הרה"ח ר' אשר קובלסקי שליט"א
זוחלים ורועדים מיום בואך!
הימים נוקפים עוברים, התחושות בלבבות הולכות וגואות, לקראת היום הגדול. כל לב יהודי נערך, כל נשמה יהודית מזדככת, כל נפש יהודית מתכוננת. אנו רואים יהודים מקבלים על עצמם עוד ועוד קבלות טובות, מוסיפים פרקי תהלים, שעות לימוד בהתמדה ובהבנה, עושים הכל כדי להיערך ליום הגדול – יום ראש השנה.
חודש אלול אינו חודש לעצמו, הוא חודש של הכנה, של היערכות, של גיבוש אישי. זהו חודש בו כל יהודי מציב את דמותו – כפי שהיה רוצה לראותה כל ימות השנה, ועושה הכל כדי להיות קרוב ככל האפשר לדמות הזאת. כל לב יהודי רוצה, נכסף ומתגעגע לחוש כי התקרב לבורא עולם, להגיע לראש השנה מוכן יותר וכשיר יותר.
השאלה היא איך. מהי הדרך להתכונן לראש השנה כיאות? מהי אותה עבודה הנדרשת מאיתנו כדי להיערך ליום ראש השנה? אלו כלים, עצות ודרכים יכולים לשמש אותנו, כדי להתקרב יותר, להשתוקק יותר, להתכונן באמת לקראת היום הגדול?
הנה תגלית נדירה, אותה גילה הרה"ק בעל ה'תפארת שלמה' זי"ע בפרשת כי תצא, ודבריו כעצת מתנה יקרה ומרגלית נוצצת: להתחבר לכל יהודי, לאהוב כל יהודי, לראות את הטוב בכל יהודי, להשתדל להיטיב לכל יהודי. 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך' – בהישמע קול השופר נריע, מלשון אחווה ורעות! נחיה באהבת ישראל, נרבה רעות עם ידידינו, נפעל ככל שנוכל כדי להתאחד בצוותא עם כל יהודי!
לפיכך, כמה מרגש לראות בימים אלו יהודים רבים כל כך מרבים לעסוק בחסד, מחפשים כל דרך להיטיב לזולתם, להקל מעליהם, לפעול למענם. כמה יפה ונעים להיווכח, כי יהודים בכל רחבי תבל פועלים בימים אלו להרבות בחסד, לשמח יהודים אחרים, להקל את המשא מעל יהודים סובלים. החוויה הזו היא חלק מהחיבור הנפלא המתעורר בימים אלו בין יהודים, חלק מהפיכת כולנו למשפחה אחת גדולה.
אבל בעצם, זה הרבה יותר: בעל ה'תרומת הדשן' בספרו 'לקט יושר' מגלה, כי כשיהודי מרבה בחסד בימים אלו – הוא בעצם מכריע את גזר דינו לטובה ולברכה. בפסוק כתוב 'מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו' – כלומר, שחונן הדל, המסייע ליהודי אחר החלש ודל ממנו, בעצם הוא כביכול 'מלוה' טובה לקדוש ברוך הוא, הוא עושה חסד כביכול עם בורא עולם, שהוא ה'לווה' מאיתנו טובות.
מדהים ומטלטל! כשיהודי עושה חסד – הוא כביכול 'מלוה' לבורא עולם. בן אנוש יכול 'להלוות' לקדוש ברוך הוא, פשוט כך! ואז, בבוא רגע הדין והמשפט, בורא עולם זוכר את מי שהטיבו עמו כביכול, את מי ש'הלוו' לו טובות, ומשיב לאיש החסד כגמולו הטוב, מרעיף עליו שפע חסד וברכה. וככל שיהודי מוסיף ומרבה מעשי חסד – הוא מטה את דינו לחסד, ומרעיף על עצמו שנת שפע, טובה וברכה.
כאן נחשף לנגד עינינו, הכח העצום של גמילות חסד, ריבוי אחוות חברים, הוספת אהבה ורעות בין יהודים, ובפרט בימים אלו – כשאנו מחפשים כל כלי, עצה ודרך, לזכות במשפט הגדול הממתין לנו. הנה לנו הנוסחה המבטיחה: כשיהודי פועל בחסד – הוא בעצם מקבל כח אדיר להכתיב שידונו אותו במידת החסד והרחמים, מקבל את העוצמה הדרושה כדי לפעול את השנה הטובה לה הוא מייחל ומצפה.
