יעקב א. לוסטיגמן
לימוד התורה הקדושה הינו חלק עיקרי ומרכזי בסדר יומו של ילד, הלומד בתלמוד תורה, או של בחור הלומד בישיבה. מגיל 3 ועד זקנה ושיבה, מחוייב היהודי בלימוד תורה יומם ולילה, ובוודאי בקביעת עיתים לתורה.
עם זאת, ישנם ילדים ובחורים שאינם חשים מספיק את מתיקות התורה בעת שהם עוסקים בה, וממילא הופך הלימוד למעמסה כבדה על כתפיהם, והם מצפים בכיליון עיניים לסיום יום הלימודים, לסיום הזמן וליום בו לא יצטרכו עוד לשבת מבוקר ועד ערב בבית המדרש.
אנו כהורים, שואפים כמובן, שהילדים שלנו יהיו מאלו שיבינו את גודל הזכות שנפלה בחלקם לשבת בבית ה' ולעסוק בתורתו הקדושה. אבל כשהילד, ובעיקר הבחור, אינם מצליחים לחוש במתיקות ועריבות התורה, הידיים שלנו קצרות מלהושיע.
פנינו לשלושה אישי חינוך נכבדים, העוסקים במלאכת הקודש בפלטפורמות השונות של ארגון 'אחינו': הרב מיכאל ברלין ראש ישיבת 'אחינו' לצעירים מתקרבים במודיעין עילית, הרב ישראל ליוש ר"מ בישיבת 'אהבת אהרן' בבני ברק ורכז הרישום של 'אחינו' לכל הישיבות מכל המגזרים בארץ, וכן עם הרב יעקב סירוטה, מנהל המחלקה החסידית ו'מוקד הישיבה', המעניק מידי חודש סיוע למאות בחורי ישיבות במגוון דרכים ובשלל צורות.
עם שאיפה עזה פותרים את רוב הבעיות
ראש ישיבת 'אחינו' לצעירים במודיעין עילית, הרב מיכאל ברלין מסביר, שהדרך הטובה ביותר לגרום לבחור להשקיע את עצמו בלימודים, היא טיפוח השאיפות שלו לצמוח ולגדול בתורה. "בחור שיש לו שאיפות", מסביר הרב ברלין, "פותר תשעים אחוז מכל ההתמודדויות שלו. כשהוא שואף להגיע למטרה ברורה, וכשהוא רוצה בכל מאודו להשיג את אותה המטרה, כל המפריעים האחרים שצצים בדרכו מתגמדים לנוכח הרצון העז שלו להגיע רחוק. הוא מדלג מעל הבעיות, פותר אותן בקלות וממשיך הלאה.
"את החלק של השאיפות מחדירים לבחור בשני מישורים: מצד אחד, ההורים בבית צריכים להבהיר לו שיש לו יכולות, צריכים לדבר על זה בצורה ישירה ובעיקר בצורה עקיפה. לספר סיפורים על גדולי ישראל שהתקשו בתחילה בלימודם ולאחר שהשקיעו את כל כולם בתורה, פרחו ועלו לשיאים שהם מעל לדרך הטבע, לדבר על האושר הטמון בלימוד התורה ועל חובת האדם בעולמו לעשות רצון הבורא יתברך.
"המישור הנוסף הוא הישיבה. זהו אחד התפקידים העיקריים של צוות חינוכי בכל ישיבה שהיא, ובעיקר בישיבות לצעירים. לפתח ולטפח את השאיפות של כל בחור ובחור. לשאוף אל הפסגה, לא פחות. פתגם ידועה האימרה שמי ששואף להיות גנרל, יוכל להיות חייל טוב, אך מי ששואף להיות רק חייל טוב, לא ישיג את שאיפתו".
