"… האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל" (ג', י"ב)
בספרים הקדושים תמהו על תשובתו של אדם ראשון לקדוש ברוך הוא "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי", האם זוהי תשובה שמתאימה לאדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, שיתפתה כה מהר לדבריה של אשתו? אתמהה!
ותירץ: כי באמת אדם הראשון יכול היה להמציא ולבדות מלבו הרבה תירוצים כדי להצדיק את מה שהמרה את פי ה' ואכל מעץ הדעת, אבל כל התירוצים שהיה ממציא היו רחוקים מהאמת. אדם הראשון העדיף לבחור במידת האמת ולומר את האמת לאמתה למרות חוסר ההיגיון והשכל הישר שבתשובה זו – לשמוע לקול אשתו נגד ציווי ה'. הכל עדיף מאשר לכסות על האמת ולהוציא דבר שקר מפיו, ובזה עוד להוסיף חטא על פשע.
על דרך זה יש לפרש את הכתוב "ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה" (א, טז), ופירש רש"י: "שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה: אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד".
ויש להתבונן בטענת הלבנה "אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד": מה היתה כוונתה, שאחת משתיהן תצטרך להתמעט? אמת! אבל מי אומר שהשמש תצטרך להתמעט, אולי החובה להצטמצם תוטל על הלבנה, ומה הועילה אפוא בטענתה?
ונראה שבאמת הלבנה בתלונתה "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" היתה מודעת לכך שייתכן כי עליה תוטל החובה להתמעט ולצמצם את אורה, ומכל מקום טענה מה שטענה כיון שנוכחה בצדקת ואמיתת הדברים, ועל כן העדיפה לומר את האמת אף־על־פי שייתכן והתוצאות לא יהיו לטובתה.
ראוי להתבונן ויש לתמוה: אדם הראשון, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, נצטווה מהשי"ת לא לאכול מעץ הדעת: "מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". ציוויו של הבורא יתברך מפיו עצמו ליציר כפיו לאו מילתא זוטרתא הוא. מה היה הגורם להיכשל ולהתפתות לדברי חוה אשתו, ולהמרות באכילתו את פי ה'?
ונראה לומר, כי הנה מבואר בספרים הקדושים כי לשורש הדבר יש השפעה על כל תוצאותיו, הן לטוב והן לרע. למשל: אם שורשי האילן הנמצאים עמוק עמוק באדמה מתחילים להירקב, הרי התוצאות ייראו ויורגשו על הפירות הגדלים בו.
יסודו של האדם ושורשו הוא מן האדמה, כמו שכתוב "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים". והנה כתוב "ויאמר אלוקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו" (א, יא), ופירש רש"י: "עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן אלא 'ותוצא הארץ עץ עושה פרי' ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם על עוונה ונתקללה".
רואים אנו שגם האדמה נתקללה בגין חטאה שלא עשתה כציווי ה', כמו שכתוב "ארורה האדמה בעבורו, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (ג, יז). נמצאנו למדים, שהאדמה היא היתה הראשונה שלא קיימה את מצות ה'.
ההשפעה של קלקול האדמה באי ציות לציווי הקדוש ברוך הוא השפיעה על ה'תוצאות', על אדם הראשון שיסודו מעפר, להמרות את מצוות ה', וכך נכשל בחטא אכילת עץ הדעת.
הוא אומר רחמנא ליצלן שקר
העניות והדלות ששררו בימים ההם בירושלים לא פסחו על ביתו של הסבא רבי יצחק דוד גרוסמן זצ"ל; בבית היו עשרה ילדים והיה צריך לדאוג לכלכלם. הסבא היה נוהג לומר בדרך צחות: יש לו תמיד התלבטות וספק מה לעשות כשהילדים ישנים? אם יעיר אותם – אזי יבקשו לאכול "וכולם פותחים את פיהם"… ואם ישאיר אותם לישון – 'העולם' אומרים שכשישנים הרבה, גדלים! ואין להם מקום בבית…
יום אחד החליטה הסבתא לפתוח חנות קטנה למכירת תכשיטים. מהיכן היו לה תכשיטים למכור? הלכה וקיבצה את כל תכשיטי הזהב שקיבלה בתור כלה, פמוטי הכסף של שבת, כמה גביעי כסף, פרסה מפה לבנה על שולחן קטן סמוך לחלון הפונה לרחוב, וסידרה עליו את כל 'האוצר היקר' שהיה ברשותה.
יום שישי ערב שבת קודש, הסבתא היתה עסוקה בהכנות לקראת שבת, ובדלית ברירה ביקשה מהסבא רבי יצחק דוד שיואיל לשבת בחדר החיצון, אולי יתמזל מזלם ויבוא אדם לקנות משהו. הסבא התיישב והחל לקרוא בחומש שניים מקרא ואחד תרגום. כדרכו בקודש נהג לקרוא בנעימות ובהתלהבות, והנה באותו הזמן עבר על פתח ביתם 'שייגץ' ערבי בן בלייעל. הגוי הציץ פנימה וראה שזו 'עת רצון'… בעל הבית שקוע בספרו ואינו שם לב כלל ממה שקורה סביבו, נכנס פנימה והתחיל לרוקן מעל השולחן את התכשיטים וכלי הכסף, והסבא המשיך בקריאת הפרשה ולא הרגיש כלל במתרחש. בהשגחה פרטית בדיוק נכנסה הסבתא לחדר, וכשראתה את הערבי מכניס לתוך שקית את כל האוצר היקר, הרימה את קולה ושאלתו לפשר מעשיו. הערבי לא נבהל, ובחוצפתו כי רבה ענה שהוא קנה את כל התכולה ושילם עבורה. הסבתא פנתה לסבא ושאלה האם הגוי קנה את הסחורה? הסבא 'התעורר', וכששמע את השאלה קפץ ממקומו ובקול היוצא מעומק הלב זעק ואמר: "ער זאגט רחמנא ליצלן א ליג'ן"…! הוא אומר רחמנא ליצלן שקר"!
(מתוך הספר 'לב ישראל')