"אמר משה לפני הקב"ה, איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו" (רש"י שמות לט לג). כשהקב"ה רוצה – יהודי יכול לשבת בביתו ובעלי המלאכה להם הוא נזקק יגיעו עד אליו ללא הזמנה, כמו שנראה בשני הסיפורים המעניינים שלפנינו, אותם מצאנו בשני מקורות שונים.
הסיפור הראשון נשלח על ידי בעל המעשה לגיליון 'משנתה של תורה' (פקודי תשע"ו), וכך הוא מספר:
בביתנו, במרכז הסלון, עומד גוף תאורה נאה ופשוט, המאיר באור יקרות על שולחן השבת לכבוד השבת ותענוגיה. ויהי היום, ואחד משני הפלורוסנטים שהיו בו החל "לגמגם" עד כי חדל מלהאיר. וכדרך המתעצלים או המתעסקים, הכל לפי עין הקורא אם טובה אם רעה, לא מצאתי פנאי או כח לטפל בבעיה הבוערת, והמשכנו אפוא לסעוד את סעודות השבת לאורו של הפלורוסנט האחד. כך חלפו מספר שבתות.
לשבת אחת התכוננו באופן מיוחד וחגיגי: כמדי שנה התעתדנו לארח בנות מצוה ל"שבת בת מצוה" עבור ארגון הקרוב הגדול "לב לאחים". ההתרגשות היתה רבה, וההכנות קדחתניות. היה גם ברור שכדאיים הם האורחים החשובים לפאר עבורם את השבת ולטפל סוף סוף בתאורה, לחדש עלינו אור חדש וגדול. ובכן, בהיוועצות עם בעלי מקצוע מן הגדולים (היינו: המוכרים בחנויות המתמחות למוצרי חשמל) הוחלט פה אחד (זה של המוכר…) שעליי להחליף את גוף התאורה כולו. כאזרח ממושמע עשיתי ככל אשר ציווני, שילמתי ואף סחבתי ופניתי אל ביתי.
ערב שבת בשעת הצהרים, עליתי על הסולם אצל התקרה ופניתי לסדר את העניינים בזריזות, להחליף ישן בחדש ולברך על המוגמר. אכן, מה נורא נתאכזבתי: מסתבר שבכל מה שנוגע לתאורה בביתי ה"בורא חושך" נעשה יותר מה"יוצר אור", והאור – הפעם כל גוף התאורה – חדל מלפעול. ניסיתי בכה וכה, ללא הועיל. התחלתי לומר תהילים. הייתי נבוך. ערב שבת, השעה מתאחרת, האורחות ממש תיכף כאן, ואנו נאכל בחשיכה?! בטח זה עונש על שלא החלפתי את זה עד כה לכבוד השבת. הצטערתי מאוד. עמדתי שם בראש הסולם וניסיתי שוב ושוב. הוספתי כמה אנחות, אומרים שזה תמיד עוזר.
דפיקות בדלת, ואני בראש הסולם. יבוא! קראתי בקול גדול בתקוה שהלה ישמע. האיש נכנס נבוך. "באתי לקנות מן המכירה שבביתכם". בשמחה, השבתי. ואז האיש מישיר אלי מבטו: "אמור, מה לך שם, בראש הסולם. אולי אוכל לעזור לך?". גיחכתי. מה, אתה חשמלאי? "כן", הוא אמר בפשטות, "זוז ותן לי לעלות". שתי דקות של חוטים מתחלפים ומנורות מסתובבות, והתאורה עובדת, מאירה באור יקרות. מה נהדר! אמרתי לנפשי, הקב"ה רצה בעבודתי, וזימן לכאן בדיוק בשעה זו חשמלאי (מוסמך) שחזה בי בדיוק בעודי עומד בראש הסולם. ובדיוק ראה לנכון להתעניין בטוב מידות וסייע בנפש חפצה.
והסיפור השני, שפורסם בגיליון נר לשולחן שבת (פקודי תשע"ו), מתאר גם הוא התרחשות דומה:
ידידי הרה"ג רמ"ו הוצרך לעשות שיפוץ בביתו, ונתחבט באחת הדלתות האם הוא יכול לשנות את אופן פתיחתה, ולא התקבלה על לבו חוות דעתו של בעל המלאכה, כי לא היה נאמן עליו. למחרת בבוקר, בשעה 8:50 – שזה הזמן היחיד שניתן להשיגו בבית, בין התפילה ללימוד בכולל – והנה נקישות חזקות נשמעות מכיוון הדלת. בפתח עמד אחד המומחים בעיר בני ברק לענין זה – דלתות, פריצות ומנעולים: ר' זאב הורביץ – "המנעולן הנאמן".
שאלתיו: למה באת?! הסתכל עלי מוזר… "מה פתאום אתה שואל? הרי השארת לי בתא קולי קריאה לבוא". יש פה טעות, אמרתי. לא הזמנתי אותך. התקשר לתא הקולי לשמוע מי ביקש את שירותיו. נתברר שהורי הזמינוהו… "אכן בטעות באתי אליך". אמרתי לו בחגיגיות: לא בטעות! הקב"ה הוליך את צעדיך לפה. באת לתת לי עצה טובה והגונה בענין הדלת!