כדי להשלים את הדברים, מספר הרב ברלין סיפור לו היה עד, בישיבה שבראשה הוא עומד: "הגיע אלינו בחור מבית מאוד פשוט. בביתו שמרו מצוות, אבל לימוד התורה לא היה ערך עליון שם בלשון המעטה. אף אחד מהאחים שלו לא למד בישיבה בכלל, ורק הוא, צעיר הבנים החליט שהוא רוצה לנסות להיכנס לישיבה.
"בתקופה הראשונה, אני זוכר שחשבתי שזאת היתה טעות בכלל לשלוח בחור כזה לישיבה. היה נראה שאין לו שום קשר עם התורה, הלימוד שלו היה כל כך לא ישיבתי שהייתי מתפלא איך הוא בכלל מסכים להישאר אצלנו ולא בורח הביתה אחרי יומיים.
"ביום מן הימים, אותו בחור התקרב לאחד הר"מים בישיבה, והפך לתלמידו המובהק. הוא מאוד אהב את הר"מ שהשכיל להשיב לבחור בעין טובה, והחל לטפח אצלו שאיפות. מאותו רגע התחולל מהפך עצום, הבחור הגדיר לעצמו מטרות וכבש אותן בזו אחר זו. הוא סיים אצלנו בישיבה את מסכת בבא קמא, ולאחר מכן סיים את כל סדר נשים. בהמשך הוא עלה לישיבה גדולה והמשיך לפרוח. היום הוא אברך משי, בן תורה אמיתי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו.
"המסר שאני למדתי מהסיפור הזה, הוא שמילת המפתח היא שאיפות, אם נצליח לגרום לבחור לשאוף, עשינו את כל העבודה, בס"ד".
מנהל מוקד הרישום לישיבות של 'אחינו', הרב ישראל ליוש, המכהן כאמור גם כר"מ בישיבת 'אהבת אהרן' לצעירים מתחזקים, שופך אור על נקודה נוספת: "כתוב 'אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא'. הפסוק נוקט בכפל לשון לכאורה, 'תבקשנה ככסף' ומיד לאחר מכן 'כמטמונים תחפשנה'.
גם 'לבקש' את התורה וגם 'לחפש' אותה?
"אבל האמת היא שזה לא כפל לשון, אלא מדובר בשני דרכים של חיפוש. כסף זה דבר הנצרך לאדם כדי לקנות בגדים ומזון, קורת גג לראשו וכל דבר שהוא רוצה להשיג כרוך בתשלום כספי. לכן אחר הכסף אנחנו 'מבקשים', זה חיפוש תמידי שאינו נפסק לרגע. כל אדם נמצא כל ימיו בחיפוש אחר כסף.
"מטמון לעומת זאת זה משהו שלא מחפשים כל החיים. שמעת שיש מטמון, אתה מאוד רוצה למצוא אותו, מחפש בהתלהבות יום יומיים, אולי אפילו שנה, אבל לאחר מכן החיפוש מסתיים. אם מצאת את המטמון בוודאי שכבר אין סיבה לחפש עוד, ואם לא מצאת אתה מתייאש אחרי תקופה מסוימת ולא ממשיך את מסע החיפושים.
"בתורה אנחנו צריכים את שני הסוגים, גם ביקוש וגם חיפוש, גם כסף וגם מטמונים. החלק הראשון הוא כמובן הקביעות, בחור צריך לדעת שיש לו סדר יום קבוע, הוא יודע מה הוא רוצה מעצמו, הוא צריך להקפיד על סדרי הלימוד, על התפילות, על ארוחות מסודרות ועל ההספק השבועי בישיבה.
"אבל מעבר לביקוש התמידי, בתורה צריך לחפש גם מטמונים, להשיג התלהבות והתחדשות, אם זה באמצעות חידוש חידושי תורה, או באמצעות לימוד של מסכת או של ספר אחר. אם זה בדרך של החלפת חברותא בסדר ג' לחברותא מיוחד במינו שירים אותך מעלה מעלה, או בכל דרך אחרת. ברגע שיש קביעות ויש התחדשות, אפשר להתחיל לחוש את מתיקות וערבות התורה, כי התורה היא מתוקה מצד עצמה, כל מה שצריך לעשות, זה להשתמש בה נכון, ללמוד אותה בצורה נכונה, ואז מרגישים את המתיקות.
