. הנאצים המבוהלים עד אימה השאירו את הלחם וברחו על נפשם. קבוצת הבנות רצו מיד לעבר המטבח לחטוף את לחמן, אך ברגע כמימרא הקדימו אותן החיילים הבריטים, שראו והבינו ומנעו מהן בכח את הלחם ביודעם שהוא מורעל, ובכך נצלו. גם המה צרתם היא זו שעמדה להן. ומכח 'צרתן' ניצלו והקימו משפחות מפוארות בישראל.
כי טוב ה' – כי לעולם חסדו
רש"י הק' דורש את הפסוק בפרשתן 'שני חיי שרה', כולן שווין לטובה. כל שנותיה למשך מאה עשרים ושבע שנים היו כולן טובות ומבורכות.
והקושיא זועקת מאליה: האם כל השנים הקשות שעברה שרה, יקראו 'כשנים הטובות לברכה'? הזאת נעמי?! והלא כמה וכמה צרות צרורות סבלה צדקנית זו במשך השנים, החל מעזיבת חרן וירידה למצרים, שם אכלה סבל ומרורים, בבית פרעה בראשונה ואבימלך בשניה, עשרות שנות עקרות שכמת נחשבות, ונוסף גם הוא על שונאינו – מעשי הגר וישמעאל. והנה שנותיה מלאות יגון אנחה וייסורים, ולהן קורא רש"י כולן שוות לטובה, האומנם?
תשובה ניצחת השיב הרה"ק רבי זושא זיעוכי"א: 'כולן שווין לטובה' אין פירושו שכל השנים טובות היו, לאו דווקא, אלא הכי פירושו: אצל שרה היו נחשבות כל השנים שווין לטובה, כי על כולן אמרה גם זו לטובה, וכדשנינו (ברכות ס:) לעולם יהא אדם רגיל לומר 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'. ולכן כל צער סבל ומועקה שעברה צדקנית זו, היו בעיניה 'כולן שווין לטובה'.
ואכן "ישקני מנשיקות פיהו", כי לו נאה כי לו יאה להרבי רבי זושא, לתרץ כך. ובהקדם הסיפור הידוע, שפעם נכנסו האחים הקדושים 'בעל ההפלאה' ואחיו רבי שמעלקע מניקלשבורג זיעוכי"א, לרבם הרה"ק המגיד ממעזריטש, ושאלהו על הא דשנינו במשנה (ברכות ט ה) "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" ואמרו ע"ז בגמ' (שם ס:)" דחייב לקבלינהו בשמחה", והקשו האחים, איך ניתן לדרוש מבשר ודם להגיע לדרגה כזו?
ענה להם המגיד שעל שאלה כזו יכול רק הרבי רבי זושא לענות, "לכו אליו, הנה יושב הוא כעת בביהמ"ד, והוא יגיד לכם את פירוש דברי חז"ל הללו".
כידוע היה הרבי רבי זושא עני גדול עד חרפת רעב, מדוכא בייסורים ומלא במכאובים. נכנסו האחים לביהמ"ד ומצאוהו יושב בירכתיים תחת התנור. באימה ניגשו אליו ושאלו אותו לאמור: "הרבי שלח אותנו דווקא אל מר, לברר כיצד יתכן לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה בשמחה? אנא סבר את אוזנינו. תמה והתפלא רבי זושא וענה להם נחרצות, וודאי טעות הוא בידכם, לא אלי התכוון הרבי, הלוא בריך רחמנא שלא עזב חסדו עמדי, ומעודי ועד הלום טרם היה לי איזה דבר רע, וכולו היה רק טובה וברכה, ואיך אדע כיצד מברכים על רעה?"…
נענו האחים הקדושים ואמרו: "הנה כבר תשובה לקושייתנו בידינו, אכן זוהי כוונת חז"ל, שיהא האדם בוטח ומאמין בבוראו כל כך, עד שלא ידע שהן צרות וממילא יקבלן בשמחה".
ועל זה אמר דוד המלך (תהילים לד יא): "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב", וביאר הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורא, דא היא שבחא של דורשי ה', שלא יחסרו – אינם מרגישים שום חסר, יען כל טוב – כל מה שקורה עמהם הרי זה להם טוב, בין הנראה והנגלה ובין הנסתר.
