התפנית המדהימה של 'סיפור המצבה' עם המשך מפתיע בשילוב המשנה ברורה של 'דרשו'

בימים האחרונים כולנו סוערים ומתרגשים מהסיפור הנורא של הרב דוד קלצקין שליט"א. אתם מוזמנים לקרוא את הסיפור במלואו, ולבסוף לגלות את ההמשך המפתיע והקשר בין המשנ"ב של דרשו ל'סיפור המצבה'.

תחילת חודש ניסן תשע"ח:

אני עובד בחברה קדישא בירושלים, מספר הרב קלצקין. בתחילת חודש ניסן, באחת מן הקבורות שעסקתי בהן, צד את עיני עלון פרסומי של חברה העוסקת בשיפוץ מצבות. מאחר וגם אני עוסק עם מצבות, הרמתי את הדף ותחבתיו לכיסי והמשכתי בעבודת הקודש.

כ"ז ניסן תשע"ח:

בבוקר, טרם יציאתי לתפילת שחרית אני רוצה לזרוק לפח את הפרסומת של שיפוץ המצבות, אך באינסטינקט פנימי אני עובר בשנית על הפרסום, שמציג תמונה של שתי מצבות: מצבה ישנה ומאובקת עם הכיתוב 'לפני' ולשמאלה אותה מצבה נקיה לאחר השיפוץ עם הכיתוב 'אחרי'.

אני מתאמץ לקרוא את האותיות הקטנות שעל גבי המצבה, וכך כתוב שם: פ"נ האשה החשובה עטקה טויבה ע"ה בת הרב דוד שחור ז"ל. בהמשך נכתב: זכתה להיקבר ליד קברי אבותיה, מה שלא זכו אחיותיה הצדקניות מרת חי' וסאניה הי"ד. הסקתי שמדובר כנראה בניצולת שואה שלא זכתה להינשא. בסיום כתוב: נפטרה כ"ז ניסן תשל"א. מיד הבזיק במוחי שהיום הוא יום היארצייט שלה, בו מלאו 47 שנים לפטירתה…

ראיתי בכך השגחה פרטית מיוחדת, שלאחר ימים רבים שהפתק מונח בכיסי אני קורא אותו בדיוק ביום היארצייט.

בתפילת שחרית אמרתי קדיש לעילוי נשמתה. לאחר התפילה סיפרתי לרב ביהמ"ד ולציבור המתפללים את המעשה. כולם התרגשו מן הסיפור, הדליקו נרות ולמדו משניות לעילוי נשמתה. לאחר התפילה חשבתי לזכות עוד כמה יהודים במצוות חסד של אמת והפצתי את הסיפור בקרב בני משפחתי, משם עבר הסיפור הלאה והגיע לאלפי אנשים שאיני מכירם, שאף הם דאגו לעילוי נשמת הגלמודה הנ"ל.

ראיתי שהסיפור צובר תאוצה, טלפנתי לבעל הפרסומת ושאלתיו לפרטי המצבה. הלה סיפר שכבר שנים הוא עובד בתחום, ומפעם לפעם הוא מבקש מלקוחותיו רשות להדפיס תמונות של מצבות קרוביהם לצרכי פרסום, אך כצפוי איש לא מסכים מפני כבוד המשפחה והנפטרים.

"יום אחד", הוא מספר, "פנה אלי הגאון רבי בנימין רימר שליט"א מראשי ישיבת טשעבין בירושלים (חתנו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל) וביקש לשפץ מצבה של קרובת משפחתו (אחות זקנו). סברתי שבמקרה זה שאין משפחה קרובה שיכולה להיפגע, אולי זו הזדמנות עבורי לפרסם את המצבה. לשמחתי הרבה הרב הסכים, ואף הוסיף שאולי תצא מכך טובה לנשמת הגלמודה, וכך מסתובבת מודעת הפרסום כבר מעל 12 שנים".

אמרתי לו: חכם עדיף מנביא, ושחתי לו בהתפעלות שבדיוק ביום היארצייט קראתי את הפרסום. התקשרתי לרב רימר שליט"א לספר לו את הדברים, ובעיקר לשמוע פרטים נוספים על הנפטרת, וכך סיפר:

"מרת טויבה עלתה לארץ בשנת תרצ"ד, מספר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. מלפנים גרו ברוסיה בעיירה מינסק, באותה תקופה הסתבך אבי המשפחה עם רשויות המס ברוסיה, ולילה אחד הגיעו הקג"ב לעצור אותו. הבחורה צעקה לשוטרים: 'תעזבו אותו, אני עשיתי את עבירות המס ואבי לא קשור כלל לעסקים', לאחר ויכוחים, ובנס גלוי הם עזבו את הבית בידיים ריקות, יען כי לא היה להם כל צורך בנשים לעבודות בסיביר, וכך ניצלו חייו.