"אני עצמי זכיתי ללמד בישיבת 'אהבת אהרן', זאת ישיבה לבחורים צעירים שהחליטו לחזור בתשובה ולהצטרף לעולם התורה. אלו בחורים שלא זכו שאביהם ילמד אותם תורה, אנחנו עבורם כמו אב וכמו רב, מלמדים ומדריכים, מקנים ערכים, חינוך ומושגים.
"במסגרת מלאכת הקודש הזו, אני רואה לא פעם בחורים שמגיעים מחוסרי כל ידע בסיסי, ובתוך זמן קצר הם פורחים ומגיעים לרמה שאף אחד לא היה מאמין קודם לכן שיגיעו אליה, גם אחרי שנים של לימוד תורה. אני זוכר מקרה של בחור שהיה מאוד לא מוכשר, הוא היה קשה הבנה בצורה יוצאת דופן, לא הבין כלום ממה שלמדנו. אבל היה לו רצון עז. הוא היה פותח את ארון הקודש, דוחף את הראש פנימה ופורץ בבכי, מתחנן לקב"ה שיפתח את לבו בתורה הקדושה. היום הוא תלמיד חכם מופלג עם הבנה עמוקה, תפיסה מהירה וחדה, ממש מהפך עצום התחולל בו.
"מקרה נוסף שנחרט היטב בזיכרוני, היה של בחור מאוד מגושם, ראית עליו גסות כזאת שאפשר לשמוע עליה רק בסיפורים על האיכרים שלא ידעו קרוא וכתוב. אבל הבחור הזה החליט להשקיע את עצמו בלימוד, וכעבור תקופה שמנו לב שהוא הופך אט אט לעדין, הדיבור שלו השתנה, התנועות הפכו עדינות יותר, הצורה בה אכל בחדר האוכל נהפכה מן הקצה אל הקצה, ואפילו המראה שלו, סגנון ההליכה, תווי הפנים, הכל הפך עדין יותר. כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם, וגם את הטובה הזאת שהיא מעדנת ומזככת את נפש הלומדים".
תלמד עם הבן שלך כאילו היה הבן של השכן…
מנהל המחלקה החסידית של אחינו ו'מוקד הישיבה', הרב יעקב סירוטה, מספק הדרכה מעשית יותר להורים: הנושא הזה של החדרת הרגש לתורה לילד ובחור להרגיש את מתיקות התורה אינו חדש, קולומוסים רבים כבר נשברו בדברי הסבר ארוכים וחכמים מאוד, ובכל זאת, אנסה לחדד כמה נקודות מעשיות:
"ישנה טעות נפוצה, שכמעט כולנו נכשלים בה: נתאר מצב, בו אתה מארח בעל תשובה אצלך בבית למשך שבת, ומגלה שהוא לא יודע הלכות בסיסיות. עשית ברכת 'המוציא' על החלה, כולם מחכים בשתיקה כי הם יודעים שאסור לדבר עד שטועמים מהחלה, אבל האורח הבעל תשובה לא יודע והוא כן מדבר. מה תעשה? תנזוף בו? תתקע בו זוג עיניים מאשימות? תעניש אותו? כמובן שלא. אתה תתייחס אליו בסלחנות, לא רק בגלל שאתה לא מאשים אותו בחוסר ידע. אפילו אם נאמר שרגע קודם לכן הסברת לו שאחרי הברכה אסור לדבר עד שטועמים מהחלה, גם בכזה מקרה לא תצעק עליו, למה? כי אתה מבין בתת המודע שלך שאם תתקוף אותו, רק תגרום לו להתרחק מקיום ההלכה. בכזה מקרה אתה תבין היטב שהסבלנות היא כלי בסיסי וראשון במעלה כשאתה בא ללמד מישהו דבר כלשהו, ובמיוחד כשאתה מנסה להרגיל אותו לאורח חיים שונה מזה המוכר לו מילדותו. "דרכיה דרכי נועם!"
