'מזל אדר דגים', אבל מפקחי הכשרות בסין הרחוקה לא סומכים על המזל בכל הנוגע לכשרות הדגים שיגיעו אליכם הביתה.
"לפני כשנה, יצאתי עם משגיח נוסף לייצור של דגים בשני מקומות שונים בסין" – סיפר הרב יוסף דורפמן, מפקח כשרות ותיק. "המפעל הראשון היה בצפון סין, כאשר בחוץ הטמפרטורה מינוס 21 מעלות. קר עד כדי כך, שהיינו מתלוצצים ואומרים: 'אני נכנס כמה דקות למקפיא (מינוס 10) על מנת להתחמם קצת'.
"כאשר הגענו למפעל, הדבר הראשון שעשינו זו בדיקה שלא הכינו עבורנו מראש את הסחורה או את חלק מהסחורה, לפני שמתחילים את הייצור. אנו סורקים את המפעל ואת המקפיאים, מחפשים לראות אולי נמצא איזה סימן שארזו כבר סחורה עבורנו.
"חשוב לציין שמדובר במפעלים גדולים מאד, ובמקפיאים ענקיים שחלקם מגיע כמעט לגודל רחוב, ולכן לא ניתן לבדוק במאת האחוזים בדרך הרגילה, חייבים רעיונות נוספים. לכן, ראשית כל אנחנו לא עוזבים את המפעל אפילו לדקה בזמן הייצור ועד לאחר סימון ומספור כל הסחורה, כדי לעקוב אחריהם האם הכינו את חלק הייצור לפני שהגענו. הרעיון שלי הוא להתנהג בדרך פשוטה, אני בודק את כמות האריזות שיש להם כעת בשביל הייצור, ובעקבות כך לא פעם אחת תפסנו שהכינו חלק גדול עוד לפני שהגענו…
"באותו מפעל, כאשר הגענו למקום וגילינו שהם כבר התחילו בעבודה במרץ לפני שהגענו, עצרנו אותם, דרשנו לנקות את כל המפעל על בוריו, ואת הדגים שהכינו להכניס למקרר, אותו נעלנו. לא היה קל להתמודד עם זה. ואז התחלנו לעבור במפעל, לעקוב ולהסתכל בחדרי הייצור הרבים ובמקררים שאכן באמת הם נקיים מדגים, מלאכה קשה. ואכן, מצאנו אי-שם אריזות מהייצור הקודם, ולא התחלנו את הייצור לפני שכל האריזות נפתחו.
"המשכנו עוד לכיוון נוסף ומצאנו לפתע על הארץ שאריות של שקיות עם הלוגו וחותמת הכשרות. הבנו כבר, שגם כאן ארזו חלק ממה שהכינו לפני שהגענו. כמובן הם טענו שהם בסך הכל ערכו בדיקות להכיר אם האריזות תקינות ולכן יש כאן אריזות על הרצפה (אבל אנו כבר יודעים שכשסיני אומר לך שעכשיו יום, תצא החוצה ותבדוק…)
"המשכנו למקפיאים נוספים, ביקשנו שיורידו קרטון מלמעלה וקרטון משם ומכאן במקפיא, מדובר במקפיאים עם למעלה ממיליון קרטונים של דגים. הקב"ה נתן לנו סייעתא דשמיא, ובאחד הקרטונים בין אלפי קרטונים מצאנו דגים הארוזים באריזות שלנו…
"במשך יומיים שלמים ישבו 17 סינים לפתוח את האריזות שהכינו. לאחר שסיימו בדקנו כמה אריזות נותרו להם והאם בכלל נוכל להתחיל לייצר עם האריזות שנשארו. הוברר, כי נשאר כ-25% מכמות האריזות הדרושה… מה עושים כעת? להביא אריזות חדשות לוקח בערך שבועיים. החלטנו להורות להם לייצר את ה-25% הנותרים, על מנת להפחית מהנזק של היבואן שבדרך כלל משלם לפני הייצור חלק גדול מהתשלום".
@"בא תדבר עם הבן שלי אנגלית"
"בשבוע השני טסנו לייצור דגי אמנון – מושטים, שנמכרים כאן בארץ כדג פילה אמנון בוואקום. לאחר שעשינו את כל הבדיקות התחלנו את הייצור. המשגיח הנוסף עמד כל זמן קבלת הדגים המגיעים במשאיות למפעל, ובדק דג-דג שהוא דג כשר, ולראות שהפועלים הסינים מוציאים את הדגים הטמאים, כי בדרך כלל בכל משלוח יש קצת דגים טמאים שמגיעים עם הטהורים, כיוון שמוסיפים במיוחד לבריכות הדגים כמה דגי טריפה שתפקידם לנקות (מכך הם ניזונים) ועוד. ואני הייתי באותו זמן בתוך המפעל, בעיקר באזור האריזה שהוא מועד לרמאויות.
