וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים… אבות פרק א משנה ח
סיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל:
אירע פעם שפרץ סכסוך בדיני ממונות בין ראש הקהל של סטאוויסק לבין הרוקח של העיר, שהיה מחלל שבת היחיד בכל העיר. הוא היה משכיל מברלין ולא עלה עליו עול תורה ומצוות. עקב הסכסוך באו שניהם לדין תורה בפני רבי חיים לייב, הרב מסטאוויסק, שהיה גדול ונערץ אצל כל היהודים, וגם להבדיל אצל הגויים.
והנה למרבה ההפתעה זיכה רבי חיים לייב את הרוקח וחייב את ראש הקהל. נתמלא ראש הקהל זעם וחמה: "איך יעלה על הדעת שהרב יקום ויזכה את הרוקח הפושע השקרן הזה, ואותי הוא מחייב?! לא יקום ולא יהיה!" – והוא אמנם סירב לציית לדין תורה ולמלא אחר פסקו של הרב.
בא הרוקח לפני הרב וסיפר לו שראש הקהל מסרב לקיים את הפסק, ואז התיר לו הרב ללכת לערכאות ולהגיש משפט לפני ראש הקהל.
לאחר שהגיש את תביעתו לבית המשפט נערך דיון והשופט העכו"ם – הרי ראש עקום לו – זיכה את ראש הקהל וחייב את הרוקח, ולכן שוב בא זה לפני הרב ושאל אותו מה עוד יוכל לעשות בעניין. יעץ לו הרב כי יגיש ערעור לערכאה משפטית הגבוהה יותר אשר התקיימה בפטרבורג עיר הבירה של מדינת רוסיה, בהבטיחו לו כי יעזור לו וכי יבוא להעיד לטובתו.
ואכן כעבור זמן מסוים קיבל רבי חיים לייב הודעה מביהמ"ש בפטרבורג כי עליו להתייצב לעדות במשפט שהגיש הרוקח – והנה, זמן העדות נקבע בדיוק לחג השבועות!…
מובן שהדבר לא היה פשוט כלל. רבי חיים לייב בחג השבועות, בחג מתן תורה, היה כולו כלהבת אש, עד שסיפרו עליו כי מי שלא ראה אותו עולה שלישי לתורה בחג השבועות – לא ראה קבלת תורה מימיו! והנה דווקא ביום זה יהיה עליו להעדר הפעם מהעיר, להיות בפטרבורג, וללכת בשעה עשר בבוקר להעיד בבית המשפט?
אבל רבי חיים לייב לא היסס. הוא השאיר את העיירה בחג השבועות, נסע בערב החג לפטרבורג ובדיוק בשעה עשר בבוקר עמד בבית המשפט והעיד לטובת הרוקח!
לאחר שחזר באו אנשים ושאלו אותו: כבוד הרב, האם עד כדי כך? אמנם הרוקח צודק וצריכים לעזור לו, אבל כלום עד מצב כזה? להשאיר את העיירה, להשאיר את המשפחה בחג השבועות, ובעיצומו של חג לעמוד בשעה עשר בבוקר, בזמן התפילה, ולהעיד בבית המשפט? מה קרה כאן?
התבונן רבי חיים לייב כאילו בקפידה בפניהם של השואלים והשיב להם על אתר: "הלא זו מכילתא מפורשת! וכך נאמר שם על הפסוק לא תטה משפט אביונך בריבו – שלכאורה הרי כבר כתוב קודם פסוק מפורש לא תטה משפט, ולמה חזר הכתוב ואמר עוד לא תטה? – אלא, מפרשת המכילתא: באביון במצוות הכתוב מדבר. שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה את דינו, ת"ל לא תטה משפט אביונך בריבו.
"נמצא שזהו לאו מפורש, שלא להטות משפט אביון במצוות בריבו, ואם כן הרי זה פשוט שאילו לא עשיתי כמו שעשיתי הייתי עלול ח"ו להיכשל בלאו זה"…
הוסיף רבי שלום שבדרון זצ"ל וסיפר:
"ופעם אחת, כאשר אמרתי דרשה בבית הכנסת, סיפרתי את הסיפור הזה והבאתי את דברי המכילתא, והקשיתי על כך – מה הוא בעצם ההיקש שעושים חז"ל? וכי מה היא ההוה אמינא פה, שבגלל שמדובר ברשע יבוא הדיין ויטה את דינו? וכי איזה דיין יעלה בדעתו שבגלל שמדובר ברשע מותר להטות את הדין שלו?
"ואמרתי על זה תירוץ פשוט: נתאר לעצמנו שלאיש חילוני מובהק יש דין תורה עם צדיק גדול ומפורסם, על הצדיק יש תלי תלים של סיפורים על צדקותו וחסידותו, שהוא נזהר לא רק בפרוטה אלא אפילו בספק ספיקא של פרוטה של גזל. ומי שעומד מולו הוא רשע ידוע, לא נזהר בשום דבר. והלא כל אחד יגיד מיד – 'ברור מאליו, אין שום ספק מי כאן צודק בדין תורה! ודאי הוא שהצדיק הוא הצודק בדין!
"זהו כאן הפשט במכילתא. התורה באה לומר לנו: לא כך מתנהל הדין, שמפני שהצדיק הוא ידוע בצדקותו לכן הוא צודק, והרשע הידוע ברשעותו – לכן איננו צודק. לא כך דנים. אלא שבשעה שבעלי הדין עומדים לפניך יהיו שניהם כרשעים. זהו החידוש. והוא העניין של לא תטה משפט אביונך בריבו".
(ע"פ שאל אביך ויגדך)