ואז הגיע למקום שכן, בגיל 35, והצטרף למנין. במהלך התפילה הוא השתעל די הרבה, עד שאחד המבוגרים אזר אומץ, ניגש אליו, אבל הלה הסביר, שהשיעול אצלו הוא משהו קבוע והוא חלילה לא נדבק בנגיף, למחרת הגיעו תוצאות הבדיקה…

לא קל להתפלל במנין חצר. הכל ארעי, אין סידורים, אין מקומות קבועים, אין כמעט כסאות, אין מזגנים – יש רעשי רקע, חול או דשא סינטטי, שמש קופחת ומסכה שלא יורדת מהפנים לרגע אחד, שרק מקשה על הריכוז, ולמרות זאת עשרות אלפי אנשים מתפללים שם מידי יום ביומו, כולל בשבתות ובחגים, וזאת במטרה לשמור על בריאותם.

חלק גדול מהמתפללים במקומות אלה נמצאים בקבוצת סיכון כזו או אחרת, שיודעים כי באם חלילה יידבקו מהנגיף הם עלולים לסבול יסורי איוב עד כדי סכנת חיים, אבל מצד שני לא רוצים לוותר על תפילה במנין. הפתרון הוא אפוא תפילה במנין חצר, למרות כל הקשיים.

קחו את יום כיפור. אנשים רגילים כבר עשרות שנים לתפילה בבית הכנסת הקבוע, לנוסח אליו הורגלו מאז ילדותם, וכעת הם היו צריכים להשכים בשעה 5:30 לפנות בוקר כדי להתפלל עם הנץ החמה (בנוסח שכלל לא מכירים) ולהפסיק לסיים מוסף לפני שהשמש מתחילה לקפוח להם על הראש ולהתיש אותם בצום. והם עשו זאת, העיקר לשמור על הבריאות.

מראות אלה חזרו על עצמם גם בשמחת תורה. אף אחד לא רוצה להתפלל במנין שבו יש ס"ת אחד ועורכים הקפות במשך 3-4 דקות לכל הקפה, בנוסח לא מוכר תחת השמש הקופחת. הקפות כל כך שונות וכל כך מנוכרות, כשבכל רגע צפים ועולים זכרונות משנים עברו, כיצד רקדו ושמחו לכבוד התורה ולומדיה בבית הכנסת הקהילתי וליבם יוצא מגעגועים לאותם ימים – אבל החשש על בריאותם הכריע הכל. ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

*

וכאן אנחנו מבקשים לגעת בנושא רגיש, אבל אין ברירה וחייבים לכתוב עליו, ולו כדי להציל נפש אחת מישראל. יש לא מעט אנשים שחשים בתסמינים ודי ברור להם שהם נדבקו בנגיף. בן אדם שמשתעל, אין לו חושי טעם וריח וסובל מצמרמורות קור וחום – סביר להניח שנדבק, גם אם לא נבדק. חלקם עשו בדיקות ומחכים לתשובות וחלקם כבר אחרי התוצאה החיובית.

לאותם אנשים בהחלט קשה להיות בבית ביום כיפור או בשמחת תורה, והם מבינים שבאם יגיעו לבית הכנסת הם עלולים להדביק עוד מאות אנשים (או ששם מכירים אותם ויודעים שנדבקו, ויזרקו אותם ברגע שיעברו את מפתן בית הכנסת), ומחליטים להתפלל במנין בחצר באוויר הפתוח עם מסכה, כשבכך הם מרגיעים את מצפונם שלא ידביקו אחרים.

הדברים נכתבים בכאב רב, לאחר שיותר מידי הדבקות ארעו במנייני החצרות על ידי אנשים מופקרים אלה. במקום להשאר בבית ספונים, ולחכות עד שיעברו להם התסמינים הם מגיעים להתפלל במנייני החצרות, על אף ידיעתם הברורה שהם נדבקו והם עלולים חלילה להדביק אחרים.