"מה שהעלה את חששנו לרמאות הוא, שביום הראשון של הייצור, משום מה ייצרו כמות קטנה מאד לא לפי הקצב שאמור להיות, וזה החשיד. למחרת, שוב המשגיח השני היה בקבלת הדגים ואני התמקדתי יותר באריזה – מחתים להם קרטונים, רושם כמה החתמתי מכל סוג, נותן להם הולוגרמות קצת קצת, לפי קצב ההתקדמות, וכל הזמן בודק שהמספרים נכונים, על ידי כך אני יודע כמה קרטונים חתומים חתמתי וכמה הולוגרמות נתתי, וכמה קרטונים נכנסים למקפיא, והכל נעשה תחת עיניי הפקוחות.
"והנה שמתי לב שכל הזמן המתורגמן מנסה להסתיר לי את פעולות האריזה ומנסה לגרור אותי למקומות אחרים, אם על ידי שהוא אומר לי 'בא נלך לראות את המשגיח השני', ואני מסרב, ואח"כ: 'בא תדבר עם הבן שלי באנגלית – בחדרו לידינו – תראה כיצד הוא יודע אנגלית', ועוד ניסיונות. התקשרתי למשגיח השני שנמצא רחוק במפעל – שם בקבלת הדגים, ואמרתי לו: תשמע, מאה אחוז שהם מרמים כעת, ונקווה לד' שבתוך כמה דקות נתפוס אותם'.
"מה שעשיתי זה תרגיל פשוט. המקפיאים היו נעולים, כך שלא ניתן להכניס סחורה למקפיא בלי שאראה. אמרתי למתורגמן העומד לצדנו – בוא נלך רגע לחדר הייצור, אני רוצה לשאול אותך משהו. הוא כמובן שמח מאד על ההצעה…
"ניגשנו לשם, שאלתי אותו סתם שאלה על כמות המים וחזרנו לאזור האריזה. בסך הכל עברו כ-5 דקות, וכבר מחכה לי ליד דלת המקפיא משטח מלא קרטונים – הממתינים לי שאספור אותם ואפתח להם את המקפיא כדי להכניס את המשטח. התחלתי לבדוק קרטון קרטון, וראה זה פלא, כחצי מהמשטח היו קרטונים ריקים וסגורים כאילו הם מלאים… ואז הבנתי מה שהם תכננו לעשות, זה לארוז ריקים, ואח"כ כאשר נלך הם יכניסו דגים שלהם, שלא נעשו תחת עינינו…
"באחת הפעמים שהשגחתי בחו"ל על מוצר פשוט לכאורה, שמוסיפים בו בסך הכל חומץ – המגיע לשם בכשרות טובה – ומוסיפים סוכר ומלח, היינו במפעל אני ומשגיח נוסף, ניגשנו לבדוק דבר מסוים בצד המפעל, והחלטנו ששנינו ניגש כל אחד מכיוון אחר וניפגש היכן שמכינים את המיץ, שעיקרו סוכר, ומוסיפים אותו למוצר.
"אני הלכתי מצד אחד והוא מהצד השני. פתאום אני רואה את המנהל נכנס בריצה לחדר שבו מכינים את המיץ והפועל מוציא משם משהו. רצתי לשם, ובדיוק המשגיח הגיע מהפתח השני, ותפסנו שהם ניסו להשתמש בסוכר שלא נבדק על ידינו. מה הם עשו, הם הניחו חצי משטח סוכר לא מאושר (שלא נבדק) ומעליו חצי משטח סוכר מאושר, וברגע שהמנהל ראה את המשגיח השני מגיע, הוא רץ פנימה להזהיר את העובד שיחביא, אך הוא לא שם לב שאני ראיתי את הכל מהצד השני…"
@הילדים הסינים רואים אותי ובורחים
הרב דורפמן מתאר גם את ההיבטים האישיים בעבודת הקודש הזו, הקשיים שבשהיה בנכר, הניתוק מהבית, הנסיעות הארוכות ועוד.
"לא אשכח את הפעמים הראשונות שלי, אני נוחת במדינה שבה קשה למצוא אי מי שדובר אנגלית, וכולם מסתכלים עליי כיצור שונה. במיוחד בכפרים בסין, רובם לא נתקלו באדם עם זקן, פיאות וארבע קבוצות חוטים תלויים מהמכנס שלו. הילדים רואים אותי כמחבל, הם פשוט בורחים, ואז אתה רואה כיצד מכל פינה מוציאים מצלמה ומצלמים אותך.
