"וַד' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם" (שמות יז, כא)
התבוננות בנפלאות ה' מביאה את האדם לידי התפעלות גדולה, שהכל נעשה בהשגחת הבורא ית"ש עלינו בעינא פקיחא, תמיד בכל עת ובכל שעה, ושכל הקורה עמנו וסביבינו הכל הוא ממנו לבד.
חתן מבוגר בן עשרים וארבע אמר לי, שאף פעם בימי בחרותו – בעודו ממתין ומצפה לישועה, לא בכה והתמרמר אודות עיכוב שידוכו, מאחר שידע בפשטות – ברוב אמונתו, שה' יעשה בשבילו רק את הטוב ביותר. אך ביום בו התארס – בו זכה לראות איך אמונתו מתקיימת למעשה, היה נרגש ביותר והתחיל לבכות מרוב התרגשות לה', בעת אמירת אז ישיר משה עד סוף התפילה, כיון שכבר לא היה יכול להתאפק בהאי עידנא, לנוכח גילוי האמונה שנתגלית לפניו.
סיפור נורא שמעתי בזמן האחרון, על בחור מתחזק שנתייתם מאביו, ועקב כך לא מצא ידיו ורגליו בביתו מטעמים שונים, וברח מהבית כל עוד נשמתו בו, וכך נסע ממקום למקום ומעיר לעיר בלי לשמור דרך ה', חוקיו ומשפטיו לישראל. וביני לביני מצא מקום עבודה באיזה עסק, והצליח ה' דרכו בפרנסה טובה ובהצלחה גדולה במעשה ידיו, עד כדי שקיבל על עצמו שאחר שירוויח עוד איזה סכום כך וכך ישוב אל ה' בתשובה שלימה ויסע ללמוד בישיבה בא"י. אמנם כמצוי בבני אנוש אשר היצר מרקד ביניהם, אחר שהצליח ה' את דרכו מאוד נשכח הדבר ופרח לו מזכרונו, והמשיך לעסוק בעסקיו למעלה ראש, עד שנתעלה בכל תקופה ותקופה לדרגות עשירות כפולות ומכופלות.
ויהי באחד הימים, בהיותו נוהג כסדר מסחרו מימים ימימה, שהיה עוסק במסחר באבנים טובות ומרגליות, נתן לאחד מנאמניו אבן יקרת ערך על מנת שימכרנה לאחרים, אך אותו האיש בָּגוֹד בָּגַד בו בכחש ובתרמית, ויקם וילך ויטול את כל כסף המכירה לעצמו, בתואנות שווא שעדיין לא קיבל הכסף מן הקונה… וכאשר התבונן הלה וביקר אורחותיו מדוע ארע לו ככה, עלתה מחשבה בליבו לעשות חשבון בנפשו על מה הגיע לו ככה, וראה שאבד לו בדיוק זה הסכום כפי מה שנתן לו הקב"ה בשעת ההבטחה הגדולה, שהרי הבטיח להקב"ה שישוב ושילך ללמוד. ואחרי שראה כזאת נתעורר לבו בקרבו לשוב אליו יתברך בתשובה אמיתית, וקם נסע לא"י במחשבת מוסר להיכנס לאיזה ישיבה אחת ולחזור לתלמודו. אלא שבהיותו בארה"ק לא הרהיב עוז בנפשו לבצע את השינוי הגדול בדרכיו, והיה הולך ודוחה מיום ליום את הגעתו לישיבה.
וביום האחרון לשהותו בא"י החליט בנפשו לבטל מחשבת תשובתו הראשונה, יען כי הרגיש שאין בידו הדבר, כיון שלא היה בו בטחון שיתקבל כתלמיד מן המנין בישיבה, לפי מצבו כעת, שאין לו שום שייכות ליהדות, וכתותי מכתת שיעורי'. והיה בדרכו לקראת עזיבתו את הארץ, ובבוקרו של יום זה נסע לאיזה מקום לבקר בני משפחתו, ובאמצע הנסיעה הבחין באחד שמראה לו שרוצה 'היטש' [-טרעמפ], ובמחשבת רגע החליט לעצור לו שלא כדרכו. והנוסע הנלבב החל לשאול אודותיו כמסיח לפי תומו, איפה הוא לומד ולאן פניו מועדות, והלה סיפר לו דברים כהוויתן שרצה כך וכך, אלא שלא אסתייעא מלתא וכהנה וכהנה. והתחיל ההוא לשכנע אותו להשפיע עליו להשתדל בדבר.
וישאלהו לאמור, נו! למה שלא תנסה לעשות לכה"פ צלצול אחד לראש הישיבה ותשאלנו אודות קבלתך לישיבה? וישתפהו הבחור בחששותיו כי אינו מאמין שיקבלנו לפי מצבו כעת. אלא שההוא לא ויתר לו כל כך, וכפה אותו לעשות צילצול אחד, אולי בכל זאת יצליח שיקבל אותו, ואף עודד אותו בדברי שכנוע, ולבסוף נתרצה לו. והנה כאשר אך סיים לחייג את המספר של ראש הישיבה, וכל כולו עודו ממתין בחיל ורעדה למענהו הנכבד, ויבחין לתמיהתו בנוסע שיושב לצידו מוציא את הטלפון מכיסו, ועונהו בקול רך, מה לך תלמידי חביבי כי חייגת אלי? והלוא פשיטא שאקבלך לשורות הישיבה בשמחה רבה… והיה הנוסע בעל ה'טרעמפ' הראש הישיבה בכבודו ובעצמו לא פחות ולא יותר, ועל אתר קיבל אותו לישיבה. ואכן כל המתבונן יכול להבחין כיצד הקב"ה עומד אצלו ומנהיג אותו בכל שלב ושלב.
