"וברכך ולך תהיה צדקה" כד יג
כיון שאנחנו מצווים להידבק במידותיו של הקב"ה, הרי שגם עלינו מוטל חיוב להיטיב עם הבריות ולגמול חסד עמהן בכל מה שרק אפשר. ויש לדעת, שהטבה זו אינה צריכה להיות בפרויקטים גדולים. גם מילה טובה שאומרים לאדם, לכל אדם באשר-הוא, ובכל גיל, מיטיבה אתו במאוד.
ובמיוחד שהמילים הטובות הללו אינן עולות לנו כסף… מי שמתרגל להחמיא לחברו, ומשבחו ומהללו על כל צעדיו ופעולותיו, דבק במידותיו של השם יתברך, שכן כבר שמענו על מקרים רבים שאנשים שקבלו מחמאות נבנו מכך, ויצאו מכל מועקותיהם! ואין בכך כל הגזמה!
אדם שיודע שמעריכים אותו ומסתכלים על מעשיו באופן חיובי, מרגיש שיש לו סיבה לקום בבוקר ולפתוח בפעילות נמרצת, ועל ידי כך כל החיים שלו יכולים להשתנות. בכך יש בידינו לעודד ולהרים אל-על הרבה נפשות ממורמרות. וגם אם לא מדובר באדם מדוכדך ומדוכא, המילה הטובה שאמרתי לו עשויה לחדש עליו יום פורה ומהנה.
ואם בכל אדם עסקינן – בתלמידים על אחת כמה וכמה, שהם זקוקים למחמאות ולשבחים. כמה חשוב לעודד תלמידים, ולהעמידם בקרן אורה! – מי שממונה על חינוכו של הדור, צריך לאמץ כל העת את מחשבתו, על מנת למצוא רעיונות כיצד להרים את קרנם של תלמידים חלשים.
בית הכנסת היה כמעט ריק
בקהילת 'עדת ישראל' בלונדון, בראשה עמד הגרי"צ דינר זצ"ל, יש מנהג שכאשר מוציאים בשבת את ספר התורה מההיכל לקריאת התורה, לא הולכים עם הספר הישר אל בימת הקריאה, אלא מסובבים אותו בכל היכל בית המדרש, כפי שאנחנו נוהגים בליל יום הכיפורים אחרי 'כל נדרי'.
"בשבת אחת של ימות הקיץ", מספר לנו הרה"ג רבי מאיר דינר מכולל 'בית דוד', "נעדרו מבית הכנסת מתפללים רבים ששהו באותה עת בנופש. בית הכנסת היה כמעט ריק, ולמרות זאת סבב שליח-הציבור עם הספר בכל ההיכל, כנהוג בכל שבת.
"האב"ד, הגרי"צ דינר, הבחין שבקצה בית הכנסת עומד בחור שגורלו לא שפר עליו במיוחד. הוא היה חלש בלימודים, אביו לא הביא פרנסה הביתה, והמשפחה כולה לא נמנתה על המשפחות המיוחסות בקהילה.
"הגרי"צ הלך ללוות את ספר התורה עם הש"ץ, וכשהגיע לאותו בחור, לחש לו באוזניו: 'תראה כמה חשוב אתה, שספר התורה מגיע עד הכסא שלך, ממש לכבודך… הרי גם אתה רואה שבית הכנסת ריק, והספר הגיע במיוחד אליך, כדי לכבד אותך על מה שאתה עושה למען התורה'"—
מצוות מצויות על כל צעד ושעל
המתפללים סיפרו שמאז השבת ההיא, החל הבחור לעלות ולהתעלות במעלות התורה, עד שצמח בס"ד לאילנא רברבא, הקים משפחה לתפארת, וגידל בנים ובני-בנים עוסקים בתורה ובמצוות. הכל בגלל אותו משפט שנלחש באוזניו.
יכול היה הגרי"צ דינר להתעלם מהבחור; וגם אם לא להתעלם לגמרי, אבל מי אומר שצריך להתאמץ כל-כך ולגשת עד אליו וללחוש לו את הדברים הנ"ל?
