הילד שלי בן השנתיים פתאום גילה שאמא לא כאן. אמא יצאה. הוא רץ לדלת בבכי – "אמא תֹוחַ (לפתוח). אמא, תֹוחַ"… ואני במרחק שני מטר ממנו, מסתכל עליו. והוא לא מתנחם, זועק ובוכה לאמא. ואבא פה… אבא פה, מחכה שרק יפנה אליו… גם אחרי כל הפעמים שניסיתי והוא לא נענה. אם הוא יבוא אליי, אני אחבק אותו כזה חזק, אנשק אותו, אחזיק אותו בכל הכוח, אנחם. אשמור עליו מכל רע. ועוד דקה עוברת, ועוד אחת, ועוד… חצי שעה של בכי, של דמעות, של חוסר אונים ליד הדלת.
ואז הוא משתתק; כל הפנים שלו מלאות דמעות – ומסתכל עליי. אני רואה את המבט הזה; המבט האומלל והמיואש הזה שכולו אומר – – – א ב א. ואני מושיט לו שתי ידיים פרושות לרווחה, ואומר לו: בוא, מותק שלי; בוא חמוד, בוא לאבא.
והוא רץ אליי… הוא רץ בכל כוחו… עם ידיים קדימה, כולו משתוקק לקירבה הזו של אבא שלו… ובסוף הוא מגיע אליי – ונתלה עליי כולו; עם כל הגוף. מתרפק עליי עם כל הכוח. ואני תופס אותו חזק בשתי ידיים, מחזיק את כל גופו, שלא ייפול. מחבק חזק חזק ומצמיד אותו אל ליבי. שם עליו את ראשי, ומרגיש את פעימות הלב הקטן והטהור הזה, שצריך אהבה. אהבה של אבא…
*
גם אני בן שנתיים. שנתיים – יחסית לַנֶצַח; לגיל במושגים של נשמה. ולפעמים אני מוצא את עצמי מגלה שאמא לא כאן. אמא יצאה. למה דברים לא מסתדרים כמו שאני חושב שהם צריכים להסתדר? למה?!…
ואני רץ לדלת מתוסכל, כועס על אחרים, על עצמי ועל מה שקורה לי. "אמא תֹוחַ, אמא, תֹוחַ" – אני בוכה בתוך עצמי. כאילו, ח"ו, אין מי שמשגיח וגורם לדברים האלה לא להסתדר – לטובתי. ואני לא מתנחם, מתקשה לקבל את זה שלא הולך, שיש כאן ניסיון שצריך לעמוד בו. שוכח שיש מי שמסתכל עליי כל הזמן, אוהב אותי כל כך, רוצה רק שיהיה לי טוב. ועוד דקה עוברת, ועוד אחת, ועוד… שיתין נישמין של תסכול, של חוסר אונים ליד הדלת – – – הדלת החוצצת ביני לבין מידת הביטחון…
ואז אני משתתק. זוכר את כל הפעמים האחרונות שעברו בחוסר אונים ליד הדלת, כשהמציאות נראתה לי מלאת חסרונות. ואני מסתכל עליו. סוף סוף אני מסתכל עליו. על אבא שלי.
והוא רואה את המבט הזה שלי; המבט האומלל והמיואש הזה שכולו אומר – – – א ב א ! ! ! אבא שלי!
ואבא שבשמים – אבא שלי – מושיט לי שתי ידיים פרושות לרווחה ואומר לי: בוא, מותק שלי; בוא חמוד, בוא לאבא. שערי דמעות לא ננעלו.
ואני רץ אליו… אני רץ בכל כוחי… עם ידיים קדימה. מנסה לתקן, לעשות עבודת המידות, להתחזק במצוות, בלימוד התורה הקדושה, באמונה – עושה תשובה. משתוקק לקירבה הזו של אבא שלי…
ובסוף אני מגיע אליו. אני נתלה עליו כולי; עם כל הגוף. מתרפק על אבא עם כל הכוח. ובורא עולם תופס אותי חזק בשתי ידיים, מחזיק את כל גופי – שאני לא אפול.
מלך מלכי המלכים מחבק אותי חזק חזק ומצמיד אותי אל ליבו. הקדוש ברוך הוא פורש עליי את סוכת שלומו ומסתיר אותי בצל כנפיו. ה' יתברך תמיד – מאז ומתמיד – הרגיש את פעימות הלב הזה. הלב הענק והטהור של יהודי קדוש שצריך אהבה. אהבה של אבא.
*
אבא פה… גם אחרי כל הפעמים שהוא רמז לך, ניסה אותך – ולא נענה. אבא פה, מחכה שרק תפנה אליו; תדבר איתו ממש, ולא רק בתפילה… אם תבוא אליו – הוא יחבק אותך כזה חזק, ינשק אותך, יחזיק אותך בכל הכוח, ינחם. הוא ישמור עליך מכל רע.
(גיליון ממשנתה של תורה, תשע"ז)
3/291