ושמעתי נועם אמרים בשם המגיד מישרים, הגאון רבי ישראל זושא הלווי הורוויץ שליט"א, אב"ד קהילות החסידים אלעד, שאמר בדרך צחות מהו בת ק' כבת כ'? אלא לרמז על סדר פרקי התהילים, כי הנה פרק כ' הוא מזמור "יענך ה' ביום צרה", ופרק ק' הוא "מזמור לתודה", וזו הייתה מידת שרה, כאמור, שכולם היו שווין אצלה לטובה ועל כולם אמרה "מזמור לתודה" גם הצרה וגם התודה – כולם שווים אצלה לטובה. ולדרכו ניתן להוסיף לומר שזהו 'ובת כ' כבת ז" – שבפרק ז' כתיב "אודה ה' כצדקו ואזמרה שם ה' עליון", נמצא שכל השנים שוות היו אצלה בזמירות של תודה.
כ"ק אאמו"ר זצ"ל, היה מרבה להשתעשע עם לשונו הקדוש של התניא (אגרת הקודש יא) "המאמין לא יחוש משום ייסורים בעולם, ובכל ענייני העולם הן ולאו [טוב ורע] שווין אצלו בהשוואה אמתית, באמונה זו באמת, נעשה הכל טוב גם בגלוי". אבי זצ"ל שהיה איש מלא חולאים ובעל ייסורים 'האט זיך געקאכט' – היה מתלהב עם דברי התניא הללו, והיה דורש בהם בכל עת מצוא.
ומכאן לסיפור השגחה-פרטית בן זמנינו:
אחד מן היהודים המקומיים בארה"ב, שנזקק היה להלוואה דחופה, נכנס לארגון גמ"ח של רחמנים בני רחמנים, ולווה סך חמישים אלף דולר תמורת צ'קים שהפקיד לתוספת ביטחון, בידי הנהלת הגמ"ח, צ'ק לכל חודש. אך התנה עליהם מראש, שכיוון שאין לו די כסף בבנק, לכן יביא בעצמו לגמ"ח כסף מזומן כל חודש, ותמורתו יקבל חזרה את הצ'ק של אותו חודש. וכך הווי.
בחודש הראשון, השני וגם השלישי, הכל התנהג כמסוכם וכשורה, אך בחודש הרביעי שכח בעל הגמ"ח, והפקיד את הצ'ק לבנק, ואפילו לא זכר לעדכן את הלווה בעל הצ'ק.
באותו לילה חזר הלווה מעבודתו מחוץ לעירו הביתה, כשהוא עייף ויגע מעמל היום. אך באמצע והנה רואה הוא כי עוד מעט ואין דלק, ובאין קמח אין תורה. למזלו הספיק המקצת דלק שנותר בכדי להגיע לתחנת הדלק הקרובה. בזריזות ניגש לעמדה למלא דלק באופן עצמאי, הוציא את כרטיס התשלומים (אשראי) ורצה לשלם, ביודעו בבירור שיש לו קצת כסף בבנק, אך באותו היום ירד הכרטיס יחד עם הצ'ק, והאשראי לא עבר. בצר לו התקשר לבנק בדק ונודע לו שהופקד הצ'ק של הגמ"ח שלא כרצונו בבנק, ובכך התרוקן חשבונו לחלוטין.
מה עושים? הוא נמצא מחוץ לעיר, אין לו שום גואל ומכר בכל הסביבה, ומאין יבוא עזרו? אך, לא אמר נואש אלא עמד בצד ואמר בכוונה 'גם זו לטובה – כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'. הוא החל לחפש ברכב אולי ימצא שאריות מטבעות פה ושם, חיפש בעמל ומצא מטבע שם ודולר כאן וכו' ויגעת ומצאת תאמין, עד שהתקבץ אצלו עשרים ושלושה דולר. אמנם לא מספיק למלא את מיכל הדלק עד תומו, אבל יספיק לו די והותר להגיע למחוז חפצו לביתו שבעיר.
לקח את הכסף והלך לשלם בחנות התחנה, משהגיע לשם הציע לו הגוי שעבד בתחנה, שימלא דלק רק בעשרים דולר, ובשלושה דולר הנותרים יקנה אצלו בתחנה כרטיס להגרלה, שאמורה להתקיים בקרוב על סכום כסף גדול. אותו יהודי שלא היה רגיל בכך רצה לפוטרו, אך משהציע הלה שוב ושוב, חשב שאולי זו הזדמנות, וכך עשה, קנה כרטיס בשלושה דולר, ובשאר מילא דלק.
כעבור ימים מספר עלה אותו יהודי בגורל וזכה בסך 50,000 דולר, כאותו סכום כולו שלווה מהגמ"ח. חישוב פשוט גילה כי דווקא 'הצרה הצרורה' שהכניסו בעל הגמ"ח לתוכו, זה גופא היה ישועתו, שהרי אילו שילם ישירות במכשיר האשראי ולא דרך אותו גוי – כי אז לא היה נכנס ולא קונה ולא וזוכה בהגרלה. ולהודיע, "שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך".
(קטעים מתוך שיחת גאב"ד חרדים)