"האדמה בערה מתחת רגליהם וגרמה להם לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ הקדושה. שתי אחיותיה המוזכרות על המצבה כבר היו נשואות אז, הן נשארו שם ונספו במלחמה הי"ד. בשנים הראשונות גרה המשפחה בירושלים בבתי ברוידא, ולאחר פטירת הוריה שנקברו בהר הזיתים עברה לגור במרכז הארץ, שם התפרנסה מעל עשרים שנה בבית מרקחת בתל אביב, ואחר כך עברה להתגורר בבית אבות. כפי שרשום עוד על המצבה, חילקה כספים רבים לצדקה ולמוסדות התורה.

"למדתי בישיבה בבני ברק", ממשיך הרב לספר, "והייתי משתדל לבקרה אחת לשבוע. בבין הזמנים, כששהיתי בירושלים, ביקשתי מאחי שיואיל לבקרה במקומי. ביום חמישי כ"ז ניסן תשל"א הוא הגיע לבקרה ולחרדתו מצא אותה גוססת. הוא הספיק לומר עמה וידוי וקבלת עול מלכות שמים והיא החזירה את נשמתה ליוצרה. קברנו אותה בירושלים סמוך לקבר אביה".

הפצתי בקרב בני משפחתי גם את התוספת הזו לסיפור.

ח' אייר תשע"ח:

אני מקבל טלפון מיהודי שהזדהה בשם אהרן, וכך הוא מספר לי:

"הסיפור שהתפרסם בשבוע האחרון על ידך הגיע גם אלי בדרך פלא. כאשר שמעתי את פרטיו נעשה בשרי חידודין חידודין.

"לפני כ-50 שנה, הייתי בחור צעיר. נכנסתי לקופת חולים כללית בתל אביב לרכוש משחה מסוימת לעור, בהגיעי הביתה פתחתי את האריזה והתברר לאכזבתי שזו איננה המשחה הנכונה. חזרתי לבית המרקחת בכעס רב ודרשתי שיחליפו את המשחה במשחה המתבקשת. הרוקחת ענתה לי שאין אפשרות להחליף מוצר שכבר פתחתי. כעסי התגבר והאשמתי אותם במחדל. התברר שיחד איתי עמד לקוח נוסף שביקש משחה ובטעות התחלפו היוצרות, אך בעוד הראשון הגיע מיד להחליף בחזרה, אני פתחתי כבר את האריזה ולכן לא הסכימו להחליף לי אותה.

"בזעמי התחלתי לזעוק ולהשתולל, הרוקחת המבוהלת התנצלה: 'לא אני שירתתי אותך, הבה נקרא לגברת טובה הרוקחת'. לשמע הצעקות, יצאה הגברת טובה מחדרה, ואכן זיהיתי את הגברת המבוגרת אצלה רכשתי את המשחה. כבודי האבוד לא נתן לי להודות בטעותי, והאשמתי אותה בטעות. המשכתי לצעוק תוך שאני מטיח בה מילים כדרבנות. היא לא ענתה, בתגובה זרקתי את המשחה על השולחן ופלטתי משפט נורא: 'לילדים שלך תשתמשי עם המשחה הזאת!'. שקט הלום השתרר, גברת טובה לא הגיבה אך פניה האדימו. עזבתי את המקום בפחי נפש.

"לאחר כמה שנים, ישבתי בשבת אחה"צ בבית הכנסת השכונתי והאזנתי לשיעור במסכת אבות. הרב קרא בפרק ב' משנה ו' את הסיפור הידוע על הלל הזקן שראה גולגולת שצפה על המים ואמר לה 'על דאטפת אטפוך', והפירוש: נהרגת מפני שהרגת אחרים, ומי שהרגך אף הוא סופו ליהרג. הרב האריך בפירוש הרמב"ם על המשנה, והסביר שענין זה אינו בהריגה בלבד, אלא כל מעשה רע שאדם גורם לחברו הוא בעצמו יינזק ממקרה דומה, ומכל מעשה טוב שאדם גורם לחברו תבוא עליו אותה טובה. הרמב"ם מביא ע"כ פסוק, והמלבי"ם מפרש שאין זה עונש אלא מציאות בטבע, וכפי שהמכניס ידו לאש אינו מקבל עונש בכך שהוא נכווה והאוכל אינו מקבל שכר בכך שהוא שבע, אלא זו מציאות בטבע.

"הרב הוסיף ואמר שמי שגרם רע לזולתו, ימהר לבקש את סליחתו לפני שיינזק. עמדתי אז לפני נישואיי, וחשבתי לעצמי שזהו הזמן לבקש סליחה מחברים שפגעתי בהם ומבני המשפחה, וכך אכן עשיתי, אך גברת טובה נמחקה מזכרוני…

"באותו קיץ נישאתי באושר לרעייתי. עברה שנה ועוד שנה והבית ריק. פנינו לרופאים, עשינו כל מיני סגולות, וילדים אין.

