יש רבינו בחיי מפורסם מאוד, שמרן בעל 'איילת השחר' מביא אותו בפירושו על החומש. "לא מצינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף, ולא שיודה להם כי יסלח על פשעם וחטאתם, אם כן מתו בעונשם בלא מחילת יוסף, ואי אפשר להתכפר עוונם רק במחילתו. ועל כן הוצרך העונש להיות כמוס וחתום, להיפקד אחר זמן בעשרה הרוגי מלכות"… רבינו בחיי כותב את זה בשלושה מקומות בין מקץ לויחי. זה יסוד מפורסם שלו.
אומר הראש ישיבה: צריך לומר, שהיה קשה ליוסף למחול על הצער הגדול שעשו לו. ולומר סתם שהוא מוחל, בלי להרגיש בלב – אין זה כלום. אגב, גם זה יסוד שהוא אמר כמה פעמים: אדם שמבקש מחילה מחבירו בערב יום כיפור, והוא באמת פגע בו, והוא אומר 'מחול לך' ובאמת בלב שלו נשאר אותו דבר, זה שום דבר. למעשה, אין שום מחילה.
ואספר לכם מעשה, מה היה עם הרבינו בחיי הזה. מעשה שהיה כך היה: יהודי מסוים היה במקום עבודה, עבד שם עשרים וחמש שנה, זמן מכובד. מקום העבודה פיטר אותו בצורה מאד לא נחמדה ושולח אותו לחפש מקום אחר. היהודי הזה מספר לי, שהוא מוסר מודעה, שלכל ראשי המוסד הוא לא מוחל נצח סלה ועד, בזה ובבא. אין מחילה. והוא מודיע גם, שביום הכיפורים בתפילה זכה – כך הוא אמר לי – אני אומר שאני מוחל לכל, חוץ מהם.
שאלתי אותו: האם אתה יודע שההנהגה הזאת שלך יכולה להזיק את האנשים האלה? הוא אומר לי: "תראה, הם הזיקו אותי מאד, ואפילו לא מבינים בכלל שעשו משהו… אז שהם יאכלו את מה שהם בישלו". בקיצור, אין עם מי לדבר.
יום אחד הצלחתי לשכנע אותו שהולכים לראש ישיבה לדבר על הענין. הוא אמר לי: "למה לא? בסדר". באנו לראש ישיבה. סיפרתי לו את הסיפור.
הראש ישיבה אומר: "זה לא פשוט. זה מאד מאד קשה למחול על כזה דבר".
ואז אמרתי לו: הראש ישיבה, אני לא זוכה להבין. יוסף הצדיק לא אמר קריאת שמע על המיטה? [כלומר, האם לא אמר 'הריני מוחל'?]
הראש ישיבה, עם כעס על הפנים, אומר לי: "תגיד לי, אתה חושב שזה הפקר? את העבירות אתם עושים בשלימות נפלאה, ואת המצוות שלכם…? אתם חושבים לעשות עבירה, ואז מה? ברגע הכל נגמר. זה לא הולך ככה!"
ככה הוא צועק עלי . ואז הוא מתחיל להגיד לי, כמו שמסבירים לילד קטן: "אתה חושב שזה פשוט? יוסף הצדיק, בן שבע עשרה שנה, כל התורה מאבא שלו, קורעים אותו מאביו, זורקים אותו לבור, מוכרים אותו לישמעלים, הולך למצרים, הולך לפוטיפר, צרות צרות צרות… מחול לך?! זה לא הולך ככה", הוא אומר. "מה אתה רוצה מבן אדם שעובד במקום עשרים וחמש שנה, מוסר את נפשו על המקום, וזורקים אותו בכזה ביזיון? מה… זה לא הולך. מה אתה רוצה ממנו?! יוסף הצדיק… אין טענות עליו שהוא לא מחל…"
– הראש ישיבה, הבנתי. אבל היהודי הזה למעשה, בקפידא שלו, הוא למעשה מזיק אנשים.
"אתה רוצה שהוא יסלח?…" הוא אומר, ואז הוא מהרהר לעצמו, פונה לנפגע ואומר: "אני אגיד לך. אם אתה תלמד כל יום, במשך חצי שנה, מוסר. חצי שנה חצי שעה, בענין מעביר על מידותיו, לא תיקום ולא תיטור, אולי… לא, לא, זה לא ילך! שנה שלימה, ילמד חצי שעה מוסר ליום, לא תיקום ולא תיטור, מעביר על מידותיו, אולי וכולי האי, הוא יוכל לסלוח לו. אחרי שנה. ואין טענות עליו. בורא עולם אין לו טענות על היהודי הזה. אין. יוסף הצדיק", הוא אומר, "אין טענות עליו שהוא לא מחל. זה לא הולך כך. זה לא הפקר כזה. לעשות עבירה וללכת הביתה".
היה שם אחד בחדר, שאמר: "הראש ישיבה יודע, זה כבר יותר מארבע שנים מאז שפיטרו אותו. שום דבר לא זז אצלו".
והראש ישיבה עונה מיניה וביה: "אבל הוא לא התחיל ללמוד מוסר!" – –
(מתוך 'אוסף גיליונות' מבית ישיבת מיר שע"י צוף הוצאה לאור, וארא תשע"ח)
1/1214