היה זה בשבת אופרוף שנערכה במשפחתנו. כולנו ישבנו בחדר הילדים בבית חמותי, שהוסב לצורך השמחה הגדולה לחדר אוכל. המיטות הוצאו למרפסת, וכל מרצפת פנויה אוכלסה בכיסא, שולחן או עגלת תינוק.
בעוד מהסלון עולים שירי שבת מתוקים, שחוברו בפי קודשם של אדמו"רי ויז'ניץ לדורותיהם, והאווירה הולכת ומתלהטת, שקענו אנו, ציבור הנשים, בתשעה או יותר קבין של דיבור.
הסעודה הסתיימה, הגברים יצאו לטיש, ואנו המשכנו בשיחה, עד שבשלב כלשהו כבה האור, בהוראת שעון השבת, וכולנו נאלצנו להתנער, מנסות כל אחת למצוא את ילדיה הרדומים למחצה או לשליש.
על אף העייפות, הבנו שעלינו לסדר עתה את הבית, לפנות את השולחן ולנקות את שיירי הסעודה. בתור הכלה הבכורה לקחתי את המושכות לידיים, הסתערתי על שולחן הסלון, זורקת הוראות מהירות לכל השאר.
"הכל הרי חד פעמי", אמרה גיסתי, ועזרה לי לקפל את קצות מפת הניילון בצד השני. האור הקלוש מהמסדרון הספיק לנו כדי לזהות את בקבוקי היין ואת גביע הכסף ולשלוח אותם למטבח, רגע לפני שכל המפה נצררה על כל תכולת הכלים והשאריות והוצאה אחר כבוד אל תוך הפח הטמון שבחצר הבניין.
בבוקר, הגענו כולנו ישר לבית הכנסת לשמחת האופרוף. כשניגשתי אל הסבתא באיחולי מזל טוב נלבבים, חשתי שמשהו מעיק עליה. סבתא, את מרגישה טוב? – שאלתי. היא הנהנה בשתיקה וסימנה לי בידיה שאינה יכולה לדבר בשעת קריאת התורה.
מיד אחרי הקידוש מיהרתי להתיישב לצידה. סבתא הושיטה לי את יד ימין שלה. "הטבעת שלי, טבעת הנישואין שאני כבר עונדת עשרות שנים, איננה". עצב קל ניקד את פניה של סבתא. "זו לא סתם טבעת, זו טבעת הנישואין שלי! וכבר לפני שלושים וחמש שנים ניסו לגנוב אותה!"…
כאן גברה הסקרנות, וסבתא המשיכה לספר: "גנב פרץ לבית שלנו… אני זוכרת את פניו, כאילו היה זה אתמול. הייתי לבד בבית, כששמעתי את הקולות, וניגשתי אל הדלת שהוא פתח בכוחות עצמו. כל הגוף שלי רעד, לא הצלחתי אפילו לפתוח את הפה כדי להתפלל! ה', תציל אותי! לחשתי בלי מילים. כשהרגשתי קרובה לעילפון, שמעתי פסיעות מוכרות מאחורי הגנב. סבא הגיע באופן מפתיע, יחד עם אחיו שבא לדון איתו בעניין חשוב.
"הגנב היה אובד עצות. סבא ואחיו הבינו מיד את המצב, בכוחות משותפים הצליחו לגבור על הברנש ולפתוח את האגרוף שלו שהיה קמוץ בחוזקה, ובתוכו… טבעת הנישואין שלי! הם הצליחו להוציא יקר מזולל, והטבעת החשובה זכתה לחזור אל אצבעי למשך מספר שנים נוספות.
"שנים ספורות לאחר סיפור הגנב הגיעה אולגה, העוזרת הגויה, לנקות את התנור לקראת פסח. את תענוג ההתעסקות בחומרים כמו סנט מוריץ אני נותנת רק לעוזרות גויות", הצטחקה סבתא. באותו יום, רגע לפני שהיא הלכה לדרכה, גיליתי שטבעת הנישואין שלי איננה.
"לא רציתי לחשוד בכשרים, אבל אוטומטית נפל מבטי על אולגה העוזרת, שמלבד היושר שחסר לה – חסרו כמה ברגים בראשה; לא תאמינו – הטבעת שלי היתה ענודה על אצבעה, מתחת לכפפה השקופה ולשכבת השומן שדבקה בה. זו טבעת הנישואין שלי, אמרתי לה, והצבעתי על הבליטה הקטנה מבעד לכפפה.
"פניה של אולגה סמקו. במהירות קרעה את הכפפות מידיה, השליכה את הטבעת על הרצפה, חטפה את התיק שלה וברחה… מאז לא שבה יותר".