הבה נאמץ את הכלי הזה, הוא קרוב אלינו מאוד. פשוט לחפש מסביבנו מישהו שזקוק לעזרה, לעצה טובה, למילה טובה, לחיוך מעודד. הבה נחפש כל הזדמנות להיטיב לזולתנו, לחוש את תחושותיו, לשמוח בשמחתו ולכאוב את כאבו. הבה נעשה הכל כדי לזכות בכמה שיותר מעשי חסד, כך נפתח לעצמנו את הפתח לזכות בשנה טובה ומבורכת!
3 פעמים, מילה אחת!
ישיבת 'רבי חיים ברלין' שבארצות הברית, שעת ערב אלולית מאוחרת. בקצה היכל הישיבה ישב משגיח הישיבה הנודע, הגה"צ רבי אביגדור מיללער זצ"ל, ועסק בלימוד מוסר כהכנה לקראת יום הדין הקרב ובא. לפתע, ניגש אליו בחור מבני הישיבה, ובפיו השאלה הנשאלת בימים אלו בפי כל ברואי עולם: 'רבי, איך זוכים בדין? מהו הסוד להיכתב ולהיחתם לחיים טובים וארוכים ביום ראש השנה?!' – שאל התלמיד בהתרגשות.
רבי אביגדור חייך אליו חיוך עדין, והשיב באנגלית – השפה המדוברת בישיבה, מילה אחת: 'סמייל!' – חיוך!
התלמיד התבלבל. החיוך הוא אכן חשוב, אך הלא אנו בימי מתח, רגע לפני יום הדין! לתומו חשב, כי רבי אביגדור רמז לו להעלות חיוך על שפתותיו, ולכן חייך קלות ושאל שוב: 'כן, אבל אני מבקש לשאול על העצה לזכות ביום הדין, הכלי שמבטיח שנה טובה. מהי העצה, מהו הכלי?'
רבי אביגדור שמע היטב את שאלת תלמידו, ונענה בשנית באותה מילה אחת, יחידה ובודדת: 'סמייל!'
התלמיד חש מבוכה, לרגע חשב שלא הסביר את עצמו נכון, ששאלתו לא הובהרה כיאות. לפיכך שב ושאל בשלישית את אותה השאלה, וביקש להבין מה העצה של רבי אביגדור לקראת יום הדין. אך גם הפעם, נענה רבו והשיב מילה אחת, פשוטה, קצרה וקולעת: 'סמייל!'
נבוך ומבולבל היסב התלמיד את צעדיו לאחור, ויצא מהורהר מהיכל הישיבה. מיד בצאתו, פגש את אחד מנכדיו של רבי אביגדור, וניסה לברר בעדינות את פשר תשובת סבו. הוא סיפר לנכד כי שאל את הסב שאלה רצינית להחריד, שאלה שכל יהודי דן בה בימים אלו, ואילו התשובה שקיבל – נראית כלקוחה מפלנטה אחרת, נראה כי המשגיח השיב שלא ממין העניין בכלל!
גם הנכד הצטרף לתמיהה, ונכנס אל סבו כדי להבין למה ירמוז בכוונתו הנסתרת. רבי אביגדור שמע את השאלה, וניאות להסביר:
מעשה בעסק מצליח ורב מוניטין, שהציע שירותים לרוב וגם לקוחות לא חסרו לו. בעל העסק פיקד בחכמה על כל העשיה בעסק המשגשג, עקב אחר העובדים וביצועיהם, יכולות המכירה והשיווק שלהם – כמו גם ההכנסות שהביאו לעסק. אחת לשנה ישב בעל העסק עם המנהל וערך את חשבונותיו, ולצד כל החישובים – התמקדו בחישוב עלות כל עובד למול התועלת והרווח שהוא מפיק לעסק.
יום ניהול החשבונות היה יום המבחן לעובדים. היה ברור לכולם, כי מי שהנתונים יוכיחו כי הוא ריווחי ומועיל לעסק – יישאר בתפקידו, ומי שהנתונים לא יוכיחו כן – ימצא עצמו מפוטר. כל העובדים השתדלו לשפר הישגים לקראת היום הגורלי, מי שהצליח בכך – נותר בתפקידו לעוד שנה, ומי שנכשל בכך – נפלט ממערך כח האדם בעסק.