"יום אחד הזדמנתי ליד קופת החולים בתל אביב, ולפתע אני נזכר בסיפור המשחה והרוקחת שפרח מזכרוני כליל, והחלטתי לסגור את הסיפור, אולי כך תבוא הישועה. נכנסתי לבית המרקחת וביקשתי לפגוש את גברת טובה. הרוקחים מסתכלים עלי בתימהון, אין כאן טובה. התברר שהיא כבר שנים לא עובדת במקום זה, אלא עברה להתגורר בבית אבות של כללית בגדרה. ביררתי את שם משפחתה ונאמר לי ששמה המלא הוא 'טובה שחור'. מאחר שלא היה לי פנאי לנסוע דחיתי את הענין.

"לאחר תקופה נזדמנתי לאזור ונזכרתי במקרה. פניתי לבית האבות ולאחר בירור ממושך נודע לי לצערי שהיא נפטרה כמה שנים קודם לכן. לשאלתי היכן קבורה לא ידעו לענות, רק את שם אביה ידעו לומר לי: 'טובה בת דוד שחור'. עוד נודע לי שנפטרה בכ"ז ניסן תשל"א ללא ילדים.

"מאוכזב עזבתי את המקום ופניתי לחברות קדישא בעיר ובאזור מרכז הארץ, אך לא מצאתי את מבוקשי. החלטתי לעשות כמיטב יכולתי לטובת נשמתה, וכך אני שומר מזה שנים את יום פטירתה, לומד ומתפלל לעילוי נשמתה.

"בוקר אחד, לפני כ-15 שנים קמתי משנתי בתחושה מוזרה בפניי. הסתכלתי במראה ועיניי חשכו, פניי התעוותו ע"י עיוות שפתיי, ואף הקול שלי השתנה בצורה מוזרה. קיוויתי שזה ענין ארעי שיחלוף לאחר כמה שעות, אך מהר מאוד התבדיתי. פניתי לטובי הרופאים שלא ידעו לעזור לי. אמנם היתה אפשרות לעשות ניתוח, אך זו ירדה מהפרק בשל הסיכון הרב לעומת הסיכוי הקלוש לתקן משהו. כאבי הנפשי היה קשה מנשוא. עשרות שנים שימשתי כבעל קורא בבית הכנסת, מידי שבת, וכן אמרתי שיעורים מדי יום, הייתי בעל תפילה נעים, וכעת עקב העיוות בקולי לא הייתי מסוגל להמשיך וזאת מלבד הבושה ממראה פני המוזר.

"הלכתי לגדולי ישראל לבקש ברכות, אחד מהם ענה לי שאולי אחפש לתקן משהו שקשור לפה ולדיבור. אני מנסה לשחזר ואין מוצא, לא ידעתי את נפשי. התפללתי לההקב"ה שיאיר את עיניי. עברו עלי שנים רבות עד שהסביבה התרגלה לקולי המשונה ולפרצופי המוזר.

"בתחילת שבוע שעבר, ב' אייר, שמעתי בביהכ"נ את סיפור ההשגחה הפרטית שאירע זה עתה ליהודי מירושלים שמצא פרסום של מצבות עליהן רשום השם 'עטקה טויבה בת ר' דוד שחור' ביום היארצייט שלה, והיא קבורה – לפליאתי – בהר הזיתים, לאחר עשרות שנים שחשבתי שהיא קבורה בגוש דן.

"מיד פניתי לחברה קדישא בירושלים, שאמרו לי היכן היא קבורה (כמה שורות אחרי קברו של האדמו"ר מלעלוב זצ"ל שנפטר ביום כיפור תש"ע). ידעתי היטב מה עלי לעשות. כבר ביום חמישי עליתי ירושלימה, נכנסתי לישיבה וביקשתי מכמה בחורים שיצטרפו אלי בתשלום להר הזיתים, וכמופיע בהלכה אמרתי את המשניות עם שם האשה ואותיות נשמ"ה. לאחמ"כ חלצתי נעליי וביקשתי סליחה ומחילה כפי הנוסח המופיע בשו"ע. הציבור ענה 3 פעמים 'מחול לך!'.

"פרצתי בבכי נורא שנמשך דקות ארוכות. משם המשכתי לכותל המערבי בתחושה מרוממת ומשחררת, התפללתי מנחה וערבית בבכיות עצומות כפי שטרם התפללתי בחיי, נתתי צדקה לעילוי נשמתה והבטחתי לאבא שבשמים שאם תבוא הישועה אפרסם את הנס.

