"התהלך לפני והיה תמים" (בראשית י"ז, א')
רבי הלל מקולומייא מחזיר בתשובה
בליל שבת בביתו של רבי הלל ליכטנשטיין הרב של קולומייא בשעה שבני הבית כבר נרדמו עדיין נשאר ער ולמד פרשת השבוע.
פתאום נשמע רשרוש מהחלון, והנה גנב משלשל ידו לתוך החלון ומוציא את פמוטי השבת, יחד עם מאכלים שעמדו סמוך. פנה אליו הרב: יהודי, כיצד אתה מהין לעבור על לאו דאורייתא "לא תגנובו", ועל איסור מוקצה דרבנן? ומה עוד כי במעשיך אתה תגרום עגמת נפש לרבנית בעצם יום שבת קודש!… אם רעב אתה הכנס לביתי ואאכילך מכל טוב. הגנב מילא פיו צחוק לתוכחתו של הרב. הוא סיים את מלאכתו בזריזות ומיהר להסתלק.
כאן החל הרב לצעוק לעברו: דע לך, שאני מפקיר את כל מה שלקחת… הגנב נעצר לשמע הקריאה, ופרץ בצחוק וקרא לרב: אל תראה את צדקתך כאשר אין לך ברירה. הגנב נעלם חבילתו, ורבי הלל חזר ללימודיו.
כעבור זמן מה, נשמעה המולה ברחוב. הרב יצא מהבית לברר מה קרה. והתפלא לראות, והנה שוטר מחזיק בידו של הגנב ומוליך אותו לכלא. הרב ניגש לשוטר ואמר לו: זה לא גנב, החפצים שייכים לו, נתתי לו את הכל במתנה גמורה… השוטר הזמין הרב שיתלווה עמם לתחנת המשטרה.
שם מסר השוטר לקצין החוקר כל פרטי המקרה איך שלכד חשוד זה. הגנב טען, שלקח הכלים מאת הרב והוא יחזיר לו אותם. ואילו הרב מצהיר שנתן לו הכל במתנה…
הקצין שהכיר את אישיותו של הרב נענה לו ושחרר את הגנב יחד עם חבילתו. בחוץ נפל הלה על צוארי הרב כשדמעות זולגות זולגות מעיניו והתוודה: גדול עווני, תמחול לי רבינו! רבי הלל הרגיעו והזמינו לביתו לכל יום השבת. משם יצא כבריה חדשה והפך לבעל תשובה אמיתי.
קירוב רחוקים שעשה הרה"צ רבי אליהו לופיאן
אבי זצ"ל סיפר שפעם אמר לו מו"ר רבי אליהו לופיאן שברצונו ללכת להתפלל מנחה בשבת בישיבת חברון, ולויתי אותו בדרך, וראיתי מכוניות נוסעות בשבת, אמר רבי אליהו רחמנות עליהם, אין מי שילמד אותם חומרת האיסור, אולי נלך חזרה לישיבה, אני לא יכול לראות אחי בני ישראל נוסעים בשבת, אמרתי למו"ר הרי עברנו כבר רוב הדרך, ועדיף למהר לילך לישיבת חברון ונראה פחות מחללי שבת, הסכים רבי אליהו לדברי אך הוסיף אמחה שוברת לב ממש, באותו רגע עצרה מכונית ושאלה את רבינו היכן אני נוסע מכאן לרח' יפו, פרץ רבי אליהו בבכי ואמר לו איך אומר לך דבר שאסור לך לעשות לנסוע בשבת, מצד שני איך אני יכול לא לומר ליהודי למלא בקשתו, ושוב פרץ בבכי, האיש עצר המכונית ויצאה ממנה, ואמר רבי – מעולם לא הרגשתי הרגשה של מוכיח באמת כמו ברגע זה, גם אמי שתחי' שומרת שבת וצועקת עלי למה אני מחלל שבת, אך לא ראיתיה בוכה, אני רואה שאתה מתכווין לטובתי, לכן אני מבטיח לרבי שמהיום והלאה לא אסע עוד בשבת, וקח את המפתחות של האוטו, ואבוא אליך במוצאי שבת לקחת המפתחות, אמר לו רבי אליהו אני רואה שיש לך נשמה גדולה, ולכן אומר לך שגם המפתחות הם מוקצה, תניח אותם כאן בצד, ובמוצאי שבת תקח אותם. הנ"ל הסכים לדברים.
רבי אליהו התרגש מקבלת הדברים של הנ"ל, ואמר לי אני כבר לא הולך להתפלל מנחה בחברון, אני רוצה להתעכב עמו ולשוחח עמו על ענינים שונים, אם אתה רוצה הישאר גם כאן עימנו יחד, והתחיל רבי אליהו לשאול אותו על שלום אמו ושלום משפחתו, ומה עושה בחיי יום יום, השיחה התארכה כשעה שלמה, וזאת בצדדי רחוב חגי בגאולה – ממש קרוב לישיבת חברון, כל הבחורים ראו ותמהו מה לרבי אליהו עם החילוני, בגמר השיחה בירכו רבי אליהו לשלום, ואמר לבחורים לא בזריקת אבנים חלילה תמנעו חילול שבת, רק בקירוב אמיתי שבא מתוך אהבה אז תצליחו בקירוב רחוקים.
(מתוך הספר מידות והנהגות טובות)