"משום מה, כשזה מגיע לילדים שלנו, אנחנו מצפים מהם לפתור את זה בזריזות. אין לנו סבלנות לחכות שהם ילמדו את מה שאנחנו רוצים ללמד אותם. אנחנו נגיב בצעקה, גערה, אין לנו את ההבנה הבסיסית שחייבים להתייחס אליהם בסלחנות, באורך רוח כדי שהדברים יחדרו לעומק הלב ויפעלו את פעולתם בצורה הטובה ביותר. פתאום דרכי הנועם נעלמות להן והופכות לפסוק שאין לו שום קשר אלינו כביכול.
יש לזה סיבות שונות, ולא ניכנס כרגע לסיבות, מאיפה זה נובע ולמה זה קורה, אם זה בגלל שהם הממשיכים שלנו ואנחנו מצפים מהם ליותר, או בגלל שזה קשר מתמשך ולא משהו חד פעמי שיסתיים במוצאי שבת, כשבעל התשובה ישוב לישיבה החדשה שלו. ישנן סיבות נוספות, חלקן מאוד נכונות ומאוד מובנות, אבל במבחן התוצאה, ברור שדרכי הנועם והגישה הידידותית יותר, היא כלי עצום ומועיל פי כמה וכמה מאשר הגערה והנזיפה.
"אני לא מדבר על הנושא של 'שמאל דוחה וימין מתקרבת', על ההגדרה של 'חושך שבטו שונא בנו', ודאי שיש מקום לגערה במקום הנצרך, אין ספק שלפעמים צריך להעניש ילד, אבל הבסיס צריך להיות שתתייחס לילד בסלחנות ואל תחנך אותו ביד קשה, וזה נכון לכל תחומי החיים, בין אם זה בתפילה בבית הכנסת, ובין אם בהתנהגות בבית, בכיבוד אב ואם, וכל דבר אחר. כלל זה תקף לכל תחומי החינוך.
"על אחת כמה וכמה כשאתה בא לבחון את הילד, אתה מתוסכל מחוסר הידע וחוסר הרצון שלו ללמוד. בשעה שבועית שאתה בוחן אותו הוא מוציא אותך מן הכלים.
"אם אתה תוקף, כמעט תמיד זה ייכשל, הוא יפתח ריאקציה, ישנא את אבא שלו וגם את התורה ח"ו, הקונוטציה ללימוד תהיה רעה מבחינתו.
"אם אתה רוצה לדעת אם אתה סלחני עם הילד שלך או שאתה קצר רוח כלפיו, כדאי שתנקוט במדד הבא: תדמיין כאילו הוא הילד של השכנים, כאילו אתה לומד עם ילד יתום, שאין לו אבא רח"ל, ואתה רק רוצה ללמד אותו תורה כדי שהוא יצמח גדול בישראל, ולא כי הוא הבן שלך ואתה דורש את זה ממנו בכח מעצם היותך אביו. אם תצליח לחשוב עליו כאילו היה הבן של השכנים, חזקה עליך שתהפוך סלחני יותר כלפיו, ותלמד אותו בצורה טובה ומועילה הרבה יותר.