סבתא הוסיפה: "כששמע סבא שטרן (חמיה של סבתא) את הפלא הזה, איך נגנבה הטבעת פעמיים וחזרה בשלום לבעליה, הוא ענה בהתרגשות ואמר: "מה הפלא שהטבעת חזרה? הלוא אני משתדל כל כך להיזהר שכל משאי ומתני יהיו באמונה! כל הכספים שלי כשרים! את הטבעת לנישואי בני קניתי בכסף כשר, כסף כשר אינו הולך לאיבוד לעולם! הוא חייב לחזור!"
סבתא נשמה עמוק. כל המעגל ההדוק של בני המשפחה שהתאסף סביבה ושמע את הסיפור באוזנים פעורות, נשם יחד איתה בהערכת אמת; הערכה ליושר הזה שסבתא וגם סבא אינם זזים ממנו כמלוא נימה, יושר שנמצא בעורקי המשפחה ועובר בה דור אחר דור.
"אל תדאגי, סבתא, הטבעת שוב תחזור אלייך!" הכריזה חנה'לה בת השמונה, והרחיבה את שפתי כולנו לחיוך רחב.
"מתי ענדת את הטבעת בפעם האחרונה, סבתא?" שאלה אותה חמותי – בתה. סבתא שקעה בהרהורים, ואחר טפחה על מצחה, מחייכת. "נו, מה יש כאן לנבור בזיכרון? מתי יכולתי להשיל מעליי את הטבעת, אם לא לפני נטילת ידיים בסעודה של אתמול??? השאלה היכן הנחתי אותה אחרי נטילת הידיים".
"אני זכיתי לשבת לידך", נזכרה גיסתי, "ואני חושבת שהטבעת הייתה על השולחן, ליד הצלחת הסגולה".
"כן, כן!" סבתא הנהנה. "אולי ראיתן את הטבעת, כשסידרתן אתמול את השולחנות?"
"לא היה אפשר לראות", חנה'לה בת השמונה הייתה הדוברת של כולנו, "היה חושך גמור. הדודות בקושי הצליחו לראות את הגביע של הקידוש ואת היין, לפני שעשינו 'לוויה' גדולה לכל השקיות עד הפח שקבור בחצר".
תמונת המצב העגומה התבהרה לנו עד מהרה. כל שקיות הזבל שלנו, ושל בית המדרש והטיש הממוקם בסמיכות, דחוסות היטב היטב בתוך הפח הטמון, על אלפי הצלחות הריקות, שאריות הרוטב ומאות הכוסות. כל אלו קוברים את אחרון הסיכויים למצוא טבעת אחת של זהב, יקרה מאוד מאוד לבעליה, הקבורה עמוק מתחת לכל הצחנה. נראה שמי שהמציא את הביטוי מחט בערימת שחת, התכוון בדיוק לזה.
אחר יציאת השבת התקשר אחד הבנים של סבתא לעיריית בני ברק, למחלקת התברואה. הם שמעו את הסיפור, והסכימו לחכות עם פינוי הפח הטמון עד מחר בבוקר. בבוקר הגיע ה'אוטו פח הזבל', ומספר בנים של סבתא עטו כפפות, סתמו נחיריים, והוציאו על הכביש עשרות שקיות אשפה. "כל שקית שאינה כחולה, היא לא שלנו", דוד יוסל היה פרקטי ועזר לכולם במלאכת המיון.
"אתם משהו!", עובד התברואה דפק כפפה בכפפה, וצפה מהצד בצוות המסור שנבר ונבר בכל השקיות, בלי לומר נואש. "משהו משהו, אתם!" העשיר את דברי ההתפעלות שלו, מאוצר המילים הרחב שלו. "משהו משהו משהו".
"מצאנו!!!"
עיגול קטן מכוסה שכבת שומן היה בידיים של דודי. הוא שפשף אותו קלות, עד שהזהב בהק מול השמש וסנוור את העיניים של כולם.
"ידעתי שתמצאו!" אמר ירון מהתברואה, מחא שוב כפפה אל כפפה, ורגע לפני שקפץ אל מקומו הקבוע מאחורי משאית האשפה, הוא אמר: "כל הכבוד לכם. במסירות כזו, ידעתי שתמצאו את האבדה!"
שיירה קטנה חזרה אל הבית של סבתא, מביאים לה את האבדה שחזרה אליה עתה בפעם השלישית. טבעת קטנה, שהעידה בפעם השלישית כי נכונים דברי הסבא, וכסף כשר אינו נאבד לעולם.
(ע"פ סיפור שהופיע בגיליון 'מרוה לצמא' כ"ו באב תשע"ט, הובא במאמר מאת הרב פנחס זרביב שליט"א בספרו למעשה)
1/753