אבל הגאב"ד הבין שהדברים שיילחשו לו, יתנו לו כוח וגבורה, ויאמצוהו להמשיך ולשקוד על התורה, ולכן עזב הגרי"צ את מקומו במזרח בית הכנסת, הגיע עם ספר התורה עד הבחור, וחיזקו ואימצו.
אם נשים לב לסביבותינו, נראה שמצוות אלו מצויות לנו על כל צעד ושעל. בכל פינה יש בחורים, וגם אנשים מבוגרים יותר, הממתינים למילה טובה, לטפיחה על השכם.
ובמילה אחת: אנחנו יכולים לבנות אותם מהמסד עד הטפחות, ולגרום להם להישאר בהיכל ה', כפי שהיה עם הבחור ההוא בלונדון.
והרי שכר הלימוד של הבחור, ושל צאצאיו וצאצאי-צאצאיו עד סוף כל הדורות, ייזקפו לחשבונו של מי שלא התעצל, ולחש את המילה האחת-והיחידה באוזניו של מי שהיה צריך לשמוע אותה!
כמה מוסר אפשר לשאוב מהמעשה שאירע עם הגנן המקצועי!
מחמאה! אמירת מילה טובה לאיש שעומד מולנו! כמה כוח יש בה, במילה-האחת הזו, בהארת-הפנים שנאיר לחברינו ושכנינו. כמה טובה נשפיע בכך על עצמנו, על עצמנו ובשרנו. כי הרי כשהשי"ת רואה שאנחנו משפיעים טובה על אחרים, גם הוא ישפיע עלינו משפע-רוב-טובו!
הרי יש אנשים שאנחנו יכולים ממש להציל אותם מרדת-שחת, על ידי המילה הטובה שלנו… ובעצם, מה באמת כל-כך אכפת לנו לפרגן, לתמוך בשני ולעודדו, להראות לו שאנחנו רואים את מעלותיו ושבחיו, ומתחשבים בהם!
אין ספק, שאם היינו מאמצים את דרך-החיים הזו, ומשתדלים לראות את הדברים הטובים אצל רעינו, ו'מטיחים' אותם בפרצופו, ואומרים לו בשפה ברורה וישירה – 'איך אתה לומד טוב'; 'איזה בן מתמיד יש לך'; 'איזה חינוך טוב אתה מעניק לילדיך', וכיוצא-באלו סוגי המחמאות, אם היינו נוקטים בדרך זו, היינו נראים אחרת.
שמענו בענין זה מעשה מהרה"ג רבי יהודה שיש, המלמדנו עד כמה אדם נזקק למחמאות מזולתו, וכמה טובה מונעים ממנו בכך שאנחנו עוברים לידו, ולא אומרים לו מאומה. המעשה הוא מרתק מחד, ומזעזע מאידך.
"סיפר לי ת"ח אחד", מספר הרב שיש, "שעבר ליד טלפון ציבורי והנה הוא מבחין בגנן, שכלי-עבודתו עליו, מתקשר לבית פלוני ושואל את וועד-הבית האם הם מעוניינים בגנן מקצועי.
"במהלך השיחה משבח הגנן את עצמו, ואומר שהוא עובד כבר שנים רבות, ויודע היטב את המלאכה; 'אצלי כל ניקוי-גינה הוא כמו בערב-פסח, ואינני מזלזל בשום פרט בעבודה; יש לי ניסיון רב בהתקנת אביזרי-נוי בגינות וכו", וכך הוא מאריך בתיאור עבודתו המקצועית".
והנה הוא מתקשר לבית שני
"לאחר כמה דקות של שיחה מוריד הגנן את השפופרת, ועושה רושם" – כך מספר הת"ח שהיה עד למעשה – "שלמרות כל התיאורים והשבחים המפליגים שדיבר על עצמו, השיב לו וועד הבית בשלילה, ולא רצה לשכור אותו לעבודה.