באחד המקרים שידוע לנו, היה זה יהודי שהשכים עם הנץ החמה ביום כיפור, והגיע למנין חצרות בירושלים. באותו מנין התפללו בעיקר יהודים מבוגרים שחצו את גיל ה-70 והתאמצו לאגן לעצמם מנין באוויר הפתוח כדי שיוכלו לצום ולהתפלל ביום הקדוש.

ואז הגיע למקום שכן, באזור גיל 35, שמתגורר בסמיכות, והצטרף למנין. במהלך התפילה הוא השתעל די הרבה, עד שאחד המבוגרים אזר אומץ, ניגש אליו וביקש ממנו לחזור הביתה. אבל הלה הסביר, שהשיעול אצלו הוא משהו קבוע והוא חלילה לא נדבק בנגיף, וכמובן נשאר במנין.

למחרת הגיעו תוצאות הבדיקה שעשה כבר לפני יום כיפור והוא כמובן חיובי. הלה התפנה עם כל משפחתו למלונית וחגג שם את חג הסוכות ברוב דיצה וחדוה, כשהוא מותיר אחריו כמה יהודים מבוגרים שנדבקו ממנו, לא כולל ארבע משפחות בבנין בו הוא מתגורר, שכולם נדבקו ממנו. וזה כאמור, אחד שכבר עשה בדיקה, היו לו תסמינים – ופשוט התנהל בהפקרות מוחלטת.

הדברים חזרו על עצמם בשמחת תורה. אנשים שהיו להם תסמינים של איבוד חושי הטעם והריח, הרגישו, שהם לא מסוגלים להישאר בבית והגיעו למנייני החצרות. הדברים נכתבים לאחר שבדקנו את הנתונים. אנחנו עדיין לא יודעים מה יהיו התוצאות, אבל אלה, משום מה כלל לא חשים במבוכה. "היינו עם מסכות, מה הבעיה?!"

*

אין לנו את ההגדרה הנכונה לאותם אנשים מופקרים וחסרי מצפון. הרי כל גדולי ישראל שליט"א פרסמו פעם אחר פעם את הקריאה, שבאם אחד חש בתסמינים עליו להישאר ספון בביתו ולא לצאת משם עד אחרי שמחלים.

איך אותם אנשים מעיזים לצאת החוצה מהבית, ועוד להגיע למנייני חצרות, שם יושבים יהודים, חלקם בקבוצת סיכון, שחוששים מאד לבריאותם ועושים מאמצי על להתפלל בתנאים לא תנאים העיקר שלא ידבקו, ומגיע לו יהודי צעיר עם תסמינים ומתפלל שם ללא כל בעיה.

לא היינו נדרשים לכתוב זאת אילולא התופעה הזו צוברת תאוצה. ברגעים אלה מתייסרים עשרות יהודים מבוגרים שנמצאים בקבוצות סיכון, שהתפללו ביום כיפור במנין חצרות ונדבקו על ידי אנשים מופקרים אלה, שהגיעו ביודעין להתפלל, כשהם כנראה מסתמכים על ההיתר של "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".

כאמור, על מה שארע בשמחת תורה מוקדם עדיין לדעת, אבל את התופעה הזו ראוי להוקיע. בן אדם עם תסמינים או מאומת שמגיע להתפלל במנין חצר, וכבר לא מדברים על תפילה בתוך בית כנסת סגור, פשוט חשוד על רציחה.

זה לא קל להתמודד עם התופעה הנוראה הזו, ועל מארגני התפילות לתלות מודעות באזור התפילה ולהתריע מפני כך. חשוב גם, שאם רואים מישהו משתעל או עם כל תסמין אחר, פשוט להפסיק את התפילה ולחכות עד שהלה יסתלק מן המקום ויחזור לביתו.

הדברים נכתבים בכאב לב אבל אסור לטמון את הראש בחול. כמובן שחשוב להדגיש שחלילה אין כאן הכללה ורוב רובו של הציבור החרדי נשמר ונזהר מאד – אבל אלה שעושים זאת, עליהם לדעת שהם חשודים על שפיכות דמים

(מתוך המודיע כ"ד תשרי תשפ"א)