"נקודה נוספת וחשובה לא פחות, היא הדוגמה האישית. כולם מדברים על זה, וכל הורה יודע שזהו הכלל הבסיסי ביותר בחינוך, אבל משום מה רבים לוקחים את זה ברמה מאוד רדודה. לא יורדים לעומק הדברים. אבא מקפיד ללכת לשיעור תורה מדי ערב, גם כשהוא מאוד עייף, כדי להראות לילד שהלימוד זה הדבר הכי חשוב בחיים. זה נחמד מאוד, אבל אם האבא נאנח אנחה עמוקה ובלתי רצונית כשהוא קם, כדי לצאת לבית המדרש, זה לא שווה כלום. הילד כבר הפנים שאבא לא אוהב ללמוד, שאין לו חשק לעשות את זה, ושהוא עושה את זה רק כי כך צריך לעשות. מתיקות התורה לא תגיע מהתנהגות כזאת.
"אם אבא מקפיד מאוד לא לדבר בתפילה כדי שלא להראות דוגמה שלילית לילד שלו, אבל במקום להתפלל בדבקות ובכוונה הוא קורא עלונים, או לחילופין רק ממלמל בשפתיו את מילות התפילה, ולא מתפלל מעומק הלב, הוא לא עשה הרבה בזה שלא דיבר. ייתכן מקרה של אבא שיושב בספסל סמוך, שאולי קורה לעיתים רחוקות שהוא כן נכשל ומחליף שתי מילים עם אחד המתפללים בין גברא לגברא, אבל אחר כך, ב'אשרי ובא לציון' הוא מוזיל דמעות, בשמונה עשרה הוא מתפלל בדבקות, ובפסוקי דזמרה הוא רוקד משמחה כשהוא משבח ומהלל את הקדוש ברוך הוא, אין ספק שהדוגמה האישית שלו טובה עשרות מונים מהדוגמה של אותו אבא שלא מדבר בתפילה, שגם זה כמובן דבר שאי אפשר לתאר במילים את החשיבות שלו.
"נקודה נוספת, להראות כבוד לתורה, להראות לילדים חיבה לתורה. אנשים רבים מבצעים את זה, אבל כמצות אנשים מלומדה, כי הם שמעו פעם בהרצאה שזה מאוד חשוב לתלות את התעודה שהילד קיבל בחיידר על הקיר בסלון. זה נפלא, אבל זה לא מספיק. זאת לא הדוגמה האישית שבאמת תראה לילד שההורים שלו אוהבים את התורה ושמחים מאוד שהוא לומד תורה.
"כשאתה לומד עם הילד, תחיה את הלימוד, שהשאלה של התוס' תכאב לך, שהתשובה שעונה הגמרא תשמח אותך. לימוד ישנוני וחסר עניין משדר לילד את המסר ההפוך. גם בבית, הילד מסיים מסכת? האמא צריכה לצאת מהכלים ולהיכנס למטבח, להתחיל לאפות לו עוגה, להשקיע בזה, לא לשלוח אותו עם חמישה שקלים לקנות ממתק ודי בכך.
"אני בכוונה לא רוצה לתת יותר מדי דוגמאות, כי זה בדיוק הרעיון, שההורים ימצאו לבד את הדרכים להראות לילד את חיבת התורה. שההורים יפתחו אצלם עצמם את חיבת התורה, את הרגש ללימוד התורה, את המתיקות של התורה, כשהם ירגישו את זה בעצמם, המעשים שמראים את זה החוצה יהיו ספונטאניים, הם יהיו הרבה יותר אפקטיביים. כשהילד יראה את ניצוץ השמחה בעיני הוריו על כך שהוא קיבל מאה במבחן, זה מה שיגרום לו להשקיע גם בשבוע הבא. אבל אם הם רק יחמיאו לו מחמאות בשפע, בלי לשמוח באמת, זה לא יחולל אצלו שום שינוי.
"ולסיום אני רוצה להוסיף", מסכם הרב סירוטה, "כל ילד יכול להצליח, צריך רק להאמין בו, ולחנך אותו מהלב, עם כל הרגש והאהבה שבעולם. לתת לו את ההרגשה, שההצלחה שלו היא הדבר שמשמח את ההורים יותר מכל דבר אחר, ושהאמון שהם נותנים ביכולותיו הוא בלתי מוגבל".