ויהי באחת השנים, בעת אשר ישבו בעל העסק והמנהל יחדיו וערכו את החישובים, הסתבר כי ישנו עובד שאינו יעיל דיו. הוא לא תורם מספיק לעסק, פעמים רבות זמנו מתבזבז לריק, עלות אחזקתו אינה תועלתית ביחס לרווח אותו הוא מייצר. זהו עובד שגזר דינו כמו נחרץ להישלח הביתה, ובעל העסק כבר רמז על כך למנהל העבודה.
אך אז חלה התפתחות מפתיעה: מנהל העבודה התנגד לפיטורין, לא הסכים עם בעל העסק!
זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שדבר כזה קורה. מעולם לא התנגד המנהל להוראותיו של בעל העסק, אך לגבי עובד זה – דווקא כן. וזאת – על אף שהנתונים הוכיחו למעלה מכל ספק, שאותו עובד אינו יעיל!
בעל העסק ראה ותמה, התנגדותו הנחרצת של מנהל העבודה היתה מוזרה ומפתיעה. מה קרה? מדוע כה מתנגד הוא לפיטורי העובד הלז?
המנהל הבחין בתמיהת בעל העסק, והשיב מיד: 'נכון שהוא לא מספיק ריווחי' – טען, 'אך הוא חייכן, עליז, תמיד יש לו מילה טובה בפה לומר לכל אחד. בסופו של דבר – גם אם תועלתו הישירה אינה כה גדולה, אך הוא זה שיוצר אווירה טובה בעסק, הודות לחיוכיו הלקוחות נהנים להתעכב כאן, וגם אנחנו נהנים לבוא לעבודה…'
בעל העסק הופתע, אך נאלץ להודות כי הצדק עמו. אם העובד הזה משרה אווירה שמחה וידידותית, אם הודות לו הלקוחות נהנים לבוא, אם תודות לחיוכיו העובדים עובדים ביתר מרץ ושמחת חיים – זו סיבה טובה להשאירו בתפקידו!
היה זה העובד היחיד מאז ומעולם, שנותר בתפקידו בעסק למרות שלא היתה כדאיות כלכלית להחזיק אותו. כי גם אם הוא לא מועיל באופן ישיר, וגם אם הוא לא מייצר מספיק רווח, אך עצם העובדה שהוא יוצר אווירה שמחה – הספיקה כדי להותירו בתפקידו ולהעניק לו שנת משכורת נוספת!
רבי אביגדור סיים את הסיפור, הרים את מבטו אל נכדו, והוסיף: 'הלא בימים אלו ניצבים אנו לפני בדיקת המאזן השנתית, וזה לא פשוט. הרי לפעמים, יש אדם שאינו תועלתי מספיק בעולמנו, סל זכויותיו נמוך משמעותית מסל חובותיו, אין 'כדאיות שמימית' להעניק לו שנת חיים נוספת, בטח לא מאושרת ומרובת ברכה.
אבל יש נתון אחד שיכול לשנות את הכל: החיוך. אדם חייכן, אדם שמשרה סביבו אווירה עליזה, יהודי שנוח לברואי תבל לשהות במחיצתו – לאיש כזה יש תנאים מיוחדים, סוג של פרוטקציה. נותנים לו משמים שנים נוספות, מעטרים אותו ברוב ברכות, מעניקים לו שפע ברכה ואושר, שיהיו לו סיבות טובות לחייך!'
רבי אביגדור חתם את דבריו, והנכד שב אל הבחור הממתין, ושב בפניו על המסר אותו שמע מסבו. 'כשסבא אמר 'סמייל' – לזה בדיוק הוא התכוון: תחייך! אדם חייכן, אדם מפרגן, אדם שנוח לשהות במחיצתו – הוא אדם שסיכוייו לזכות בדין גדלים והולכים, הוא אדם שמשמים מעניקים לו שנים טובות נוספות!'
סיפור זה, אותו סיפר מגיד המישרים הנודע הרה"ג רבי שלמה לווינשטיין שליט"א – כפי ששמעו מיהודי שהיה עד לסיפור, מעניק לנו מבט נוסף וחשוב, עצת זהב לקראת יום הדין:
נכון, האווירה מתוחה, יש לחץ, ההיערכות מורכבת. ועדיין – דווקא בימים אלו כדאי כל כך להיות חייכן, להשרות מסביב אווירה טובה ונעימה. ככל שנעשה זאת יותר, ככל שאנשים במחיצתנו יזכו לשעה של קורת רוח בזכותנו – כך נזכה שבורא עולם יעניק לנו ברוב טוב וחסדו שנה טובה ומבורכת, שנת שפע וברכה!