אין מעצור לה' מלהושיע
באחת מנסיעותיי לחוץ לארץ לדבר מצוה, נזדמן לי פ"א שנשתהיתי ימים מספר במחוז חפצי, ועדיין לא מצאתי בן לוי' הגון להצטרף אלי בחלותי פני עשירי עם, לזכותם במצות הצדקה, ועל כן נתעכבתי מלהגיע לתכלית המצופה. או אז תפסתי אומנות אבותי, והוליכוני רגלי לבית התפילה, לשפוך לב כמים קדם רבון העולמים, ואתחנן לפני ה' בכל לב שיעזור לי למלאות שליחותי ותכליתי, ומיד בסיום תחינתי עלה בדעתי שלכל הפחות אלך לביקור אצל אדם ישיש חשוב מאד ז"ל, בכדי לשמוע ממנו נגוהות מהוד קדומים, מאשר ראה וחזה אצל הצדיקים שבדור הקודם.
ואעל אליו לביתו, והלה כבר היה בא בימים למעלה מבן תשעים, אשר בקושי הצליח להניע אברי גופו לילך מהכא להתם בכוחות עצמו, והחילותי בדבריי לדלות ולשאוב מאוצרות ידיעותיו, אך באמצע שיחתנו הפסיקני בשאלתו: נו, מה התכלית? האם הנך מצליח בשליחותך? ואען לו האמת כמסיח לפי תומו, שלעת עתה עדיין לא מצאתי מי שיעזור לי. ויאמר האיש – הלא אתה כבר מתכונן לחזור לביתך, והיאך תחזור בידיים ריקניות, אניחה לי ואעשה עבורך כמה שיחות טלפון לרעי וידידי.
והנה לנגד עיני ולגודל השתאותי, לא איחר האיש לעשות את הדבר, ומתוך קושי רב הוציא את הטלפון מכיסו, והתחיל להתקשר להרבה ממכריו, והיו כל האנשים האלו מתמיהים ומתפעלים באומרם כל אחד בלשונו: איזה זכיה יש לי שכבודו מתקשר אלי? ויען להם אותו זקן נכבד בשנינותו הרבה: "נו, תיכף נראה אם זו אכן זכיה אצלך". וכך עזר לי להתרימם בסכומים נכבדים בס"ד. ואף הגדיל ה' לעשות עמנו, כאשר אחד מנדיבי העם שזכה לשיחת הטלפון, התפעל מאד מהשיחה, ויתמה ויאמר – הרי אני מכיר אתכם כבר חמישים שנה ולא קרה מעולם כדבר הזה שהתקשרתם אלי, וכשראה האיש גודל התפעלותו ביקש ממנו סכום גדול לצורך המצוה, ועל אתר הסכים הנדיב לפנייתו. את המראה המופלא שנגלה למול עיני באותן שניות לא אשכח לעולם.
וכך ראינו במשך זמן מחזה הוד חסדים גלויים ומוחשיים, שלא נח הישיש הנכבד בפנותו אלי בכל שעה ברצונו להוסיף ולהרבות בסכומי הצדקה הנאספים. ובאותה שעה עברה מחשבה בליבי, הנה בעזרת הבורא כל עולמים, הקרה לי ה' בדרכי "גוטער יוד", שמסתמא היה מתעסק במשך כל ימיו בחסדים כאלו. אך לאחר שנפרדתי ממנו והייתי בדרך החוצה, צעק לעברי באומרו: ר' אברהם חיים אלימלך, דעו לכם שאף פעם בחיי לא עשיתי כדבר הזה!… אז ראיתי עין בעין את יד ה' והשגחתו עליי, שהלא בלי דיבוריו אלו, היו הרגשותי ורעיוני שונים לגמרי, שאז הייתי סובר בדעתי שכך הוא דרכו מימים ימימה, לעשות חסדים טובים בכגון אלו עם הזולת, שהרי מסתמא איש חסד הוא… ואין זה חידוש כל כך בעשותו לי צדקה וחסד גם בגיל הזה, ועכשיו נתברר הדבר כי מאת ה' היתה כל זאת, וכי נפלאת היא בעיננו.
והאמת היא שלא מן הדבר הזה התרגשתי בכל מאודי, אלא עיקר התפעלותי היה, האיך יהודי שהוא למעלה מבן תשעים, ושכל תנועה קשתה עליו ללא עזרה, ובכל זאת רוח חיים חזקה פועמת בקרבו לקיים מצות גמילות חסדים, למרות שלא היה רגיל בה – כדבריו האחרונים… והענין הוא, כי כשיש לו להאדם בטחון חזק בה', יכול השי"ת להפוך אף לב של יהודי בן תשעים שייצא מגדרו בשביל לעזור ליהודי אחר שלא כהרגלו, וכ"ש כשזה למעלה מכוחותיו הגופניים. ועל האדם לאחוז במידה נעלה ונשגבה זאת, להתחזק באמונתו יתברך, כי כאשר האמונה מאירה לאדם אז הוא לעולם אינו חש בודד, כי מרגיש מושגח ומונהג בהשגחה עליונה שהוא א-ל חי וקיים, ואינו מפחד כלל כי הוא נמצא ביד ה' לגמרי.
(מתוך ספר 'שפת חיים')