"בתחילה עוד הסתובבתי לאחור לראות את מי הם מצלמים, עד שהבנתי שאני הוא מקור הצילום. כל מקום ומקום שאני נכנס, כל העיניים נישאות לכיוון שלי. בתחילה זה אפילו היה די מפחיד להיתקל באנשי הכפרים שמאד פרימיטיביים.
"לא תתארו לעצמכם מה אני מתכוון כשאני אומר 'פרימיטיביים': ישנם מקומות שאליהם הגעתי, שאנשי המקום גרים בתוך ההר. פשוט חפרו בתוך ההר ושם הם מתגוררים. לולי ראיתי בעיניי לא הייתי מאמין שבשנת תשע"ט עדיין ישנם אנשים שמתגוררים בתוך הר, שואבים מים מבאר, ובחלקם סוחבים את המים על הכתף עם מקל ושני דליים משני הצדדים. הם מגדלים צאן ובקר למאכל. והמדובר באזור גדול עם מאות בתים בתוך ההר. אבל כמו לכל דבר, גם לכך מתרגלים. היום אני מסתובב חופשי ללא כל חשש.
"אנשים רבים אינם מודעים לכך שבדרך כלל ב'טיולים' הללו, במיוחד במדינות המזרח כגון תאילנד וסין, מהרגע שאני יוצא מביתי עד להגעה למלון היעד הסופי, זה לוקח בדרך כלל לא פחות מ-20 שעות ולפעמים אפילו מגיעים לאחר קרוב ל-30 שעות. הנסיעה לשדה התעופה, ההמתנה, הטיסה הארוכה, ההמתנה לטיסה הבאה, טיסה נוספת ולפעמים נסיעה של כמה שעות ברכב.
"דבר נוסף לא פשוט, זה האוכל. אפשר לקחת מעט 'מנות חמות' או אבקות מרק. קופסאות שימורים זה בסך הכל מוצר כבד ואפשר לקחת כמה בודדים. אז מה אנו עושים? אוכלים הרבה פירות וירקות, בננות, תפוחים, עגבניות ועוד.
"במשך כל השבוע, בדרך כלל אנו נמצאים באזור הכפרים כיוון ששם כוח העבודה זול מאד. פועל העובד לפעמים גם 12 שעות ביום וישן כל החודש במפעל, וחוזר לביתו בדרך כלל פעם בשנה לחודש. כמובן ישנם גם עובדים מקומיים וגם הם מרוויחים מעט מאד.
"היהודי הקרוב יכול להיות במרחק של למעלה מ-500 ק"מ מהמקום בו אני נמצא. בשבתות בדרך כלל אנו טסים לאחת הערים הגדולות, שם יש מניין בשבת, במרכזים יהודיים שם מצטופפים כמה משגיחי כשרות מכל האזורים, או שיש מבקרים יהודים שונים, או במקומות אחרים של אנשים יקרים שעוסקים בהכנסת אורחים. מיד במוצאי שבת או ביום ראשון בבוקר, תלוי בשעות הטיסות לאותם מקומות, אנו חוזרים למפעל.
"במפעלים אנו עובדים למען הכשרות שעות רבות, לפעמים עד 18 שעות ביום. לדוגמה, לא מזמן חזרתי מייצור שהייתי חייב לצאת כל בוקר להדליק את דודי המים החמים כבר בשעה 4:00 בבוקר ורק בשעה 7:00 בערב הייתי חוזר למלון. מזג האוויר הוא סיפור בפני עצמו. הייתי כבר ב-21 מעלות מינוס, ומצד שני גם מעל ל-40 מעלות חום, וכל זה במפעלים מאד פרימיטיביים".
הרב יוסף דורפמן שיחי' מציין בקול כאוב במקצת ומוסיף: "'משגיח' זה לא מקצוע פשוט, הוא דורש אחריות רבה ותופס חלק נכבד מחייך. אני מאד משתדל לחזור לשבת לביתי להיות עם המשפחה וגם ללמוד עם הילדים, אך לפעמים אין ברירה וצריך לשבות בחו"ל.
היו פעמים שטסתי במוצ"ש ונחתי בארץ ביום שישי, ושוב יצאתי במוצ"ש וחזרתי בשישי, לפעמים פעמיים רצופות כך ולפעמים שלוש. מבחינתי אני מוכן לטוס את כל השעות הקשות הללו חזור למען המשפחה, אבל המחויבות של התפקיד היא רבה ודורשת המון כוחות".
(קטעים מתוך הכתבה 'בלשי הכשרות', הרב א' חפץ, מוסף שבת קודש יתד נאמן)