הציפור שעיכבה את הרבנית…
היה זה רגע כואב במיוחד. ביום י"א בתמוז תשנ"ד, הגיעה הבשורה המצערת על פטירתה של הרבנית אלישיב ע"ה, ורבן של ישראל הגרי"ש אלישיב זצ"ל התעטף באבל כבד. עם פרסום הבשורה, נשבר לבה של בתה – הרבנית קניבסקי ע"ה, אשת חבר של הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, ועיניה התכסו בדמעות צער וכאב.
בתום ההיערכות לקראת הלוויה המונית, נקבעה השעה בה ייצא מסע ההלוויה בירושלים. הרבנית קניבסקי שהתה באותה עת בחדרה, סגורה ומסוגרת, שקועה ביגונה. ואז, כשהגיעה השעה לצאת ולעלות לירושלים למסע ההלוויה, יצאה הרבנית מהבית, והחלה יורדת בצעדים מדודים לעבר הרכב הממתין לה…
כל בר דעת מבין באיזה רגע קשה מדובר. כל אדם יכול לדמיין מה עובר על אדם, רגע לפני שהוא יוצא להלוויית אמו. כל אדם יכול לחוש את הכאב העוטף, את האבל האופף. אבל אז, בדיוק אז, לפתע הבחינה הרבנית במשהו מבוקש במיוחד…
באופן מפתיע, היא חיפשה את אחד מנכדיה, ופנתה אליו כשנימה של דחיפות בקולה: 'בבקשה, גש מהר לישיבת 'בית מאיר' השוכנת בסמוך, וקרא לאברך פלוני. בקש ממנו שיבוא לכאן מהר, לפני שגם הרב יירד ונצא לירושלים…'
הנכד אץ רץ לישיבה הסמוכה, ושב כהרף עין, מתנשם ומתנשף, כשאחריו רץ אותו אברך שהרבנית נקבה בשמו. הלה לא הבין למה נקרא לכאן, ועוד דווקא עכשיו – בעת שהרבנית עומדת וממתינה לנסוע לירושלים – להלוויית אמה ע"ה!
כשהגיע, אמרה לו הרבנית קנייבסקי: 'הלא היית אצלי לפני כמה שנים, וסיפרת שטרם זכית לילדים. מאז – עוד לא שמעתי ממך בשורה טובה…'
האברך הנהן בראשו. מבולבל ונבוך. מה עניין העובדה שטרם זכה לזרע של קיימא להלוויית הרבנית אלישיב? ובכלל – כיצד זוכרת הרבנית קניבסקי את העובדה כי הזכיר את עצמו לישועה לפני כמה שנים?! ומה הקשר עכשיו? ולמה נקרא הנה בכזו דחיפות?!
'ראה נא. זה עתה הבחנתי, כי ציפור עמלנית הקימה לעצמה קן על גג הבית. הלא מצוות שילוח הקן היא סגולה להתברך בילדים, וזו הישועה לה אתה זקוק. גש מהר וקיים את המצוה, ותזכה בעזרת השם להיוושע!' – האיצה בו הרבנית, כאילו יום רגיל היום…
האברך ניגש אל הקן, וגילה כי הציפור איננה. הטילה את הביצים ועזבה את הזירה. חשכו עיניו של האברך, ועמו – חשכו גם עיני הרבנית. 'המתן מעט, אולי היא תיכף תשוב…' – היא כמעט 'התחננה', 'יש לך הזדמנות לזכות במצוה נדירה ויקרה, בסגולה בטוחה להיוושע בזרע של קיימא!'
האברך המתין, ואתו – המתינה היציאה להלוויה של הרבנית אלישיב. דבר לא בוער עכשיו – רק לזכות את האברך בסגולה היקרה, רק לסייע לו ולהעניק לו את הזכות וההזדמנות. למזלם הטוב, הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א התעכב, והתאפשר גם לרבנית להתעכב ולהמתין…
עוד דקה ועוד דקה חולפת, והנה שבה הציפור ממעופה והתמקמה לה בתוך הקן. עתה מיהר האברך לטפס אל הסולם, תפס את מקומו על הגג, ובירך את הברכה על שילוח הקן בהתרגשות אין קץ. אחר כך שילח את הציפור ונטל את הביצים, קיים את המצוה כהלכתה!
'מצויין!' – אמרה הרבנית קניבסקי, 'זכות המצוה תגן עליך, ותזכה במהרה לצהלות ילדים משחקים בביתך. השם יעזור שבקרוב ממש תבשרני בשורות טובות, ותזכה בהרבה נחת מכל יוצאי חלציך!'