"בבוקר שבת האחרון, ו' אייר, אני קם ממיטתי ללכת לתפילה, אני שוטף את פניי ומסתכל במראה והנה שב בשרי כבימי קדם. לא ייאמן!! הפנים התיישרו לחלוטין כפי שהיו לפני 15 שנה!! הרמתי קול שאגה, אשתי חשה לכיווני ולא האמינה למראה עיניה. אני מתחיל לדבר, והנה הקול שלי חזר לקדמותו כבימי עלומיי. צעדתי לבית הכנסת בריקוד, ידעתי היטב מיהו הרופא, רופא כל בשר ומפליא לעשות.

"הגיע זמן קריאת התורה, ומסובב כל הסיבות סיבב שהבעל קורא יהיה צרוד ואין מי שיחליפנו. ניסו לחפש מחליף ואיש לא ניגש, אלו שתי פרשיות ארוכות אחרי וקדושים. עשרות שנים הייתי בעל קורא עד לאותו מקרה שמאז לא ניגשתי. קמתי ממקומי, ניגשתי לבימה ופתחתי בקריאה 'אחרי מות שני בני אהרן'. לפתע חשתי שרגשותי מציפים אותי ופרצתי בבכי נורא מול כל הקהל. שתי דקות של שקט ומבוכה חלפו עד שהצלחתי להמשיך, הציבור שם לב לקולי הנפלא שהשתנה לאחר שנים. לאחר התפילה הודעתי בקול שבמוצ"ש תתקיים סעודת מלוה מלכה לציבור, ושם סיפרתי את הסיפור המלא כפי הבטחתי בכותל המערבי".

רבי אהרן מסיים בהתרגשות: "לאחר מאמץ השגתי את הטלפון שלך. איני מכירך ואינך מכיר אותי, אך דע לך, שלא בכדי סיפור ההשגחה הפרטית התפרסם בכל הארץ. מן השמים סיבבו שזה יתפרסם כדי שיגיע אלי. לצערי לא זכיתי בפרי בטן, אך נושעתי בבעייתי השניה, לאחר שנים של סבל בל יתואר, בזכות פרסום הסיפור, וכעת תפרסם בבקשה את החוליה השלישית שסיפרתי לך זה עתה".

"יהודים יקרים, אחיי ורעיי", פונה אלינו אהרן, "פגעתם בזולת? אל תחכו שנים, שמא תאחרו את המועד. בקשו סליחה גם אם סבורים אתם שצדקתם, ולא תצטרכו לעבור את הסבל הנורא שחויתי על בשרי".

הסיפור המדהים הזה עורר הדים רבים ונלהבים, כשהוא מגביר בלבבות את המשמעות העמוקה לעוד דף לימוד ולעוד מעשה חיובי שאנו עושים כאן בעולם העשיה.

והנה, פונה אלינו אדם שהתעורר בעקבות הסיפור, וכך הוא כותב לנו:

"ביום שישי קראתי את הסיפור הנ"ל. לא הספקתי להגיע לסוף הסיפור, אבל גם זה הספיק לי. ביום ג' בשבוע שעבר, פנה אלי חבר והציע לי להצטרף ללימוד משנה ברורה לפי סדר דרשו. "היום מתחילים סימן ש"ח", סח לי בהתלהבות, "וזו הזדמנות נפלאה להצטרף".

אכן הצטרפתי ב"ה.

ביום ה' לא הספקתי ללמוד את העמוד היומי, ותכננתי להשלים את החומר בשבת.

בשבת בזמן קריאת התורה, לקחתי לידי את המשנה ברורה, אך כיוון שהבעל קורא כבר התחיל, השארתי את הספר פתוח בעמוד הראשון.

לפתע צד את עיני הכיתוב: "לע"נ ר' אלתר יוסף בן ר' שאול, נפטר ביום י"ד אייר תשע"ג ללא זש"ק. נא ללמוד לע"נ".

בחישוב מהיר גיליתי שמוצאי שבת הקרוב יהיה יום היארצייט שלו, והנה, אני בעצמי לומד בספר שנתרם לעילוי נשמתו ביום הזכרון שלו!!

לשם הסקרנות ניגשתי לגבאי ושאלתי אותו האם יודע מי תרם את המשנה ברורה?

"אני תרמתי", השיב ואמר: "ביום שישי האחרון נפטרה אשתו אגי ברכה בת ר' צבי אריה".

זוג ניצולי שואה, שלא זכו לפרי בטן, המשפחה הקרובה ביותר שהיתה להם היו ילדים של בני דודים…

התפעמתי. הקבלה החדשה שלי בלימוד "הדף היומי בהלכה" של דרשו, הביאה אותי לזכות ללמוד לעילוי נשמתו של יהודי ערירי ביום היארצייט שלו ממש, ועוד בכרך משנה ברורה של דרשו!!

האין זה איתות שמימי?! …