"והנה הוא מתקשר לבית שני, והדברים חוזרים על עצמם. הגנן מדבר על עצמו, מבטיח שיעשה את הכל על הצד הטוב ביותר, ושוב הוועד משיב בשלילה. כך טלפון, ועוד טלפון, עוד בית ועוד בית, 'וחושבני שמספר הבתים שהתקשר אליהם הגיע ל-15', וכולם משיבים לו בשלילה".
הת"ח ממשיך ומספר, שלא הבין מדוע אף אחד לא רצה לשכור את הגנן הזה, שעשה אכן רושם של איש מקצוע מעולה. "ליבי התפלץ לראות את האכזבות שנוחל הגנן", אומר הת"ח, וכיון שהוא עצמו שימש באותה תקופה בוועד הבית, והגנן שעבד בביתם עזב זה-עתה, החליט לגשת אל הגנן ששוחח בטלפון, ולהזמינו לעבוד בבית שלהם.
הגנן שומע את ההצעה, ומגיב… בשלילה: "אני עסוק מאד, ויש לי 15 בניינים ששוכרים אותי לעבודה, כך שאין לי אפשרות לקחת על עצמי עבודה נוספת", אמר.
הם אינם יודעים את זהותי
"עכשיו כבר לא ידעתי איפה אני נמצא", אומר הת"ח; "אם הוא כל-כך עסוק, מדוע הוא מתקשר ל-15 בניינים נוספים ומציע את עצמו, וכשאני מציע לו לעבוד אצלנו הוא מסרב… מה קורה כאן?"
הגנן רואה את התמיהה שעולה על פניו של הת"ח, ומסביר: "אני עובד מזה שנים ב-15 בניינים, וכולם שם מרוצים מהעבודה, והראיה שלא עולה בליבו של אף אחד לפטר אותי; ברם, למרות שאני משקיע רבות בטיפוח הגינות, וכל מי שעובר שם מבחין מיד שמדובר בעבודה נהדרת, אף אחד מדיירי הבניינים הללו אינו מוצא לנכון להחמיא לי על העבודה המסורה!
"אני עובד ועובד, והאנשים עוברים ממש לידי, ואינם מוציאים מילה מפיהם. וזה מציק לי מאוד. חשבתי בליבי, מה אני יכול לעשות כדי לשמוע שהם מרוצים מהעבודה? וכי אפשר להוציא מהם את המחמאות בכוח?
"והתשובה היא: כן!".
מטפח את הגינה בצורה לא-רגילה
"מה עשיתי? – הבניינים אליהם התקשרתי עכשיו, הם-הם הבניינים בהם אני עובד… אני מתקשר, ומציע את עצמי לעבודה, והם אינם מודעים לכך שהמדבר הוא הגנן הקבוע שלהם…
"וכיצד הם מגיבים להצעתי לעבוד אצלם? – 'לא, תודה; יש לנו כבר גנן מאוד מקצועי ומסור, העובד אצלנו שנים רבות, ומטפח את הגינה בצורה לא-רגילה. לא נראה לנו שיש מישהו שיכול לעבוד יותר טוב ממנו' – – –
"ואז אני שומע את כל המחמאות הנאמרות עלי בצורה הברורה ביותר! אמנם הדברים נשמעים בדרך עקיפה, אבל רק כך מזדמן לי לשמוע בבירור את דעתם החיובית עלי, ועל עבודתי… שווה לי להשקיע חצי שעה מזמני, ואולי אף יותר כדי לעשות את הטלפונים הללו, ולשמוע איזה גנן מקצועי אני!" – – –
הרי לנו ראיה כמה בן-אדם זקוק למחמאות, וכמה חבל למנוע זאת ממנו. הרי הדבר אינו כרוך במאמצים מופלגים; רק ללמוד לדבר, לפתוח את הפה, ולא לחסוך במילים.
החבר ממתין למילה טובה
([מהספר 'מצוות בשמחה' (הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א)]