האברך עזב את המקום, לבו נרגש, נפשו הומה. הוא לא האמין למראה עיניו: למשך דקות ארוכות, הניחה הרבנית קניבסקי את אבלה בצד, היתה כל כולה למענו, התמסרה אליו כל כך. כמו שכחה מהלוויית אמה העומדת להתקיים, מהכאב העמוק הממלא את כל יישותה. כל מה שעניין אותה היה אך ורק להביא לו מזור וישועה, לשמח את לבו!
כעבור פחות משנה, אכן נושע אותו אברך, וזכה להתברך בתינוק חמוד ומתוק. וסיפור זה, המופיע בספר 'הרבנית', יותר משהוא סיפור של אות ומופת לסגולת מצוות שילוח הקן – הוא אות ומופת לאיכפתיות, להתמסרות, לדאגה למען הזולת.
כי גם ברגעים משמעותיים, גם ברגעים קריטיים, גם כשהרגש סוער ואינו נותן מנוח, גם כשכולנו עסוקים בתפילות המרוממות בהכנות לקראת החג, בהיערכות לקראת יום הדין, הבה נתבונן במראה המרטיט בו אברך נקרא לקיים 'שילוח הקן', רגע לפני שהרבנית יוצאת להלוויית אמה.
זהו כוחה של חשיבה על הזולת, ההופכת להרגל מבורך שאינו אובד גם ברגעי לחץ, מתח וכאב. כשיהודי מתרגל לחשוב על הזולת, להיות איכפתי, לחוש את כאב הזולת ולפעול כיכולתו למענו, זה הופך לטבע שני שלו שאינו משתנה גם ברגעים דרמטיים, לחוצים וכואבים.
ככל שנקדיש יותר מאמץ, התמסרות ואיכפתיות לזולתנו, ככל שנרבה לחשוב כיצד להועיל ולסייע, להקל ולהוריד מהעול, ככל שנרבה לחוש את כאבו של הזולת, לשמחו ולקחת חלק עמו – כך נזכה להרבות את מידת החסד בעולם, ואז גם משמים ידונו אותנו לחסד ולרחמים, ויעניקו לנו שנה טובה ומבורכת!
עצת זהב יקרה…
היה זה בישיבת סלבודקא המעטירה, בראש חודש אלול. הסבא מסלבודקא זצ"ל נשא שיחה מרוממת בישיבה, ובדבריו – עמד על חומרת מעשי האדם בעולם הזה, ודיבר בחריפות רבה על יום הדין המתקרב ובא. באותה שיחה השתתף גם הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, שהעיד אחר כך שהיתה זו שיחה כה קשה וחריפה, עד שכל חודש אלול שאחריה התנהל תחת רושם אותה שיחה, שהותירה חותם מרומם ורציני על כל בני הישיבה.
אם לא די בזה, גם בליל ראש השנה נשא הסבא שיחה נוקבת, אף שבשנים רגילות לא היה נושא דברים בליל ראש השנה. בדבריו, שב והתבטא בדברים מטלטלים על עומק הדין בו ניצב כל יהודי ביום הדין, עד שכל הלבבות רעדו באימה.
ואז, בבת אחת, אמר הסבא מסלבודקה לתלמידיו: 'העצה היחידה להינצל ביום הדין – היא להקדים ברכת 'בוקר טוב' לזולת, לחייך לכל אחד, לקבל כל יהודי בסבר פנים יפות. הדרך היחידה שניתן להיעזר בה ולהינצל היא אך ורק זו: לקרב לבבות, להיות נחמד, לשמח כל יהודי!'
הסבא סיים את דבריו, וכל בני הישיבה נותרו משתאים בכסאותיהם. לאחר חודש שלם בו הסבא מתריע, לאחר שיחות כה נוקבות, לאחר שצייר בפניהם את עומק הדין – הוא מציע בפניהם את הדרך וחושף את השיטה: לחייך, לשמח, להקדים שלום, להשרות אווירה טובה!
סיפור זה, אותו סיפר הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל והובאו הדברים בספר 'דרכי החיים', מגלה לנו סוד שכדאי להכיר. רוצה לעבור את ימי הדין בשלום? רוצה לזכות בשנה טובה? תחייך, תרבה חסד, תעשה טוב ליהודים אחרים. כך נזכה כולנו להתברך בכתיבה וחתימה טובה, ובשנה טובה ומתוקה!
2/129